דיאלוג עם עצמי

מופע הריקוד הראשון של הרקדנית והכוראוגרפית נטע ירושלמי התקיים כשהיא הייתה רק בת שלוש. הבמה הייתה בתיאטרון בדרום קרולינה ולצד נטע רקדו חברותיה הזאטוטיות. בווידאו המתעד את האירוע נדמה שכבר אז ניכר האופי היחודי של נטע ירושלמי כרקדנית ויוצרת, שכמו מובילה את חברותיה בריקוד המתוק ומלא החיים. חלק ממה שאיפשר לה לשמור על החופש הזה בריקוד, חופש אליו נוספו במהלך השנים כישורים ברמה הגבוהה ביותר, הוא ההכשרה הלא שגרתית שלה. שנתיים לאחר אותו ריקוד, כשעברה עם משפחתה למושב בגליל, בישראל, היא התחילה לרקוד בקבוצה שפתחו המורות זהרה נחשול וליאורה פרייס. בניגוד לשיעורי המחול הרגילים, המורות לא ניסו להפוך את הילדות לבלרינות, ובלט קלאסי בכלל לא היה על הפרק. מהרגע הראשון נטע קיבלה חופש של רקדנית מודרנית: “זו הייתה סביבה מאוד יצירתית ותומכת", היא אומרת. "בחיים לא הייתי בסיטואציה שהפעילו עלי לחץ או אמרו לי שאני צריכה להיות יותר רזה או ללבוש טייץ ורוד במקום שחור”, היא מספרת. “זה היה מקום שפיתח יצירתיות וכיום זו סדנה מאוד גדולה. עבורי זה היה מושלם והקשר שלי עם זוהרה וליאורה עדיין מאוד חזק”.

בוחנת כיצד המקום משפיע על הגוף. נטע ירושלמי. צילום: איילה גזית

את ההכשרה המקצועית הבוגרת שלה קיבלה נטע כשעברה לניו-יורק, לפני 16 שנים, על מנת לעשות תואר ראשון ב-NYU: "להבדיל מרקדנים בארץ, שהרבה מהם לא רוכשים תואר אקדמאי במסגרת לימודי המחול, לי היה העונג ללמוד גם תולדות האמנות, היסטוריה של מוזיקה, תולדות המחול ופילוסופיה של מחול, ובאופן כללי ללמוד על מחול מכיוונים יותר אינטלקטואלים".

ההבדלים והמרחק בין רקדנים בארץ לרקדנים בניו-יורק מעסיקים את נטע מאוד. היצירה החדשה שלה, Devouring Devouring, שעלתה השבוע בתיאטרון 'לה מאמא' באיסט וילאג', הגיעה מנקודת המוצא של עיסוק בפערים הללו: “קיבלתי מ-Six Points מענק לעשות משהו שקשור בחוויה יהודית. הרעיון שהגשתי היה להסתכל על הגוף של הרקדן בישראל ועל זה של הרקדן בניו-יורק. הנושא הוא לא רק הגוף הפיזי אלא כל הקונסטלציה של להיות רקדן במקומות השונים, לצאת מתוך נקודת הנחה שהמקום בו הבנאדם עובד גאוגרפית משפיע על מה שהוא עושה". 

מתי הרעיון נולד?

"כאשר עבדתי עם רקדנים בארץ ב'הרמת מסך' ב-2006. למרות שהשפה של המחול נחשבת להיות בינלאומית לכאורה, היה רגע שבו הבנתי שאני צריכה להשתמש במילים ומושגים שאני לוקחת אותם כאן כמובנים מאליהם. הפער לא היה ביכולת אמנותית או טכנית של הרקדנים שפגשתי בארץ אלא פער במחשבה ודרך התייחסות לגוף ולריקוד, שקודם לכן לא חשבתי עליו אפילו”.

התייחסות שונה לגוף ולריקוד. צילום: איילה גזית

הרעיון ההוא אמנם היה הטריגר ליצירה הנוכחית, אבל בסופו של דבר מה שיהיה על הבמה לא יהיה תוצאה של ניסוי אלא יצירה שלמה בפני עצמה, מופע פיזי מאוד בו ישתתפו ארבעה רקדנים וירטואוזים ובעלי שם, שלושה מניו-יורק והרקדן הישראלי אופיר יודלביץ'. לא רק לרקדנים מומלץ לשים לב: התלבושות ליצירה נעשו על ידי מגדלנה ג'רקוביץ', פסלת-אמנית רחוב מטכסס ואת המוזיקה כתב מרק דגלי אנטוני, מלחין מלוס אנג'לס, שעבד בין השאר עם במאי קולנוע  נחשבים, כולל ורנר הרצוג. “היצירה שואלת שאלות בנושא ההירארכיה של צורות ומצבים פיזיים, בנושא הקיטלוג שקורה כשאתה צופה בגוף בתור כלי לביטוי", היא מסבירה.

הדרך להוציא אל הפועל יצירות בעלות פרופיל גבוה כמו זה, היא דרך שהיתה, ועודנה, מפותלת ומפרכת עבור נטע, אבל גם מלאת סיפוקים. “אחרי הלימודים כל הזמן יצרתי אבל לקח קצת זמן עד שדברים התחילו לרוץ. היו שנים שלא הייתה לי עבודה בתור רקדנית, שלא חייתי מזה, וזה מאוד שכיח. יש הרבה רקדניות מאוד מוכשרות שאין להן עבודה. אבל אני מאד עקשנית ומסורה לחיים האלו ולאמנות שלי ודברים שהשקעתי בהם התחילו לתת פרי".

‏

נקודת ציון חשובה בהתקדמות של הקריירה שלה כרקדנית היתה כשהכוראוגרף דאג ורון, איתו עבדה כתלמידה ב-NYU, הזמין אותה לרקוד בלהקה שלו, מה שלדבריה: “נתן לאגו שלי מקום לנוח ולדעת שאני מספיק טובה. רקדן שלא יכול לרקוד נוטה לסבול, וברגע שהייתי בסיטואציה שבה רקדתי כל היום למחייתי זה הרגיע אותי. גם העובדה שאנשים רואים מסביב שאני רוקדת בלהקה נתנה פוש". נקודת ציון חשובה לקריירה שלה כככוראוגרפית היתה כשהשתתפה ב"הרמת מסך" בארץ ב-2006, ודרך זה, בצורה אירונית, היא קיבלה הזדמנות להוציא אל הפועל הופעה שלה בניו-יורק ב-Danspace Project.

בהקשר הזה, היא אומרת: “המחול בארץ מאוד מצליח ומאוד נחשב וכשאנשים חושבים עלי בתור כוריאוגרפית ישראלית זה מדליק אותם, על אף המבוכה שיש לי בגלל המצב הפוליטי בישראל”.

ב-2010 קיבלה נטע מענק כספי נחשב מהקרן לאמנויות של ניו-יורק (NYFA): “זה היה רגע חשוב שהבנתי שהנה מישהו חושב שאני שווה משהו. יש משהו בסצינה שהוא כל כך תחרותי, כך שאתה מאוד צריך להאמין בעצמך, הסצינה לא ממש תומכת בכל האמנים שלה”. הפרס שקיבלה נטע השנה, מטעם קרן גוגנהיים, שהוא אחד הפרסים הנחשקים והיוקרתיים ביותר שיש לאמנים, כבר לא מותיר ספק באשר למקום המשמעותי שלה בסצינה. עם כל ההישגים המרשימים האלה, נטע מקווה שהפרמיירה של היצירה החדשה תהיה נקודת שיא גדולה מאוד, שתבוא לעולם בין השאר בזכות המרווח שאפשרו לה אותם המענקים והפרסים.

ובזמן שהיא עסוקה בהכנות קדחתניות לפרמיירה, היא כבר חושבת על היצירה הבאה, אותה היא תתחיל לפתח בתוכנית רזידנסי המתוכננת לה באיטליה, ולאחר מכן בברלין, שם תחבור אל בעלה, העובד שם על פוסט-דוקטורט בפילוסופיה. “היצירה החדשה תהיה ערב שלם שהוא רק אני, ואני הולכת להופיע איתה בניו-יורק מתישהו בשנה הבאה. אני לוקחת את כל הסרטונים שההורים שלי צילמו אותי רוקדת בתור ילדה. לא הופעות בחוגים אלא רגעים בהם אני מפזזת סתם במושב או בבית. הכוונה שלי היא להתייחס לכל החומר של ילד רוקד בתור חומר כוריאוגרפי, כמו ללמוד את החומר הזה בתור חומר שכוריאוגרף נתן לי. התוצאה תהיה דיאלוג של עצמי עם הגוף שלי מהעבר ועם האימפרוביזציה שלי בעבר. מעניין אותי לבדוק איך גוף מאומן כמו שלי יכול לתרגם תנועה של גוף של ילדה, וזה פרויקט שאני נורא מתרגשת ממנו”.

הווידאו של נטע רוקדת כילדה קטנה ביחד עם היכרות עם יצירתה הבוגרת מספקים סיבה טובה להתרגשות. www.nettay.com