בלי ריאליטי, בלי דמעות: אלבומים שעושים שמח

"פיסוק רחב" הוא ההרכב של ג'רמי פוגל - דוקטורנט אקסצנטרי לפילוסופיה, החמוש במבטא צרפתי, אובססיה לסיפורי שואה ומגוון רחב עד להפתיע של פרובוקציות. פוגל הוא לא מוזיקאי מקצועי, אלא איש של מילים, המוקף בנגנים מהזן הרציני באמת - כמו ארז פרנק, שאחראי על הגיטרות, מהכלים היותר קונבנציונליים בהרכב. זה בסדר, הוא נותן גם ביוקולילי.

עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

• מופעי חנוכה: הילדים לא באמת רוצים את זה
• החדש של דונלד פייגן: טוב שבאת, נמאס ממך
• דוקו מוזיקה: הישראלים אוהבים רוק ישראלי?
  

אלבום הבכורה של ההרכב "מבוסס על סיפור אמיתי", יצא במסגרת הסדרה המבורכת "חרקה" - אלבומים המוקלטים דרך התוכנית "נפוליאון" של ליאון פלדמן, המבורך כשלעצמו, בקול הקמפוס. אוףףף, כמה קרדיטים. אבל מגיע. כי מדובר במוצר שונה, מרענן, ואם מצליחים לצלוח את משוכות המרימבה הקטלניות - אפילו מגניב. הסגנון המוזיקלי נע בתזזיתיות בין רוקבילי, אלקטרו וספוקן וורד.

הטקסטים הזויים, מצחיקים, מרגיזים במכוון. "הכנסת לי בולבול בלב, ועכשיו זה כואב"; "כל הילדים נאמנים למדינת היהודים. כל הילדים נאמנים לאדולף היפיוף"; או "אני היודו נאצי, מנגן בסינתיסייזר. יורה ביצחק רבין ורוקד פסדובלה" - כשהכל על רקע מקצב מוטרף ומרקיד. המילים בשיר הזה עוד יתחברו בהמשך לריטה, הפייסבוק ואלוהים, על רקע הקלטה מתוך "סופשבוע רגוע". איזה כיף. סוף סוף בעיטה. או יריקה לפרצוף. גם אם היא לא תמיד מכוונת או קוהרנטית, העיקר שבסוף נרטבים. ואפילו נהנים מהדרך. שורה מועדפת: "דו מיני, דו מי נאוו, בת של ערס".

קומזיץ המוני שמח

יש דמיון מסוים בין פיסוק רחב ובותימזוג. שניהם הרכבים רבי משתתפים, שלצד הגיטרה בס תופים משלבים גם כלים יותר "חמים" כמו קסילופון, מנדולינה ומלודיקה. שניהם גם מנסים להגיד משהו משמעותי על הקיום שלנו פה, אם כי בדרכים שונות לגמרי. אצל פיסוק רחב, הדרך היא בוטות ופרובוקציות שנונות. במקרה של בותימזוג, הגישה היא הרבה יותר של שירי מדורה. ולא במקרה.

מדובר בקולקטיב של מוזיקאים, ביניהם חמי משב"ק ס', שמבוסס על פיל גוד, אלתורים ומופעים חצי ספונטניים ברחבי הארץ. אלה שלא נקראים תל אביב. אווירת החבר'ה מורגשת היטב לכל אורך האלבום. משהו שלא היה כאן לטעמי מאז ימי שוטי הנבואה. לא כל השירים שומרים על רמה אחידה, אבל התחושה הכללית היא של משהו נעים, אכפתי ונכון.

ויש הברקות. שיר כמו "פתטי" יכול בשקט להיות המנון מיואש של דור שלם. "בלי כסף ובלי בחורה", כתב רימוך כפיר, "חוזר להורים כי אין ברירה. כבר לא ילד.. ולא התקדמת בעבודה. צריכים להתחיל מהתחלה... זה עשור נוראי בכלל. טמטום זו ברכה ואני מקולל. אולי חייתי מהסוף". הבלוז החרוך של "זה נכון", עם הכינורות אה-לה הלוולרז קרע אותי לגמרי.

הפזמון של "שיר במזרחית" פוגע בול בפוני ("גם אני רוצה שתשיר לי שיר במזרחית. עם המון פזמון וסאונד של אורגנית"). והפולק המעושן של "איפה תלך" מסכם בצורה הכי נכונה ומדכאת את הרהורי הישראלי הנודד ("רק רגע היא שואלת. לאיפה תיסע? אתה נוסע, אני בורחת חזרה"). אני אוהב את בותימזוג, כי הם מספרים לי משהו על החיים שלי. והם עושים את זה עם המון אהבה ודאגה למקום הזה.

על פניו, "השקרנים" לא קשורים בגרוש לשני ההרכבים דלעיל. זו חבורה מהודקת שעושה רוק ישן וטוב לפנים, ואם היתה מבחינה במנדולינה סביר להניח שהיתה מנפצת אותה בחדווה (אבל לא במסגרת השיר. אין זמן. הרצועות של השקרנים לא עוברות את השלוש דקות). אבל בפועל, האלבום החדש שלהם יושב אצלי על אותו מדף, שבו ממוקמים פיסוק רחב ובותימזוג. מדף של הרכבים איכותיים, מקצועיים, שלא משתמשים באינדי כתירוץ לבינוניות, אבל עושה רושם שוויתרו מראש על המירוץ.

מירוץ שהוא מלכתחילה חסר כל סיכוי, בישראל שלהי 2012. מירוץ שבמסגרתו אם אתה מעז לסטות ולו במילימטר מהקונצנזוס, חבל לך מראש על הזמן. ולכן, מה שנשאר הוא לעשות את המיטב, בעיקר לעצמך, ולנגן לקומץ הפרטי שלך. קומץ

שיכול למנות גם כמה מאות אנשים, חלקם עיתונאי מוזיקה צעירים ומקושרים, אבל בניגוד לעבר - זה לא באמת יעזור לך לפרוץ את קירות הזכוכית של התודעה הישראלית. עדיף בהרבה, במובן הזה, לגרום לאמא שלך לחלות במשהו ממש אנוש, ואז להגיע ל"דה ווייס".

וחבל, כי הרכב כמו השקרנים עושה פאנק רוק מעולה וקל לעיכול, שבזמנים אחרים היה נושא אותם עד לרשימות ההשמעה של רשת גימ"ל וגל"צ. הם מלוכלכים כדבעי, אבל עדיין נשמעים ישראליים מאד (ולא רק בגלל הקול של הסולן, נירו פרידנברג, שהוא ערבוב מוזר של קלפטר ופוליקר); כותבים רזה וטוב ולא מתביישים להלחין מלודיות קליטות; והם גם עובדים קשה ומשתפרים. האלבום הראשון שלהם, שיצא לפני חמש שנים, נקרא "הבא יהיה יותר טוב". וההבטחה התקיימה. החדש, "יותר טוב מזה לא יהיה", מציג הרכב הרבה יותר מפוקס ומגובש, ומציע חוויית האזנה רועשת, ולא פעם נרעשת. אני מחכה כבר בקוצר רוח ליצירה הבאה שלהם, "גם זה על הכיפאק".