שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    משימת חסינות
    לפני כמה שבועות זינקו 17 מרתוניסטים למקצה של 160 קילומטר במרוץ "סובב עמק". גידי שפרוט הצטרף למסייעת של שניים מהם וראה אותם מגיעים עד קצה גבול היכולת, נחים לרגע וממשיכים לרוץ

    אתם בטח מכירים את המדבקות האלה על שמשות אחוריות של מכוניות - 42.2 מוקף בעיגול שחור, 60 מוקף בכחול, 92 מוקף באדום ו-100 מוקף ירוק. המספר מציין מרחק, והמדבקה עצמה היא סמל סטטוס: במכונית שלפניך נוסע רץ למרחקים ארוכים. אחד שמכיר לעומק את הסבל ואת הסבולת הדרושים כדי לכבוש קילומטרים רבים בריצה.

     


     

    "חבר'ה, עזבו אתכם. במילא בסוף הקנייתי ייקח" (צילום: אסף סלומון) (צילום: אסף סלומון)
    "חבר'ה, עזבו אתכם. במילא בסוף הקנייתי ייקח"(צילום: אסף סלומון)

     

    יותר ויותר אנשים רצים אחרי המדבקות האלה בשנים האחרונות, מציבים לעצמם מטרות דמיוניות ומתאמנים שעות ארוכות בכל שבוע. זה מתחיל בקילומטרים אחדים, עובר דרך ריצת מרתון ומגיע עד מרוצי האולטרה-מרתון שהם ריצות שטח מעל 50 קילומטר במסלול לא מישורי בעליל. לכל אחד סיבה משלו - האתגר, השעמום הקיומי, המלחמה בכרס, משברי הגיל, הרצון להיות גדול מהחיים וחזק מהמוות - אבל אתם יודעים מה, עזבו למה הם עושים את זה. מה שמעניין באנשים שרצים 160 קילומטר זה איך לעזאזל הם עושים את זה.

     

    המילים "מרוץ סובב עמק" מתנוססות על שער מתנפח מעל קו זינוק לצד אוהל ענקי שעומד באמצע שדה רחב ידיים. יותר מאלף רצים יוזנקו ביממה הקרובה למסלול מעגלי באורך 32 קילומטר שמתחיל ומסתיים בכניסה לקיבוץ הזורע. חלק מהרצים התאמנו חודשים ארוכים כדי לגמוא 20 או 60 קילומטר; קבוצה של 17 רצים תנסה להשלים חמש הקפות המסתכמות ב-160 קילומטר.

     

    אני מצטרף למיכל דוידסון שתהיה תומכת הלחימה של יורם אבידן (50) ושל יהל דותן (40), שניים עם קילומטרז' לא מבוטל בריצות מהסוג הזה. יורם הוא יזם ומנהל טכנולוגי של סטארט-אפ. מה שיהל עושה בחיים זה לחיות בחיפה. אתגר בפני עצמו. מיכל מתאמנת עם השניים אבל לא תרוץ היום כי היא שוקדת על 130 קילומטר, וריצה כזאת עלולה לחסל לה את שגרת האימונים.

     

    מרוץ אולטרה-מרתון הוא לא רק מאמץ פיזי ונפשי כביר אלא גם מאמץ לוגיסטי עצום. מיכל מסבירה לי שתפקידנו כצוות סיוע הוא לפטור את הרצים מהמינהלות. לשם כך יש לנו המון ציוד באוהל ובמכונית ושלוש תחנות רענון בכל הקפה. שניות לפני הזינוק מתגלה תקלה ראשונה: שקית המים בתיק הגב של יורם עדיין קפואה, וגוש הקרח מפריע לו בגב. נוחות היא ערך עליון בריצה כזאת. תיק שלא מונח נכון בזינוק הוא כמו אקדח במערכה הראשונה שבטח ישחרר ירייה במערכה השלישית. יורם מחליט לא לקחת את התיק ומורה לנו להביא אותו לתחנת הרענון הראשונה.

     

    בשמונה בבוקר כולם הולכים אל עבר קו הזינוק. שום ירייה לא נשמעת; מארגן המרוץ שי חזן אומר "שלוש, שתיים, אחת", המלווים צועקים "בהצלחה", וזהו. רצים.

     

    1 יהל ויורם מתמקמים בחלק האחורי של דבוקת הרצים. שניהם מספיק מנוסים בשביל לדעת שאין שום סיבה להיסחף לקצב מהיר מדי. המטרה שלהם היא לסיים, לא לנצח. בתוכנית המרוץ שלהם אמורה כל הקפה להימשך כחמש שעות. קצב גבוה מדי בהקפות הראשונות עלול להשאיר אותם בלי אוויר ואנרגיה בהקפות האחרונות.

     

    המאהל מתרוקן מרצים וממלווים, ואנחנו מפוצצים את הצידניות בקרח. מיכל מסבירה לי שתשעת הקילומטרים הראשונים של המסלול הם במגמת עלייה. תחנת הרענון ג'וערה נמצאת בשיא הגובה, והרצים מטפסים אליה בדרך רומית עתיקה שסלולה מאבנים מעצבנות. לראשון הרצים שמגיע לתחנה קוראים ראובן. הוא מדריך ריצה, וכולם מכירים אותו. זוג רצים נוסף מתקדם אלינו במעלה: אחד מהם חזר לפני שבוע מהספרטתלון, מרוץ הסבולת הקשה בעולם, והשני חזר לפני חודש מהמון-בלאן, עוד מרוץ לאולטרה-מחופפים. הם לא סיימו את אתגרי הסבולת שמעבר לים ובאו לפצות את עצמם כאן.

     

    מעט אחרי תשע מגיעים יורם ויהל לתחנה במצב רוח מרומם. יהל מקלף ומכרסם חטיף אנרגיה. יורם לוקח את תיק המים. גוש הקרח עדיין לא הפשיר. זה לא נוח אבל אין ברירה. עוברת חצי דקה, הם ממשיכים ואנחנו מדלגים לעבר תחנת הרענון הבאה. אני שואל את מיכל מה קורה בכל הזמן הזה שכולם נמצאים על המסלול, והיא אומרת שפשוט רצים. חלק מחליפים חוויות, אבל יורם ויהל למשל לא מדברים הרבה. מזיזים רגליים, לא פיות.

     

    2 שביל כורכר לבן יורד בשיפוליה של גבעה לצד מטע זיתים צעיר מול הכביש המוביל לקיבוץ גלעד. כמה מטרים לפני שהכורכר פוגש את הכביש ניצב שלט שאומר "תחנת גלעד - 15 קילומטרים מהזינוק". זאת בערך נקודת האמצע של כל הקפה, ויש כאן שתייה ואוכל ותיבת ביקורת שלתוכה מכניס כל רץ את הצמיד שלו כדי לסמן שהגיע לחצי הדרך. על התיבה מתנוססת מדבקת מקצה 160 הקילומטר הנכספת. יקבלו אותה רק המסיימים.

     

    בראש הגבעה שמעל התחנה מופיע ראובן. הוא עדיין מוביל. המלווה שלו ניגש אליו ואז רץ למכונית, מניע אותה וחונה על הכביש מאחורי התחנה. לראובן יש כאבים בחזה והוא עולה לרכב. זה הרץ הראשון שפורש מהמרוץ עוד לפני שסיים הקפה אחת.

     

    אחרי הדרמה הקטנה מצטרף אלינו בחור ארוך וחייכן ששמו דורון שלמון. יש לו חנות מקצועית לציוד ריצה והוא המנטור של הרצים שלנו; יורם קורא לו "הגורו". דורון מעריך שזה יהיה יום של 30 ומשהו מעלות, שרב באמצע הסתיו. הוא מספר שבקיץ האחרון הקפיד יהל להתאמן בשעות הצהריים כדי לאקלם את הגוף לפעילות בחום. העבודה של יורם לא איפשרה לו אימוני אקלים, וגם ככה הוא מאלה שסובלים מחום.

     

    כשהשניים מגיעים לוחשת לי מיכל שזה זמן מעולה, אבל נוזפת בהם שמיהרו מדי. הם לא מגיבים. רק חותכים צמידים, דוחפים אותם לתיבה, לוגמים מים, נושמים. יורם קצת עצבני כי גוש הקרח בתיק מציק לו בגב, ואני מוסיף לו מים על הקרח.

     

    מתחיל להיות חם כשהם יוצאים שוב לדרך. מיכל מכריזה שצריך להצטייד בארטיקים. באולטרה אתה אוכל לפני שאתה רעב, שותה לפני שאתה צמא והולך לפני שאתה מתעייף. גם הארטיקים יבואו לפני שהחום יגבה את המחיר שלו.

     

    3 שוב בתחנת ג'וערה. הרצים אמורים לחזור מכאן בדרך להשלמת ההקפה הראשונה. הרץ שנושא את הספרה 001 הוא קובי אורן, ויש לו מקצה פרטי. הוא זינק כבר לפני 24 שעות כדי להספיק להשלים 265 קילומטר בשתי יממות רצופות של ריצה. מיכל מציעה לו ארטיק, אבל הוא לא מסוגל לאכול זבוב.

     

    כשיהל ויורם מגיעים אני מבחין בכתמי זיעה ענקיים שמכסים את החולצות שלהם ומוקפים בקו לבן של מלח. הגורו דורון מסביר שהגוף מאבד הרבה מלח בניסיון להתקרר באמצעות הזיעה, ושאת המלחים מחזירים בצריכת משקאות איזוטוניים, כדורי מלח ומגנזיום. שניהם מרוקנים בקבוקי מים על הראש. יורם דוחף קרח לשרוול בד ומניח אותו על העורף. הם לוקחים את הארטיקים ונעלמים במורד הדרך הרומית אל שארית ההקפה הראשונה.

     

     (צילום: אסף סלומון) (צילום: אסף סלומון)
    (צילום: אסף סלומון)

     

    ריצת אולטרה היא רכבת הרים של רגשות. כשאתה למעלה זה גבוה מאוד, אבל אתה יכול לנחות לבור תחתיות בתוך שניות. כיווץ של שריר, מעידה על אבן סוררת, מכת חום, התייבשות, חוסר מוטיבציה. אתה מכין הכל מראש - שרירים, ריאות, ראש, תיקים מפוצצים בציוד, טבלאות אקסל מפורטות מרמת השרוך ועד הקיט לפיצוץ יבלות. אבל אתה בעיקר מתכונן להפתעות.

     

    4 חוזרים לאוהל. השעה 11:30 בבוקר, רוח קלה ו-32 מעלות. בצל האוהל זה לא נורא, אבל אחרי 30 קילומטר בשמש זה לא נעים. ראובן שפרש בגלל כאבים בחזה יושב בצל, וכולם מסכימים שהוא פשוט פתח חזק מדי.

     

    עוד לא עברו ארבע שעות מהזינוק, והדבוקה הראשונה כבר מופיעה על השביל בקצה השדה. זה סוף ההקפה הראשונה. הרצים עוצרים באוהל לרענון. אחד מהם, מאיר שמו, שולף קופסה ירקרקה של נובלס לייטס ומדליק אחת. אני צובט את עצמי; מתברר שמאיר מעשן קופסה ביום כבר שנים, והיום הוא מתכנן על סיגריה לכל הקפה.

     

    מגיעים עוד רצים וגם רצות. למשל טטיאנה שנראית כמו רקדנית בלט ואומרת שהיה לה ממש קל עד עכשיו. או עטרה רון, ותיקת המשתתפות, ג'ינג'ית קטנה ונמרצת עם רזומה עצום של ריצות שטח ובעל המשמש לה צוות ליווי. הגורו דורון מופיע במאהל וטוען שהקצב מהיר מדי, שמי שימשיך ככה יתקשה לסגור עוד הקפה. שיא החום עוד לפנינו.

     

    אנחנו מכינים את הפינה של יורם ויהל. שומרים שני כיסאות, שולפים מתחתית הצידניות את המשקאות הכי קרים, מוודאים שכל התיקים והצידניות קרובים, שכל צורך שיעלה יסופק במהירות האפשרית. מיכל מזהירה אותי שאסור לתת להם להימרח יותר מדי בצל. הם מגיעים. חם להם מאוד. יורם מחזיר מלחים באכילת פרינגלס. ניכר בו שהוא מעוך מחום. יהל מחליף גרביים. האצבעות שלו חבושות. אני לא שואל למה כדי לא להפריע לקדושת רגעי הצל באוהל.

     

    5 שוב מטפסים בדרך לג'וערה. מחוץ למכונית הממוזגת יש 35 מעלות בצל, ואין צל. ראשוני הרצים מגיעים לתחנה, ומיכל מסמנת לי פורשים פוטנציאליים. חלק מהגברים רצים מהר מדי, היא אומרת, ומצביעה על שניים שינשרו לדעתה. על אילנית, צעירת הרצות, בחורה ארוכת רגליים שלא מפסיקה לחייך, היא שמה כסף שתסיים בזמן מצוין. גם עטרה בטוח תסיים, בזכות הניסיון ובזכות כושר מופלא. יורם ויהל יסיימו על בטוח. אנחנו נגרום לזה לקרות.

     

    שקיות הקרח שהבאנו משמשות את כולם. אמנם זה מרוץ אבל אין פה עניין תחרותי; כולם עוזרים לכולם. שתיים-שלוש קוביות קרח מתחת לכובע כדי לצנן את המוח ושתיים בכל יד כדי למרוח על הפנים. אילנית חולפת על פנינו ואחריה גם טטיאנה. אין לה ליווי והיא כבר לא מהירה כמו בהקפה הראשונה. הברך שלה כואבת. מיכל שולפת מין פלסטר אלסטי שנועד להגן מבחוץ על גידים ועל רצועות, אבל הרגליים של טטיאנה מזיעות וכלום לא נדבק. כשטטיאנה מתרחקת בצליעה אנחנו מחליפים מבטים. אני לא צריך לשאול ומיכל לא צריכה להגיד: עם ברך כזאת קשה לרוץ 160 קילומטר.

     

    יורם מגיע דקה אחרי יהל, אומר שהגנים הסקנדינביים שלו לא בנויים לחום הזה ומתרסק לתוך האוטו. בעיניים עצומות הוא שואל אם מיקי מהעבודה שלו התקשרה. הבנאדם אחרי 40 ומשהו קילומטרים של ריצה, יש לו על הראש עוד 120 והוא חושב על עבודה. הוא יתקשר למיקי מהדרך. מיכל מגלגלת עיניים. חוסר ריכוז מהסוג הזה יכול לגמור לבנאדם את המרוץ.

     

    יהל עדיין מרוכז, רגוע, מבזבז אנרגיה רק על המסלול. הוא שולף טורטייה מגולגלת שבתוכה ממרח שעועית, טחינה גולמית ומלא מלח. ככה הוא צורך את האנרגיה שלו. יורם לוגם ממשקה בטעם ענבים עם חתיכות אלוורה. כל שלוק הוא אנרגיה, כל קלוריה חשובה.

     

    6 בתחנת גלעד, אחרי כמעט 50 קילומטר ושש שעות וחצי על הרגליים, גם המנוסים שברצים מתחילים להראות סימני שבירה. הברך של טטיאנה פחות כואבת. היא עדיין צולעת, אבל משהו בטון הדיבור שלה גורם למיכל להכריז שלפעמים ראש חזק חשוב יותר מרגליים חזקות. עטרה מגיעה, משחררת קצת קיטור על האיש שלה. קובי, הרץ מספר 001, נראה מסטול. עיניים אדומות ופעורות, חצי חיוך טפשי. הוא מבקש קפה הפוך עם שש כפיות סוכר וגם ארבע כוסות של קולה. מיכל מזהירה אותו מכאב בטן. הוא מתעקש. אני מבטיח לו קפה הפוך בפעם הבאה שניפגש.

     

    7 השמש ירדה קצת, ופחות חם. מאיר איש הנובלס מגיע תשוש לתחנה, מתלונן על שרירים מכווצים ברגליים. מיכל מאבחנת שחסר לו מלח ומגנזיום ומיד מציעה לו כדורים. אחרי שהוא נרגע קצת היא שואלת מה עוד חסר לו. אם אני פה, הוא אומר, אז מה שחסר לי זה חיים. מאיר ממשיך לרוץ, הסיגריה מחכה במאהל.

     

    טטיאנה מורחת משחת בן-גיי על הברך ומיכל מבררת אם היא אכלה משהו בזמן האחרון. לא, היא על בטן ריקה מהבוקר. כל ניסיון לבלוע מעלה בה בחילה. עטרה עוברת אותנו כמו הוריקן. הכל טוב אצלה, תודה שלום, בהצלחה. בהתחשב בעובדה שתכף השעה חמש, מיכל מעריכה שההקפה הבאה - השלישית - תסתיים בסביבות 11 בלילה. היום הזה עף. צוות של מרשלים עובר בשטח ומכין את המסלול לשלב החשוך של המרוץ. כל כמה מטרים מסומנים בסטיקלייטים. חיצים מחזירי אור מסמנים את הכיוון בכל עיקול ובכל צומת שבילים.

     

    יהל נוחת אצלנו בשלווה האופיינית לו. הזיעה שהוא שפך באוגוסט משתלמת היום. הגוף שלו מגיב יפה לחום, וחוץ מעייפות טבעית של בנאדם שרץ 60 ומשהו קילומטר הוא עדיין לא סובל. יורם לעומתו נראה גמור. חוץ ממשקה האלוורה וקצת פרינגלס במאהל הוא לא הכניס לגוף שום אנרגיה. בית הבליעה מאיים להקיא כל מה שנכנס. כשהם ממשיכים אנחנו יורדים לתחנת הדלק. אני אוכל משהו, קונה סנדוויץ' למיכל וקפה הפוך לקובי וטס בחזרה למאהל.

     

    כבר חושך מוחלט בחוץ, ובאזור ההתאוששות השמור לרצי ה-160 נמצאים רק עטרה ובעלה. אני מקשיב מהחושך. היא מתלוננת על כאבים בכליות ושותה בירה לבנה כי יש לזה אפקט משתן. היא מתחמשת בחטיפים, בפנס ראש ובפנס שנמצא על החגורה ומאיר את הדרך לרגליים. האיש שלה שואל אם היא צריכה עוד משהו. היא צועקת עליו ויוצאת אל החושך.

     

    8 מיקי מהעבודה של יורם התקשרה שוב, הפעם עם חדשות רעות. מיכל תחליט אם לספר ליורם כשתראה מה מצבו. בשש וחצי מגיחים השניים מן החושך, מתיישבים ומתחילים להתארגן. הם מחליפים נעליים וגרביים. יורם שוטף את הרגליים בבקבוק של מים קפואים מהצידנית, מבקש ממיכל לא להקשיב ואומר לי שמים קרים על הרגליים זה כמו חצי זיון. אני כמעט מתעלף מהריח. זה לא סירחון רגיל של רגליים, זה ריח של משהו שמת מזמן. כשיורם מרים את הרגל נתפס לו שריר והוא נאנק. מיכל מתחננת שיאכל משהו. הוא מסתכל לכיוון בתי הקיבוץ ושואל מתי הארוחה בחדר האוכל. את מיכל זה לא מצחיק. היא מספרת לו את החדשות הרעות מהעבודה. צרור הוראות משוגר טלפונית בשפה של הייטק.

     

    יורם מספר לי שלאורך כל היום הוא מנהל תקשורת עם המשרד. זה לא אופטימלי כי הוא לא הכי מרוכז, אבל אין ברירה. הם עומדים לפני השקה גדולה עם חברת המשחקים זינגה, וכל גירסה שהם מעלים לרשת היא קריטית. כמו מלווה טוב אני מנסה להחזיר את הראש של יורם למרוץ ומבקש ממנו תחזית להקפה השלישית. הוא אופטימי. כשהם יגיעו לתחנת גלעד זה יהיה אמצע המרוץ, והחום מאחוריו. הוא לא ירוץ עם התיק.

     

    אני ממלא לו את בקבוק המים שבחגורה ("אם יש קאווה זה יהיה מצוין", הוא אומר בהומור של אחרי 65 קילומטר). פתאום הוא קם, הולך אל מאחורי האוהל ומתחיל להקיא. יהל יוצא לתמוך בו ומיכל מצטרפת. שי מארגן המרוץ מתקרב משולחן ההפקה. אני נשאר בצד, לא מתערב. מתחיל להבין שמכאן והלאה כלום כבר לא יהיה אותו דבר.

     

    9 יורם חוזר לכיסא בשתיקה, שוטף את הפה במים, דוחף שני כדורי מגנזיום, כדור מלח אחד וקצת קולה. הוא עונד פנס על המצח, אוחז במקלות ההליכה שלו ומסתלק אל ההקפה השלישית. מקלות ההליכה יעזרו לרצים לשמור על גוף זקוף ויאפשרו גם לידיים להשתתף במאמץ. ליד שולחן ההפקה נאספים הרצים של מקצה ה-100 קילומטר שיוזנקו בעשר בערב. מיכל מרגיעה שהקאה עכשיו פחות מדאיגה מהקאה בשיא החום. אולי זה אפילו יעזור ליורם לאכול.

     

    מיקי מתקשרת עם חדשות טובות. זה קלף חשוב, ומיכל תצטרך לשחק אותו בחוכמה. אנחנו יוצאים מהמכונית בג'וערה ופוגשים את עטרה. היא נאנחת, מספרת שהיא לא יכולה להמשיך. יותר מ-11 שעות על הדרך, 72 קילומטר, הרבה מים, הרבה משקה איזוטוני, בקבוק בירה לבנה - ושתן נאדה. העומס מתחיל להכביד לה על הנשימה. אין טעם לנסות להשאיר אותה על המסלול; היא נחושה. הראש שלה בסדר והרגליים מסוגלות לעוד הרבה, אבל הכליות הכזיבו הפעם. בלי שום דרמה היא פורשת. להקת תנים מתחילה ליילל בסבך הצמחייה שמקיף אותנו.

     

    10 מגיעים עוד רצים שטוענים שהם לא מצליחים להשתין, ביניהם גם מאיר מהנובלס שמאיים לפרוש. מיכל מנסה לברר אם אפשר לשכנע אותו להמשיך. עוברות כמה דקות ועוד כמה רצים נופלים שדודים בתחנה. אחד מהם נשכב על הקרקע. מיכל משכנעת אותו לשתות בקבוק מים ולנסות לקום ולהשתין. אני מנסה לעזור לבנאדם לקום, אבל נתפס לו שריר והוא לא מצליח להתרומם. ההפסקה עושה את שלה: הגוף מתקרר, השרירים מתקצרים. מגיע חובש ומתחיל למתוח את הרץ השרוע על הקרקע. מאיר נשכב על מחצלת ומישהו עושה גם לו מתיחות. אחד אחד נתפסים לו כל השרירים ברגליים. הוא רועד ומתלונן שקר לו. דקה עוברת ומאיר מתחיל להקיא. אשתו מופיעה בשטח ונשלחת להצטייד בקרח כדי להקל את ההתכווצויות.

     

    יהל מגיע לתחנה ומבשר לנו שיורם במצב לא משהו. מיכל מחליטה מיד שיהל יאכל משהו, יקח אדוויל נגד הכאבים שעוד לא הגיעו וימשיך לרוץ לבד. יהל רוצה להמשיך עם יורם שבדיוק מגיע בחלקים. הוא לא התאושש טוב מההקאה. הגוף שלו ריק, הקול שלו חלול והדיבור שלו הזוי. הוא מתיישב בכיסא הנהג, רגל על הדלת הפתוחה. כמה דקות עוברות והוא רוצה להקיא. יוצא מהמכונית ומתיישב על מכסה המנוע, ידיים על הברכיים, ראשו שמוט בין כתפיו. כלום לא יוצא. אחר כך הוא לוקח כמה צעדים קדימה לעבר הגדר של שטח המרעה ומנסה להשתין ללא הצלחה. יהל בצד השני של המכונית, אוכל תפוח ודואג. אם הוא לא יחזור לתנועה גם הוא יתחיל להיתפס. מיכל משכנעת אותו להמשיך ומבטיחה לעדכן מיד כשתדע מה קורה עם האיש שנשכב עכשיו על הגב לצד המכונית ומתחיל לדבר על פרישה.

     

    11 יהל מתרחק אל החושך. הוא עוצר ומביט לאחור. אין שינוי, הוא ממשיך לבד. מיכל מנסה לשלוף ליורם את קלף החדשות הטובות, וגם זה לא עוזר. עכשיו מתחילות ההתכווצויות. יורם מחליט להפסיק לרוץ, לפרוש, ללכת הביתה. הוא מתלונן שהכאבים בלתי נסבלים, שהנזק כבר גדול מדי ומכאן והלאה זה אי-ספיקת כליות. שאין שום סיבה לדחוף את הגוף עד שם. ככה הוא אומר ואני נושך שפה, לא יודע אם לעודד אותו להמשיך או להסכים איתו שחייבים להפסיק.

     

    יורם מבקש להתייעץ עם הגורו בטלפון. ממחצית השיחה שאנחנו שומעים אפשר להבין שיש תקווה, שאפשר לשקם את הגוף מהטראומה. יורם צריך לצעוד עוד קצת ורק אז לקבל החלטה. הוא מודה לדורון, מתרומם לאט, לוגם מים עם שני כדורי קל-בטן ואדוויל אחד, לוקח בננה, חוצה את הכביש ונעלם אל החושך. לידנו מאיר רועד ומבקש אינפוזיה. הוא שוכב על המחצלת עם שקיות קרח על הרגליים, אשתו מלטפת לו את הראש.

     


     

    12 אנחנו במכונית. מיכל בטלפון, מעדכנת את יהל בהתפתחויות, מקווה שיורם יצליח להכניס קצת אנרגיה ושלא יקיא את הכדורים. תן חוצה את הכביש. לרגע הוא עומד על האספלט ונועץ בפנסי המכונית זוג עיניים מבריקות ואז חומק אל בין השיחים. מיכל התכוונה לישון כמה שעות ואז לחזור ולרוץ עם יהל ויורם את ההקפה האחרונה, אלא שהמצב מחייב שינוי בתוכניות. השניים רצים בנפרד, ויורם יצטרך ליווי צמוד גם בהקפה הרביעית. מיכל מזעיקה חבר שילווה אותו על המסלול להקפה אחת. דורון מתנדב לחכות לשני הרצים בתחנות במשך הלילה. אם יורם ישרוד עד ההקפה האחרונה, מיכל תרוץ איתו. אם לא, היא תלווה את יהל עד קו הסיום. כך או כך, בהקפה האחרונה אני אהיה בתפקיד צוות הסיוע.

     

    כבר עשר בלילה. 14 שעות בתוך המרוץ. אנחנו מחכים ליורם בתחנת גלעד הרבה זמן. מיכל מתלבטת אם היה נכון לדחוף אותו להמשיך. אולי קרה לו משהו בדרך. דורון בא עם מרק ומספר לנו שהברך הכריעה את טטיאנה, והיא פרשה. במרחק מתגלה פנס הראש של יורם. הוא מתקדם בריצה קלה, צועק: "פתאום התחלתי ליהנות, כוסאומו!". דורון לא מאפשר הרבה זמן לחגיגות; אם יורם מרגיש טוב, אין שום סיבה שיתעכב בתחנה.

     

    נחיל של גחליליות מתקרב אלינו מהדרך הלבנה. זאת הדבוקה הראשונה של מקצה 100 הקילומטר, והם רצים עם פנסי לד על הראש. חצי שעה עוברת ויהל נוחת אצלנו לדקה. עדכון על מצבו של יורם, חיוך; עדכון על השינוי בתוכנית, שתיקה. האנרגיה היחידה שחסרה לו זה סוללות לפנסים.

     

    באוהל יש סיר ענק של מרק צח. כשיורם משלים את ההקפה השלישית אני מגיש לו כוס מלאה בנוזל החם. טעים לו, וזה סימן טוב. הוא יוצא אחרי עשר דקות מנוחה, ואנחנו מתפנים להניע את התוכנית החלופית. מיכל הולכת לישון ואני נשאר בכוננות במאהל, יושב מול מסך המחשב ועוקב אחרי ההתקדמות של יהל בתוכנת האיכון הלוויינית. הוא עבר כבר 100 קילומטר, רץ לבד בין סטיקלייטים שבטח כבר התחילו להחוויר. לאורך הלילה מעדכן דורון את מיכל מהתחנות, והיא מעדכנת אותי שיורם בסדר. בארבע אני נכנס לאוטו לנוח קצת, ומתעורר כשהשחר מתחיל להכחיל את השמיים השחורים. השדה מכוסה במכוניות עם מדבקות של מרתונים, אולטרה מרתונים, טריאתלונים ושאר סמלי סטטוס.

     

    ראשון הרצים במקצה 160 קילומטר, טל סלע, מסיים לפני שבע בבוקר. עשה את זה בפחות מ-21 שעות. שאר הרצים מטפטפים אחריו. ראשונת הרצות שמגיעה, והיחידה ששרדה, היא אילנית ארוכת הרגליים.

     

    13 כל שעה בערך מוזנק מקצה נוסף למרחקים קצרים. הרצים ל-32 קילומטר הוזנקו בדיוק כשבקצה השדה הופיע יהל. נחיל ענק צימצם מרחק לעבר מפגש בלתי נמנע. לרגע אחד עומד הבנאדם שרץ כבר 130 קילומטר מול עדר של רגליים רעננות. אחד נגד מאה. הוא מתכווץ לצד הדרך, מושך את הכתפיים לכיוון הראש, מצליב את שני מקלות ההליכה לפני הפנים ומגן על עצמו מדריסה. במאהל, תוך כדי החלפת הנעליים, הוא צוחק על זה. אומר שלפחות היה קצת אקשן. מוקדם יותר הוא כמעט נרדם תוך כדי ריצה. לפניו עוד הקפה שלמה.

     

    קצת אחרי שמונה בבוקר, יותר מ־24 שעות בתוך המרוץ, יורם מסיים את ההקפה הרביעית. מיכל כבר לבושה בבגדי הריצה שלה. בשמונה וחצי הם יוצאים להקפה החמישית והאחרונה. הם יתקדמו לאט כדי לא להעלות דופק, העיקר לסיים על הרגליים. מחוץ לאוהל ממתינים כמה מאות אנשים ומקבלים את פניו של קובי בתשואות. לפי נתוני ה-GPS שלו הוא רץ 267 קילומטר - ריצת השטח הארוכה ביותר בארץ. לי אין זמן להתרגש; מעכשיו צוות הסיוע זה אני, יש לי שלושה רצים על הראש ומתחיל להיות חם.

     

    14 יהל מדווח על שלפוחיות בכפות הרגליים, מסתיר אכזבה מזה שערכת פיצוץ השלפוחיות שלו לא באוטו. פשלה שלי. אני מבטיח לסדר לו משהו לתחנה הבאה. את יורם ומיכל אני פוגש לקראת חצות היום. היא מחלקת הוראות, הוא יושב בצל המכונית וגומע שתי פחיות של קפה קר, צרעה חגה סביבו. יורם אומר לי שעשיתי טעות כשלא עקבתי אחרי אילנית. גם יותר כוסית ממנו, גם מזמן כבר הייתי בבית. צודק. הם חוזרים למסלול, והצרעה מתעופפת אחריהם.

     

    יהל מתקשר, רוצה שאכין קולה ומים ומספר שהשלפוחיות התפוצצו מעצמן. בתחנה האחרונה שלו לפני קו הסיום הוא מבקש אדוויל, ואני לא מוצא. עוד פשלה שלי. כמו סוס שמריח את האורווה הוא עוזב את התחנה בהליכה מהירה. שני מרשלים אוספים את השלטים ואת הסטיקלייטים שנשארו מהלילה. הם מספרים שמיכל ויורם הם הרצים האחרונים על המסלול ושהם די קרובים. אני יורד על השביל לקראתם. מצבם טוב. יורם מבקש להודיע לאנשי האוהל שיתחילו לפרק. בעיקרון נותנים לכל רץ את הכבוד לעבור דרך השער המתנפח וכל הטררם, אבל ליורם אין צורך בתפאורה.

     


     

    15 יהל מגיע לקו הסיום בתום 30 שעות ו-50 דקות. הוא מקבל מדליה, אבזם לחגורה ושקית פרסים ובה גם המדבקה המיוחלת. אנחנו יושבים באוהל הריק ומחכים למיכל וליורם. רק בארבע ומשהו אחרי הצהריים הם מופיעים בקצה השדה. יורם מרים יד ואני דוחף שתי אצבעות לזוויות הפה ושורק את הריאות שלי החוצה. שאר חברי הקיבוץ ואנשי ההפקה שעוד פזורים בשטח מתקבצים כדי שתהיה כמות מכובדת של קהל לשלב מחיאות הכפיים. אחרי ההתרגשות בקו הסיום מבקש יורם להתחבר לאינפוזיה. זה עוזר להתאוששות.

     

    בארבע וחצי, כשהשמש כבר נעלמת מעבר להר, מיכל מעדכנת את דורון בטלפון שהנשר נחת. אני עומד בשדה ומחזיק ליורם את שקית העירוי. לידנו יהל מוחה אבק ממרכז השמשה האחורית של הסובארו שלו ומדביק עליה את מדבקת ה-160.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים