טעמו וראו כי טוב: לקבל תורה מיד שישית
היהודים תמיד ייחסו חשיבות לייחוס, עד כי לימדונו את שושלת הדורות של התורה: מהר סיני למשה, ממשה ליהושע, מיהושע לזקנים, מזקנים לנביאים, ומנביאים לכנסת הגדולה. הקראים החליפו את המילה "תורה" ב"סובַּרו". וישמן ישורון ויבעט
"וְאֵלֶּה, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, הַבָּאִים, מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן, לֵוִי וִיהוּדָה. יִשָּׂשכָר זְבוּלֻן, וּבִנְיָמִן דָּן וְנַפְתָּלִי, גָּד וְאָשֵׁר. וַיְהִי, כָּל-נֶפֶשׁ יֹצְאֵי יֶרֶךְ-יַעֲקֹב--שִׁבְעִים נָפֶשׁ".
הסיפורים הכי חמים - בפייסבוק של ynet, וכל מה שיהודי - כאן
ואלה שמות. כשם שפתח את בראשית בהצגת בורא עולם, פותח את ספר שמות בהצגת האבות המייסדים של עם ישראל. שלא יבואו אחר כך אנשים ויאמרו: גם סבא שלי היה שם. אם סבא שלך לא נזכר בין השמות שלעיל - הוא לא היה שם! ולך תחפש לך ייחוס אחר.
ומאותה סיבה ממש לא מסתפק הכתוב בהזכרת השמות, אלא מסכם את מספרם המדויק של הבאים מצריימה: "כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש!" לא יותר. ואלה הפכו עם הזמן לשישים ריבוא. ממש כמו מה שקרה למספר האנשים שהיו על אלטלנה. שאם תעמיס על ספינה כזאת את כל האנשים שסבא שלהם היה שם, הייתה טובעת מאליה.
הפתיחה הזאת מציגה את הייחוס של עם ישראל, ולכן פותח את הספר בתיבה ״ואלה״, ולא בתיבה ״אלה״ כדי להדגיש שלא כאן התחילו תולדות העם, אלא הרבה לפני כן, וסיפור זה אינו התחלה, אלא המשך.
ייחוס של שוטה
ואמתיק זאת בסיפור על אדם שהיה מתפאר בכל הזדמנות כי הוא נצר למשפחת רבנים ידועה. עד שיום אחד פקעה סבלנותו של אחד ממכריו ואמר לו: תירגע, אתה האידיוט שבגללו מסתיימת שושלת של חכמים, ואני העילוי שפותח שושלת חדשה.
עד לאן הגיע הדחף של היהודים למצוא לעצמם ייחוס, אולי אעיד מניסיוני. לפני שנים רבות ראיתי הצגה של שלישיית גשר הירקון ואפילו שם לא הסתפקו בהצגת הזמרים עצמם אלא בהצגת שורשיהם המשפחתיים. אמר בני: אני אמדורסקי. אמר יהורם: אני גאון. אמר אריק: אם אתה גאון אני איינשטיין.
ומכיוון שליהודים כל כך חשובה שלשלת הדורות, גם של עצמם וגם של עמם, כדי שלא נחשוב חס וחלילה שיש אצלם משהו חדש זה מקרוב בא, טרחו ללמדנו גם את שושלת היוחסין של התורה עצמה. וכך נפתחת מסכת אבות: משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. ודווקא הוכחה משכנעת זו, המקשרת בין התורה שבכתב לתורה שבעל-פה ועושה אותן מקשה אחת, עוררה מחלוקת קשה.
הקראים קונים רק יד שנייה
היו פלגים בעם ישראל שהנרטיב שלהם היה אחר לגמרי. והעדה הגדולה שבהם - היו הקראים, שסירבו לקבל את התורה שבעל-פה. כדי להבהיר מה אמרו אחינו הקראים, אמשול לכם משל ברוח הזמן הזה שיובן גם לבני דורנו. ינסה נא הקורא להחליף את המילה "תורה" במילה "סובַּרו" ועכשיו יקרא:
משה קיבל סובַּרו, ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לנביאים, ונביאים מסרוה לאנשי כנסת הגדולה. האם היית קונה סובַּרו שעברה כל כך הרבה ידיים? ביניהם זקנים ואנשי כנסת שלא תמיד מרוכזים בנהיגה ובחנייה? האם לא היית דורש ממי שמציע לך אותה להכניסה לפני הכל למוסך מורשה? ומעל לכל, האם לא היית מעדיף לקבלה תיכף אחרי משה רבנו יד שנייה? זאת תורת הקראים על רגל אחת.
תאוות המזון
אך אל נקדים את המאוחר. "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל-אֶחָיו, וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ--בִּמְאֹד מְאֹד; וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ, אֹתָם".
זה מחזיר אותנו אל אחינו שירדו מצריימה. עליהם נאמר כי "פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותימלא הארץ אותם". מדוע נאמר "פָּרוּ" בלשון עבר, וכל השאר בלשון עתיד עם וו ההיפוך? כדי להסתיר מאיתנו את כוונת הכתוב. שלא נדע כי הפסוק אינו סיכום לעבר, אלא הוא חזון לעתיד לבוא.
ולכן, כדי לחשוף את כוונת הכתוב עלינו להסיר את וו ההיפוך ולהישאר עם "ישרצו," "ירבו", ו"יעצמו" – כולן מילים העוסקות בתאוות האכילה. והן מנבאות לפי הסדר מה יאכלו, כמה יאכלו ומה תוצאות המעשה.
"ישרצו" - ישרצו יומם ולילה בבתי אוכל ויאכלו הכל, אפילו שרצים, "ירבו" – ירבו בזלילה ובסביאה, "יעצמו" – יעצמו כרסיהם לממדי ענק ויעצמו עיניהם מלראות מי עשה כל אלה. ואכן, את הקשר בין אכילה לבין כפירה משלים אחר כך משה שאומר בפירוש: וישמן ישורון ויבעט, שמנת עבית כשית, ויטוש אלוה עשהו.
טעם גן עדן
ואמתיק זאת בסיפור על איש ואשתו שהלכו נגד הזרם, וכל חייהם שמרו על בריאות טובה. הייתה אשתו מכינה לו מאכלים שטעמם רע, אך הם בריאים ומבריאים. ואכן, הגיעו השניים לשיבה טובה ועברו מן העולם בגיל תשעים וחמש שנים. ובזכות מעשיהם הטובים הגיעו לגן עדן. ושם נתגלו לעיניהם מראות שלא העלו בדימיונם: שולחנות עמוסים כל טוב, בשמים נפלאים מרחפים בחלל, צדיקים לומדים תורה ועטרות לראשיהם והכל אומר כיף. פנה הבעל לאשתו ואמר: את עם האוכל הבריא שלך! אלמלא את, היינו יכולים להגיע הנה כבר לפני שלושים שנה!
בל נשכח שבארץ מצרים ייחסו חשיבות עליונה למזון, והעדיפו לעסוק במה שמכניס האדם לפיו, על פני מה שמוציא האדם מפיו. ולכן היו שם לפחות שלושה שרים שעסקו בענייני אכילה: שר המשקים, שר הטבחים ושר האופים. לכן, גם זכו ערי המסכנות שלהם לשמות הרומזים לכיוון מזונות: רעמסס מלשון רמשים, ופיתום מלשון פיתות. ומשם קיבלו בני ישראל את התשוקה לאוכל המלווה אותם עד היום.
וכשאנו רואים היום את בני עמנו שרצים למסעדות, המגישות שרצים שנאסרו עלינו, ויעצמו עיניהם מלראות שיש בתפריט הצעות רבות למאכלים כשרים, יודעים אנו מאין התחילה אותה ירידה לבירא עמיקתא של הטריפה.
הלקוח והמלצרית
ואמתיק זאת בסיפור על בחור ישראלי שהגיע למסעדה צרפתית ואחרי שהתבונן שעה ארוכה בתפריט
והפך אותו מימין לשמאל ומשמאל לימין, קרא למלצרית ושאל: יש לך רגלי צפרדע? ענתה לו: בוודאי. אמר לה: אז תקפצי ותביאי צלחת חומוס.
והכל התחיל מהאספסוף שהתאוו תאווה ואמרו: זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים, ולא אמרו: זכרנו את הניסים שעשית לאבותינו.
טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.
שבת שלום, יורם טהרלב
לפנייה לכתב/ת 
