שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    שכחו מהשטויות של שרון הולצמן
    שרון הולצמן מוציא אוסף עם שירים, שכתב לעצמו ולאחרים. שי להב, שזוכר אותו מהנח"ל, חושב שגם כששמעתם רק על הצרות שלו, הוא עדיין היה מלחין מחונן ותמים שמשווע לאהבה

    שרון הולצמן ואני היינו באותו מחזור בנח"ל. למי שלא מדבר נח"לאית, צריך להסביר כאן שמדובר בהרבה יותר משני אנשים שאכלו מאותו מסטינג. שירות משותף בנח"ל, במחזור פ"ח שהושלך לתוך התופת בעשרה בספטמבר 1987, משמעו - סוג של שותפות גורל. רקע דומה. ערכים מקבילים. וגם טראומות זהות.

     

    עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet:

     

    אנחנו היינו מאחרוני עידן התמימות. צמחנו בתנועות נוער שלבשו חולצה כחולה, עם השקפות סוציאליסטיות ודיעות מוצקות על הצורך להחזיר את השטחים. וגם אמונה תמימה, שגרסה שדווקא אם אנחנו נשרת שם, כחיילים נאורים, המצב ישתפר. בתוך פחות משלושה חודשים פרצה האינתיפאדה הראשונה, ונתנה לנו בוקס לפרצוף. כולנו יצאנו משם פחות אופטימיים, והרבה פחות תמימים ממה שנכנסנו.

     

     שרון הולצמן שר את "סיכוי קלוש". מתיקות נוטפת סוכר

     

    אבל לא שרון הולצמן. או "שרי", כמו שקראו לו בגרעין. לפחות למראית עין, הוא נשאר אותו ילד עם חיוך מתוק, תלתלי זהב וקול נוטף דבש. לא היינו חברים אף פעם, אבל שמענו אחד על השני דרך המעגלים המקובלים של ילידי מחזור פ"ח. מה גם שהוא היה הראשון מיוצאי המחזור שבאמת התפרסם. הולצמן הצטרף לאבטיפוס כבר ב-1990, והיה שותף להצלחה הגדולה והמהירה של הלהקה המתוקה, ששרה על מועקה.

     

    דווקא בגלל ההיכרות המוקדמת הזו, אני מרשה לעצמי לכתוב על שרון הולצמן - ועל כל הגלגולים המוזרים שלו בשנים האחרונות - לא כעיתונאי מוזיקה, אלא כחבר. לא חבר אישי, אבל חבר לאותו מחזור. וזה הרבה.

     

    המפגש הראשון שלי עם הולצמן אחרי הצבא התקיים למטרות עיתונאיות לגמרי. ראיינתי אותו, ערב צאת האלבום השני והמעולה שלו, "סיכוי קלוש". השנים שחלפו מאז הפכו את השיחה ההיא לאירונית במיוחד. כי חלק גדול מהראיון הוקדש לשאלת "מתיקות היתר" של הולצמן - הדימוי שלו כחנון נוטף סוכר, שרק התגבר אחרי אלבום הבכורה שלו, "פתח את ליבך", שהיה לטעמי קיטשי ודביק מדי. באותו ראיון, שהתקיים בבית קפה הוד-שרוני זרוק, הולצמן היה מודע לגמרי לדימוי הזה, וגם ניסע לקעקע אותו. לטעון בתוקף שהוא חזק ברוקנרול. שנמאס לו מהשירים המתקתקים.

     

     

    לא יכולתי אפילו לדמיין באותו רגע, שהטענות שלו בדבר חיבתו להארדקור, יגשימו את עצמן כל כך מהר, וכל כך קיצוני. כי מיד אחרי ההצלחה היחסית של "סיכוי קלוש", הולצמן יצא למסע מסחרר של הרס עצמי, שכלל סמים, פירוק משפחה, אפיזודות הזויות בברלין ובאופן כללי - אובדן דרך מוחלט. כל זה עוד היה נסבל. לכל אחד מאיתנו מותר, ואפילו מומלץ, ללכת לפעמים לאיבוד. זה קרה גם לי, בווליומים ובאופנים אחרים. אלא ששרון הולצמן הוא פרסונה ציבורית, שכמו כל אמן, רעב לתשומת לב. מה שהפך את הסיפור לטראגי.

     

    התקשורת שתתה בצמא את סיפורי הסקס, סמים והרוק’נרול שלו. הוא, מצידו, נהנה לשחק את הילד הרע, וסיפק פרטים בנדיבות. בשלב מסויים, הפרה - שהתרגלה לרמה גבוהה של חשיפה - רצתה להניק יותר ממה שעגל הזהב של התקשורת רצה לינוק. וזה בדיוק השלב שבו הולצמן הפך מאייטם לגיטימי לסוג של בדיחה. או קוריוז. ולאט לאט, הדלתות נסגרו. אחת אחרי השנייה. בייחוד במדינה שהומור וקלילות הם לא הערכים המרכזיים שלה.

     

     השיר החדש: "ככה זה מרגיש"

     

    אני צפיתי בזה מהצד. די מזועזע, למען האמת. לא היינו חברים, כבר אמרתי, ככה שלא ממש יכולתי להיות לעזר. תרומתי הצנועה היתה בהימנעות מוחלטת מפרסום כל פרט או ציטוט מביך שהיה קשור בו, בעיתונים שערכתי. אבל זה העציב אותי מאד. ידעתי כל הזמן שבשורה התחתונה, גם הרגעים המפדחים וההתבטאויות המפוקפקות של הולצמן בתקשורת היו פרי אותה תמימות שהיכרתי פעם. תמימות של מישהו שמשווע לאהבה ולהכרה, ולא ממש מבין את חוקי המשחק אליו הוא נקלע.

     

    עכשיו הוא כבר נרגע. כך הוא מספר לי, החבר החדש שלי מהפייסבוק (קצת עצוב, שאפילו מחזור פ"ח הפך לעוד לבנה בקיר של צוקרברג. אבל היי, זה דווקא אפקטיבי). והוא נקי, ואופטימי. ויש לו זוגיות טובה. וכל זה משמח

     בהחלט, אבל לא התכנסתי כאן הפעם כדי לדבר על החיים האישיים של שרון הולצמן. די, מזה שמענו כבר מספיק. לא, הגיע הזמן להזכיר שמדובר קודם כל במוזיקאי. ומוזיקאי מצויין.

     

    בחודש הבא הוא מוציא אוסף מקיף מאוד משיריו, ורק כשרואים את הספקטרום הרחב שלהם אפשר להבין עד כמה הולצמן היה גורם פעיל ומשמעותי במוזיקה שלנו. אם זה באבטיפוס (שם כתב את "בוקר טוב עולם" ו"אשה אשה"), בלהיטים שכתב לאיגי וקסמן ("אין לי מה לומר לך", "אדום") ובשירים מקריירת הסולו שלו ("סיכוי קלוש", "לא לבד" ו"מה שאני רוצה", שהיה שיר הנושא של "מסודרים").

     

    בכל השירים מתגלה יוצר אינטליגנטי, מלודיסט מצויין, וזמר עם קול נעים ומיוחד. לאוסף מצורף גם שיר חדש ומעולה, "ככה זה מרגיש". וזה מרגיש לי שהגיע הזמן לשכוח מהשטויות של שרון הולצמן, ולהיזכר מחדש באיכויות שלו.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    7 לילות
    מומלצים