שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אז איך השיר החדש של דיוויד בואי?
    בשיר החדש והמפתיע שלו, קשישא דיוויד בואי ממשיך להיות מהוקצע, רלוונטי, ועם זאת נוסטלגי ונאמן למי שהיה פעם. הוא אפילו חוזר לאותו מפיק ולאותה ברלין. אילת יגיל חושבת שאם כך יישמע האלבום המלא, כדאי למהר ולהוציא את כרטיס האשראי

    השדרנים של תכנית הבוקר ב-BBC6, התקשו להסתיר את התרגשותם היום (ג') כשהודיעו שבחמש בבוקר (שבע שעון ישראל), חתן יום ההולדת דיוויד בואי הוציא סינגל חדש מתוך אלבום חדש, ראשון מזה עשור. דממת האלחוט נשברה באחת, וכל השמועות, ההשערות והחששות שניתוח הלב שעבר סימן את סוף הקריירה שלו כאמן מקליט ומופיע, התפוגגו.

     

    בואי, בלתי צפוי כרגיל, ידע שהעולם יעסוק היום בקרנבל יום ההולדת שלו - התקשורת תתרפק, מוזיאון ויקטוריה ואלברט ישיק תערוכת מחווה והמעריצים יביטו אחורה בלי זעם - והחליט להמם את כולם באקט חגיגי משל עצמו.

     

     

    ההתרגשות היתה מידבקת בתוך המכונית שלי. פתאום רחוב אבן גבירול המוצף בתל אביב הפך לברלין, כשצלילי השיר החדש, "Where Are We Now" החלו להתנגן ולהפיג את הגעגוע לבואי.

     

    חייבים להדגיש: השיר אולי חדש, אבל כולו נוסטלגי. חמוש במפיק הוותיק שלו טוני ויסקונטי, בואי מתרפק על התקופה שבה התגורר בברלין, מאמצע עד סוף שנות השבעים, תקופה שהניבה טרילוגיית אלבומים מכוננת בהפקתם של ויסקונטי ובריאן אינו.

     

    בשיר הוא מונה מקומות שישב בהם (כמו הדיסקוטק "Dschungel" שנסגר ב-1993) ותוהה, ספק מקונן, "איפה אנחנו היום". זהו שיר שאינו מסתיר את חרדת המוות (כפי שאפשר לראות בשורה החוזרת "אני מוליך את המתים") ואת שבריריות החיים.

     

    בואי בתמונה מתוך הקליפ. רמזים לעגמומיות  ()
    בואי בתמונה מתוך הקליפ. רמזים לעגמומיות

     

    מוזיקלית, העגמומיות מעט מזכירה את השיר "Thursday’s Child" מ-1999, ואם מחפשים פה בשורה מרעישה, כמו שהיתה כשקשישא גילה את הדראם אנ' בייס באלבום "Earthling", היא לא תימצא. ועדיין, משמח כל כך לקבל דרישת שלום מאחד האמנים המשפיעים ביותר בפופ, מרים ראשו מן האדמה כמו מרמיטה ואומר, הנני כאן. נוסטלגי, רטרוספקטיבי, אבל עדיין יוצר רלוונטי עם אלבום בקנה, שלפו את כרטיסי האשראי והקדימו להזמין.

     

    כיאה ליוצר המהוקצע שהוא, בואי לא הסתפק רק בסינגל, ושיחרר לעולם גם קליפ תואם, מהודק ונאה שביים אמן המיצג טוני אורסלר. בטכניקה שמזכירה מאוד את עבודתו של האמן הישראלי דניאל לנדאו, מופיע בואי כראש המוקרן,
    לצד אישה בלתי מזוהה, על גבי בובה דו-ראשית. הבעת פניו טרגית, הבעת פניה אדישה. מאחוריהם מוקרנים נופי ברלין השונים, גם תיירותיים - כמו פסל ויקטוריה בעמוד הניצחון וכמו שרידי החומה - וגם פרטיים, כמו הבניין שבו התגורר בואי אז.

     

    בואי ממשיך להעניק למעריציו רמזים סתומים לעסוק בהם בקליפ. האם הוא על סף בכי? מי היא האישה שלצדו? מדוע הוא לובש חולצה שעליה כתוב M/S Song of Norway? האם הכוונה לספינה באותו השם, או לאופרטה המבוססת על שיריו של גריג? ואולי הוא סתם היה ביום כביסה וזו החולצה שנשארה נקייה? ומה תפקידם של הכלבים שמופיעים באולפן ובצילומי החוץ? האם גם אותם הוא מוליך, כמו את המתים? לדוד הפתרונים.

     

    ראוי לציין גם את הדרך השקטה והאלגנטית שבה נפרץ הסכר. עצם העובדה שבעידן הזה, בואי הצליח לשמור על החדשות הלוהטות בסוד עד יום ההולדת שלו, היא פלא בפני עצמו וציון לשבח לעובדים תחתיו. אחרי הכל, מדובר בריליס של חברת תקליטים גדולה (קולומביה, המפיצה את חברת התקליטים הפרטית שלו, ISO). בתקופה שבה הדלפות ואמברגו הפכו למטבע שיווקי לגיטימי, ושיתוף הוא כמו אמירת שלום, נחמד מאוד לקבל שקיות הפתעה שכאלה. כן ירבו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    דיוויד בואי. מזל טוב, ממש טוב
    צילום: Gettyimages
    7 לילות
    מומלצים