בעיניים עצומות

"אני מאמין שהמוגבלות היא זו שמדרבנת אותי לחיות חיים רגילים ככל האפשר, ומתוך קושי קיים צומחת גם התקווה". סיפורו של ארי אייזק.

ארי נולד בארץ להורים ילידי גרמניה. כבר בגיל מאד צעיר סבל מגלאוקומה בעיניים, שהגבילה את ראייתו. הוא התגורר בעתלית והתרוצץ במשק של הוריו בין פרות, כבשים, תרנוגולות ועיזים. הוריו גידלו בשדות גם גפנים, ואת רוב תוצרתם שלחו ליקב בזכרון יעקב. "בהתחלה למדתי בבית ספר בעתלית, ולאחר שהוריי עברו לחיפה התחלתי ללמוד בבית ספר 'יבנה', שהיה בית ספר של אגודת ישראל. בית ספר זה האמין בחינוך 'ידני'. וגם אני זכיתי לקבל סטירה מצלצלת ממחנך". מאוחר יותר עבר ללמוד בבית הספר ה"ריאלי" בחיפה. "אבל אז, הנהלת בית הספר ביקשה מהוריי להוציא אותי מבית הספר בגלל מוגבלות הראייה שלי ולא בגלל הישגים נמוכים. בגלל שלא יכולתי לעקוב אחרי החומר הכתוב בלוח". באותה תקופה עבר מספר ניתוחים ארוכים ומתישים, אך גם ניתוחים אלה לא עזרו להשיב לו את הראייה.

שישי טיוי

לארי הייתה שמיעה מוזיקלית אבוסולוטית, ובגיל 16 הציע מכר להוריו לשלוח אותו ללמוד כיוון פסנתרים. לצבא לא גייסו אותו, אך מאחר וידע לנגן היטב על אקורדיון צירפו אותו לחיל בידור נייד, אשר הופיע באירועים שונים.

מדוע הגעת דווקא לקנדה?

"ההורים שלי שמעו מדודתי שהשיקום לעיוורים בקנדה הוא הטוב ביותר. בהתחלה ניסו לשלוח אותי לבד, אבל מחלקת ההגירה סירבה לקבל אותי. ואז לא היתה ברירה, והוריי נאלצו להגיע יחד איתי לקנדה". כשהגיע לקנדה שלחו אותו ללמוד כיוון פסנתרים בבית ספר לעיוורים בברנדפורד. "למדתי במשך שישה חודשים כיוון ושיחזור פסנתרים וסיימתי בהצלחה את המבחנים". ארי התחיל לעבוד במפעל לפסנתרים. "הייתי מכוון כ-10 פסנתרים ביום, ובסוף השבוע הייתי מקבל משכורת של 60 דולר". כשהתעוור לגמרי רווח לו, לדבריו. "ידעתי שאני לא הולך לתלות שום תקווה בעוד ניתוח ובעוד הבטחות שווא". בינתיים נישא לחנה, העזר כנגדו, ויש להם שני ילדים וארבעה נכדים.

ארי לא רצה להמשיך לעסוק בתחום כיוון הפסנתרים והוא החליט לנסות לייצר פטישי פסנתר באופן עצמאי. "הפטישים שנמכרו בשוק לא הצליחו להפיק צליל אופטימלי מלא וחם. תפקידו של הפטיש להכות על הקלידים ולתת את הצליל הנכון. כשהשתמשתי בפטישים מתוצרת אירופה, אסיה ואמריקה הם לא סיפקו את הדרישה שלי. היה חסר משהו לשלמות צלילי המוזיקה. ידעתי שאני נכנס לשטח לא פשוט, כי בשביל לייצר פטישים צריך מכונות מיוחדות. לייצר מכונה, לשרטט ולהנדס זה מורכב מאד". בהתחלה ניסה לשפץ מכונה קיימת, שתענה על הדרישות שלו, אבל גם הצלילים ממכונה זו לא סיפקו אותו. "התחלתי שוב מההתחלה. תיכנון המכונה לא נתן לי מנוח, ולקח לי בין שלוש לארבע שנים עד שהצלחתי לבנות את המכונה שהייתה לשביעות רצוני המלאה".

מאיפה המימון?

"פניתי ראשית כל לממשלה, כדי לבדוק מה גודל הסיוע שיכולים להעניק לי למימוש הרעיון. המענק הכספי היה קטן מאד, ואת רוב העזרה הכספית קיבלתי מהוריי. הקמתי בית מלאכה בבייסמנט בביתי, והתחלתי בעבודת ייצור המכונה. היום אני מייצר פטישים באופן עצמאי והם מוכרים בעולם בשם 'אייזק קדנצה האמר'. יש לי לקוחות מאסיה, אוסטרליה, אירופה וארה"ב". אבל, למרות ההצלחה בייצור הפטישים ומכירתם, הוא עדיין נוסע ללקוחות לכוון להם פסנתרים. "אין לי בעיית ניידות ולא קשה לי להגיע לכל מיני מקומות לבדי. נכון שלפעמים לוקחים אותי, אבל פעמים רבות אני נוסע בתחבורה ציבורית. יש לי גם מכשיר ג'י.פי.אס שמדריך אותי בכיוונים הנכונים. כיוון פסנתרים זו אהבה ראשונה שלי. אני אוהב לשמוע את ההתלהבות של האנשים בשעה שאני מסיים לכוון להם את הפסנתר. בצניעות, אני מכוון פסנתרים בצורה טובה מאד. לפני כמה שבועות הזמין אותי זמר ידוע מאד בארה"ב, שמתגורר בניו-יורק, להגיע במיוחד לכוון את הפסנתר האישי שלו. חששתי, כי הזמר הזה שולח את היצירות שלו לגדולי המוזיקאים, ואם אני הולך לכוון ולתקן לו את הפסנתר זה צריך להיות מושלם. כשסיימתי את התיקון, הזמין אליו אותו זמר מכווני פסנתרים מהסביבה וכולם אמרו, 'אף אחד לא יכול לכוון פסנתר כמו ארי'. וידוע שקולגות לא תמיד נדיבים במחמאות. כיוון פסנתרים הוא משהו שאני עושה כדי להביא לאנשים שמחה, וזה עושה לי טוב".

האם קורה שמפקפקים ביכולתך לבצע את עבודת הכיוון?

"לא מתייחסים אלי כאל עיוור, אלא כאל מקצוען המגיע לתקן את הפסנתר. אני מתמודד עם הרגעים האלה דווקא בצורה של הפגנת ביטחון עצמי והרבה חיוכים, עד שהאנשים מולי נרגעים ונכנסים לפרופורציות. זה ידוע שכאשר אדם בריא נפגש עם אדם בעל מוגבלות הוא אוטומטית משנה את היחס שלו אליו ולא מתנהג בצורה טבעית. אני מאמין שהמגבלה היא בעיני המתבונן בלבד. צריך לתת צ'אנס אמיתי לכל אדם ולא למהר לשים אנשים בתבניות, כי לפעמים סטיגמה לא מאפשרת לאדם הניצב מולך להיפתח".

האם אתה זקוק לכלב נחייה?

"אף פעם לא היה לי כלב נחייה. היה לנו רועה גרמני, כלב רגיל. בהתחלה, כששקלתי לקחת כלב נחייה, סיפרו לי שעיוור המבקש לקבל כלב כזה חייב להתגורר במוסד שמספק את הכלב כחודש ימים, וזאת כדי ליצור קשר חזק עם הכלב. בנוסף, צריך גם ללכת איתו כל יום כשלושה ק"מ, כדי שישאר בכושר. בסופו של דבר הגעתי למסקנה שכלב נחייה זה לא בשבילי. ואני מסתדר מצויין גם בלי כלב".

כיצד מצליח אדם עיוור לבצע פעולות שלאדם רואה הן פשוטות? כמו למשל קניית מוצרי מזון, תשלום בשטרות, בחירת בגדים וכדומה.

"זה לעיתים קשה מאד אבל יש פתרונות לכל דבר. בנושא בחירת בגדים והתאמת צבעים, אשתי היקרה, חנה, דואגת לכך. ועד כמה שזה יישמע מצחיק, אני סומך עליה בעיניים עצומות. גם במצבים שהעיוור חי לבדו זה לא כל כך נורא. הטכנולוגיה המתקדמת היום מקלה הרבה על חיי העיוור. יש היום מכשיר עם עין אלקטרונית שמעבירים אותו על הבגד והמכשיר אומר את הצבע. יש מדחום מדבר, מחשב מדבר, ג'י.פי.אס מיוחד לעיוורים. לגבי תרופות, עבורי זה פשוט, כי אני לא לוקח תרופות, רק ויטמינים, ואני משתמש בשתי שיטות: אני מניח את הבקבוקים בסדר מסויים בארון התרופות. ואני יודע למשל שוויטמיןD מונח בארון השמאלי, במדף השני בצד ימין. שיטה שניה היא שיטת הפתקיות. יש מדבקות עם אותיות בולטות, שאפשר להדביק על הבקבוק. על בקבוק הוויטמין C אני מדביק את האות C, וכן הלאה. חשוב מאד לא להזיז את מיקומן של התרופות כדי לא ליצור בילבול. כמובן שהחיים הרבה יותר קלים כשחיים במחיצת בן זוג רואה".

ארי מספר על התקופה בה חי לבד כשנה או שנתיים, והצליח לנהל חיים נורמליים לחלוטין. "אם רציתי לקנות בגדים הייתי מגיע לחנות ומבקש ממישהו שיעזור לי לבחור בגד או צבע. לא תמיד הטעם שלו היה גם הטעם שלי, אבל אז זה לא היה כל כך משנה לי. אם רציתי לקנות מצרכי מזון הייתי מבקש מאחד העובדים שיעזור לי למצוא את המצרכים. ברור שדאגתי תמיד להעניק להם טיפ. תתפלאי, יש אנשים שמוכנים להגיש עזרה גם בלי תמורה. אני מאמין שבעולם הזה יש הרבה אנשים נחמדים ולבביים. לגבי התנהלות עם כסף, היום קל יותר לזהות את סכום הכסף בשטרות. במשך כל חיי רימו אותי פעמיים, שני נהגי מונית. אבל היום אני נוסע המון במוניות וכולם מתנהגים אלי בהגינות".

כמה שפות אתה דובר?

"אשתי אומרת 11, אבל היא קצת מגזימה. אני מדבר יידיש, עברית, אנגלית, צרפתית, גרמנית, איטלקית ורוסית. למדתי שש שנים סינית מנדרין ואני מדבר היטב, אבל צריך עדיין להשתפשף בה. לקחתי גם שיעורים בהולנדית וספרדית, וכשהייתי בקובה הסתדרתי מצויין עם הספרדית שבפי. יש לי חולשה לשפות. אני אוהב לדבר בשפות זרות וכך ליצור קשר עם אנשים. אני מאמין שכאשר אתה מדבר עם הבן אדם שמולך בשפתו הוא נפתח אליך ומרגיש נוח. במיוחד במדינת קנדה, שהיא מדינת מהגרים".

אי אפשר להתעלם מהצניעות של ארי. לאורך כל שיחתנו הוא מנסה להפחית מעוצמתו של כל הישג אליו הגיע. אני אומרת לו שלדבר בעשר שפות זה משהו שהרבה אנשים רואים לא יכולים לעשות. "את לימודי האנגלית אני זוקף לזכות בית ספר הריאלי. היה לנו מורה קפדן וקשה, שנתן לנו המון תרגילי תרגום. בדיעבד, אני מברך על כך שלימד אותי מורה כזה קשוח. גם את הצרפתית לימדו בבית הספר, אבל התלמידים בקושי למדו כי המורה הייתה מגיעה בלבוש מינימלי והתלמידים השקיעו יותר מאמץ בלנחש מה מסתתר מאחורי הבגדים ולא מאחורי המשפטים בצרפתית". את הצרפתית הטובה שלו למד הודות לדודתו, שקישרה אותו עם תלמידה מנצרת. "התלמידה הזאת רצתה ללמוד עברית והצעתי לה לעשות טרייד, וכך למדתי ממנה את השפה הצרפתית. לכן כשהגעתי לקנדה ידעתי אנגלית וצרפתית מצויין. את השפה הרוסית למדתי לאחר שחברה שלי הפעילה עלי לחץ". היא אמרה לו שהוא צריך לעשות משהו גם עם הראש ולא רק עם הידיים, והמליצה לו ללמוד שפה סלבית. היא קישרה אותו עם משפחה רוסית משכילה, ואם המשפחה הסכימה ללמד אותו רוסית. "אחרי כחמישה שיעורים ביקשתי ממנה לא לדבר אנגלית, רק רוסית. ותוך כדי הלימודים גם נקשרו בינינו קשרי ידידות הדוקים".

כאדם שלא רואה מזה שנים רבות, אתה מוצא איזשהו יתרון בעיוורון?

"לא הייתי קורא לזה יתרון, אבל לומדים להשתמש בחושים האחרים בצורה מעולה. התיאוריה הרווחת אומרת שהחושים נעשים חדים יותר מהרגע שמתעוורים. זה לא נכון. צריך להתרכז, לחדד ולשפשף אותם. לכל אדם יש את אותם החושים, בדיוק כמו שלי, אך הם לא מחודדים מספיק. רבים מהאנשים לומדים להסוות את רגשותיהם כדי שאחרים לא יבחינו במתחולל בתוכם. בזכות החושים המפותחים הללו אני יכול להבחין מנימת קולו של בן שיחי היכן הוא עומד מבחינה רגשית. אני גם יכול לזהות לפי צעדים בלבד אם האדם שמן, רזה, גבוה או נמוך. נכון שאני לא יכול להבחין בתווי פנים ובתנועות גוף, אבל בחושים המחודדים שלי אני יכול לשמוע את אופי האדם דרך קולו, וזה יתרון שאין לאדם הרואה. החסרון הוא שאני לא יכול לראות את הנכדים, את הילדים, את אשתי היפה. אני עדיין יכול לדמיין את העולם בצורה ויזואלית ואני זוכר המון תמונות מהתקופה בה ראיתי, למשל זריחות, שקיעות ופריחה. אני רוצה להגיד משהו מאד חשוב: אני לא חי חיים של עיוור, אני לא רוצה לחיות חיים כאלה. נכון שאני נעזר באביזרים שמיוצרים במיוחד לעיוור, אך אם אני צריך כלי מסויים ואין - אני משתמש בכלים רגילים לחלוטין".

האם לדעתך לאדם עיוור יש דחף רב להגיע להישגים?

"בכל קבוצה יש אנשים ששואפים להגיע להישגים, וכל הכבוד להם. אני לא רציתי לקחת מקל עד שקיבלתי כמה מכות טובות בראש שהובילו לכמה תפרים. אני טיפוס שעושה כל דבר בדרך שלי ומגיע ליעדים שהצבתי לעצמי. אני מבשל, בונה רהיטים, מנגן באקורדיון, מטייל במקומות בעולם, עושה סקי, שוחה, עושה עבודות קטנות של מכונאות במכונית שלנו. מה לעשות? אני אחד שנכנס לכל מיני צרות ומתעניין בדברים מאתגרים. אין דבר כזה שמישהו יגיד לי, 'עזוב ארי, אתה לא יכול לעשות את זה', ואני אשב בשקט. אלא אם זה עניין של להתבונן במיקרוסקופ או במשקפת. אני עושה הכל כמו אדם רגיל, וזה לא אומר שאני מנסה לשבור שיאים. זה אומר שאני רוצה לחיות חיים רגילים ומתמודד עם הבעיות. אם תרצה מאד, תגיע להישג. נכון שהעיוורון מקשה על הביצוע, אך הסיפוק הוא גם גדול יותר".

מתי השלמת עם העיוורון?

"בהתחלה, כשהפכתי לעיוור, הייתי נואש מאד. מגיל 18 עד 26 התהלכתי עם המחשבה שאני פחות משאר האנשים. הייתי מגיע למסיבה ומבקש מחבר לבדוק אם יש בחדר בחורה נחמדה שאני יכול להכיר. היו לי קשיים להשלים עם עוורוני. אבל יום אחד פגשתי אשה נפלאה שהלכתי אליה לכוון לה את הפסנתר, והיא אמרה לי כמה משפטים שחקוקים במוחי עד היום: 'לאף אחד לא איכפת מה הבעיה שלך. למשל, במסיבה תמיד יש אחד שכולם מחפשים את קירבתו. אז מה אתה חושב, שהוא נטול בעיות?' ואז הגעתי למסקנה שהעיוורון שלי הוא יתרון ולא חיסרון. לכולם יש בעיות. בעיות רפואיות, נישואים כושלים, בעיות כספיות ועוד. בני אדם לרוב מבזבזים המון אנרגיה כדי להסוות את הבעיות שלהם. אני לא. ברגע שאני נכנס לחדר כולם יודעים שאני עיוור, ואם יש להם בעיה עם העיוורון שלי, שיתמודדו עם זה. השקפת עולם זו נתנה לי המון בטחון רגשי. לי ולאשתי יש חיי חברה תוססים והרבה חברים, שלא מתייחסים אלי כאל יוצא מהכלל, אלא כאל אחד מהכלל. חוץ מזה שאני לא נוהג, לא מצלם ולא יכול לראות את הנכדים ואת אשתי, חנה, חיי רגילים לחלוטין. המכשול היחיד של העיוור הוא היחס שלו לעצמו". ארי גם הצליח לנסוע על אופניים. "מטבעי, אני אוהב לנסות דברים חדשים. וזה לא בגלל שאני עיוור, אלא בגלל שזה האופי שלי. רכבתי על אופניים. היום אני כבר לא רוכב. איך רכבתי? פשוט. אשתי הכניסה כרטיס מפלסטיק לגלגל האחורי עם קליפס קטן, וכל פעם שהיא נסעה, הגלגל הסתובב והרעיש ואני נסעתי בעקבות הרעש, עד שנכנסתי לכמה תאונות ואז הפסקתי. זה היה ניסוי נחמד".

ארי לא כועס על הגורל שהפך אותו לעיוור. "אמנם אני לא רואה את בני משפחתי אך אני שומע, מחבק ומנשק, ממשש ונוגע, ובנתונים הקיימים זה התחליף הכי טוב. אני מסרב לראות בעיוורון שלי מגבלה, וכבר אמרתי שאני מתפקד כמו אדם רגיל לחלוטין, ויודע בוודאות שכמעט לכל אחד יש מגבלה כלשהי".

לו הייתה ניתנת לך משאלה אחת, מה היית מבקש?

"אני אדם השמח בחלקו. אני חושב שהחיים יפים ואין לי טענות ובקשות. הספקתי לעשות כל מה שרציתי ועמדתי במשימות די קשות, גם לאדם רואה. כל מה שאני רוצה היום זה לחיות בכיף עם אשתי עוד הרבה שנים. לטייל ביחד לכל מיני מקומות, וכמובן שנהיה בריאים".

מה עצתך לאדם הרואה?

"אל תעשו לעצמכם הנחות. הרבה פעמים בעלי מוגבלויות לא ממצים את עצמם בגלל רחמים עצמיים. כל אדם באשר הוא צריך להאמין בכוחות הטמונים בו ולמצות את עצמו. ותאמינו לי שזה לא קשה, זה רק עניין של סוויץ' בראש".