שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    נטליה גינצבורג: אומץ היא מילת המפתח

    הסופרת שהחלה את דרכה בשם בדוי, והתנגדה נחרצות למשטר הפשיסטי, הפכה לאחת מהסופרות החשובות במאה-20 שאירועיה הקשים השתלבו בסיפורי המשפחה שכתבה. בעקבות הרומן "אמרות משפחה": קווים לדמותה של נטליה גינצבורג

    אני מנחש שאם נשאל את הקהל הישראלי מי הן הסופרות הגדולות של המאה ה-20, שמה של נטליה גינצבורג יצוין שוב ושוב. גינצבורג, שתרגומים לכתביה ראו אור ב"הספריה החדשה", היא אחת הסופרות האהובות והמדוברות בארץ מזה שנים רבות. בעברית פורסמו כמעט כל ספריה, ובימים אלו מתהדר ספרה המצליח ביותר שזיכה אותה בפרס סטרגה, "אמרות משפחה" (תורגם בעבר כ"לקסיקון משפחתי", הוצאת עם עובד), בתרגום חדש של מרים שוסטרמן-פדובאנו, ומנחם פרי כמתרגם-שותף.

     

     

    נטליה גינצבורג. פרוזה חמה וכובשת (צילום: Gettyimage) (צילום: Gettyimage)
    נטליה גינצבורג. פרוזה חמה וכובשת(צילום: Gettyimage)

     

    דומה כי תרגום ספריה של גינצבורג הוא משימה מורכבת ומאתגרת. הלשון שלה ייחודית, מסעירה, קונקרטית ויחד עם זאת לירית להפליא ביכולת הדיוק והניואנסים. יש משהו חי, חם, כובש וחכם כל כך בפרוזה שלה, שמצליח לגעת בפלחים רבים של אוכלוסיות שונות בכל רחבי העולם. ספרה "אמרות משפחה", שראה אור ב-1963 לאחר שפרסמה כבר את "ולנטינו", "כל אתמולינו", ככה זה קרה", ואחרים - היה זה שהפך אותה לסופרת פופולרית בקנה מידה עולמי, ומכר למעלה מחצי מיליון באיטליה בלבד.

     

    גינצבורג הוכיחה ביצירותיה המקודמות והמאוחרות כאחד את יכולתה להציג את המבט הסובייקטיבי הנמצא במתח עם המציאות האובייקטיבית. כתיבתה חפה מקישוטיות, אך בעלת בערה כמעט לירית, הבאה לידי ביטוי דווקא בדיבור ישיר מאוד, קונקרטי ומינורי. גיצבורג מצליחה לשמור על מידת ריחוק מהטקסט אותו היא כותבת - אלמנט שהפך למזוהה איתה, על אף ספריה שנכתבו כדיבור בגוף ראשון - ובכך מרחיבה את מגוון התודעות שהיא פורשת לאורך הרומנים או הנובלות.

     

    הדבר ניכר במיוחד ב"אמרות משפחה", שמבוסס על סיפור חייה, ונכתב מנקודת מבטה של גינצבורג הילדה (אז נטליה לוי), ומגולל את קורותיה של משפחה, ללא התערבות של המספרת הבוגרת הכל-יודעת. אך זהו לא ספרה היחיד שבמרכזו משפחה. לאורך כל הקריירה שלה, הציגה גינצבורג את המרקם המשפחתי הפרטי, המכיל בתוכו סערות אינספור, גם אם הן נמסרות בעדינות שאין שנייה לה.

     

    הסוד הוא בפרטים הקטנים

    במידה רבה, אומץ הוא מילת מפתח בהבנת דמותה של גינצבורג. היא נולדה ב-1916 בפלרמו שבסיציליה, לאם קתולית ואב יהודי. יחסה ליהדות היה מרתק למדי: היא טענה כי היא מרגישה זיקה לכל יהודי מעצם היותו יהודי, אך הודתה כי הדבר מפריע לה, שכן היא סבורה כי "בני האדם חייבים להשתחרר מגבולות מוצאם". את נערותה העבירה בטורינו, ופרסמה את סיפורה הראשון ב-1933.

     

    מספר שנים לאחר מכן נישאה ללאונה גינצבורג, שהוגלה לכפר פיצולי משום דעותיו האנטי-פשיסטיות. הזוג גינצבורג היו מתנגדים חריפים לפשיזם, ואף ערכו יחד עיתון אנטי-פשיסטי מחתרתי בשנות ה-40 של המאה ה-20. ב-1944, כשנתיים לאחר שראה אור רומן הביכורים שלה, "הדרך אל העיר" (עליו חתמה בשם עט), נאסר בעלה על ידי הגסטפו ועונה למוות.

     

    אימת מלחמת העולם השנייה והתהפוכות הפוליטיות ההרסניות באיטליה לאורך המאה ההיא, מופיעות בכתביה של גינצבורג. אולם ההתנגדות והביקורת שלה אינה בוטה, ואינה משתלטת על סיפור המעשה. אלא נמצאת בפרטים הקטנים: בתיאור אורחותיהן של דמויות מינוריות, "רגילות", שחייהן מקבלים תפנית משמעותית נוכח האירועים הפוליטיים. באורח פלא כמעט, מצליחה גינצבורג לעסוק בפוליטי והחברתי דרך הפרטי והמצומצם, ולהציג את הרעש באמצעות השקט.

     

    גינצבורג החלה לעבוד בבית ההוצאה היוקרתי "Einaudi" ופרסמה שם את ספריה, לצד תרגום של יצירת המופת "בעקבות הזמן האבוד" למרסל פרוסט. הרומן השני שלה, "ככה זה קרה" (תרגם לעברית: מירון רפפורט) ראה אור ב-1947 ובמהלך שני העשורים הבאים פרסמה את עיקר יצירתה, אשר ביססה אותה כסופרת חשובה ומרכזית. ב-1952 ראה אור ספרה "כל אתמולינו" (תרגמה לעברית: ניצה בן-ארי). בתקופה זו נישאה מחדש לבעלה השני, גבריאלה באלדיני, איתו עברה לרומא, בה התגוררה עד מותה.

     

    דמותה המרתקת של גינצבורג כסופרת וכאישיות פוליטית עניינה את הקהל הרחב וחוקרי ספרות כאחד. היא בלטה בפעולותיה נגד הפשיזם והצטרפה למפלגה הקומוניסטית האיטלקית לאחר מלחמת העולם השנייה, אך עזבה אותה ושבה לשורותיה בשנות ה-80 של המאה ה-20 כנציגה מטעמה בפרלמנט. נדמה כי גינצבורג הטילה תמיד ספק בקיים, ולא היתה מוכנה להתפשר על האמת והאידיאולוגיה שלה, פוליטית וספרותית כאחד. בהתאמה, גם דמויות הנשים בספריה הן בעלות קול ברור ומגובש, ועוצמה פנימית אדירה.

     

    בין זיכרון מת לזמן ששב

    בטור אישי שכתב מנחם פרי, עורך "הספריה החדשה", לרגל צאת "אמרות משפחה", הוא מציין כי מרסל פרוסט עומד ברקע הספר. לטענתו, הספר "הוא קריאת התיגר החריפה ביותר הידועה לי לנוכח 'הזיכרון' הפרוסטיאני האליטיסטי והמתפייט, שהוא מין זיכרון שרק פרוסט מסוגל לו. מולו מעמידה גינצבורג זיכרון משפחתי ודמוקרטי, של אנשים של יום-יום, החוזר וקם לתחייה סביב ביטויים עליזים, ולא פחות סביב המלאות של פרטים צדדיים, סביב אותן סמיכויות אקראיות, שגם אצל פרוסט יוצרות את ההבדל בין זיכרון מת לזמן ששב ומתחיה. אלא שהפרטים הצדדיים של גינצבורג שונים מאוד מאלה של פרוסט".

     

    נדמה כי בעזרת אמירה זו ניתן להבין לא רק את "אמרות משפחה", אלא את

    הפואטיקה של גינצבורג בכללותה. דרך הדיבור הפרטי היא יוצרת מלאות, באמצעות המינורי היא מניחה יסודות ביקורתיים רחבים על תקופתה, וכיוון שהיא נמנעת מסנטימנטליות - לכתביה יש תעוזה וחריפות נדירים. לכן ניתן לראות בגישתה הספרותית הלימה לדמותה הפוליטית, אשר מתנגדת לנרטיב מקובע, ורואה חשיבות רבה בהתמקדות באנשים הפשוטים ובאופן בו מהלכים חברתיים משפיעים עליהם.

     

    יחד עם זאת, אין ספק כי אחד הדברים הברורים באשר ליצירתה של גינצבורג, הוא חוסר היכולת להכניס אותה למסגרות. היא יוצרת דבר-מה שהוא לחלוטין שלה: קול אותנטי, משכנע ומדויק; עירוב מרתק של פרטים אוטוביוגרפיים ותנופה ספרותית מקורית; שפה גינצבורגית והוויה גינצבורגית, אם נרצה. הקריאה בכתביה היא עונג צרוף של ידיעת המילה הכתובה והקסם הגלום בהפיכת המילים לסיפור.

     

    האהדה הרבה לה זכתה יצירתה של גינצבורג - ויעידו על כך גם עיבודים קולנועיים ובימתיים לספרייה - מוסיפה להתקיים גם לאחר מותה, ב-1991. היא נמנית על הסופרות שהצליחו ליצור בימי חייהן אמנות שתישאר לעד.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    עטיפת הספר
    "אמרות משפחה". ספרה של נטליה גינצבורג
    עטיפת הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים