לגור אצל ההורים של אשתך
איך זה מרגיש לגור עם אשתך והילדים אצל ההורים שלה? איציק שאשו היה מספיק עני כדי לברר. "הבוידעם" - כתבות מהארכיון של "בלייזר"
הכתבה התפרסמה לראשונה בגיליון "בלייזר", ינואר 2013.
הכול התחיל מזה שהפסדתי את הדירה שלי בהתערבות. אני אמרתי שבחיים לא נצליח למכור אותה במחיר שאנחנו רוצים, ואשתי אמרה שכן. בערך 27 שניות אחרי שפירסמנו אותה באינטרנט כבר ישב אצלנו בסלון זוג צעיר שהתנאי היחיד שלו לעסקה היה שנשאיר לו את המפזר חום ואולי עוד כמה קולבים.
יומיים אחר כך ישבתי אני בסלון של מישהו אחר עם חוזה חתום, וניסיתי לשכנע אותו שיוריד כמה לירות כי הוא משאיר לי חדרים עם טפטים שהודבקו לפני מלחמת העולם הראשונה. מאוחר יותר, כשהתפזר אבק המתווכים, התברר שבין הדירה שמכרנו לזאת שקנינו מפרידה תקופה של שבעה חודשים, ואין מצב שיימצא בעל הבית שיסכים להשכיר לנו משהו לתקופה כל-כך קצרה. ואז אשתי אמרה: "אז מקסימום נגור כמה חודשים אצל ההורים שלי".
כעבור שעתיים, אחרי שהפרמדיקים הצליחו לייצב את מצבי, שמעתי אותי ממלמל: "טוב, אין ברירה, וזה באמת רק לכמה חודשים".
כשאשתי אמרה "נגור" היא לא דיברה ברבים כי זה אני והיא; היא דיברה ברבים כי זה אני והיא ושני הילדים האלה שקוראים לי אבא, בעיקר באזור שש ורבע בבוקר. כן, אנחנו משפחה של ארבע נפשות שעברה לגור בבית עם עוד שתי נפשות, ותנו לי לומר לכם שיש שם פחות חדרים מנפשות. הרעיון הכללי היה שנאייש את שני חדרי השינה ואת חדר האמבטיה הנוסף. בחישוב ברוטו זה יוצא בערך 25 מטרים רבועים, רק ששני הצאצאים שלי מגיעים בילט-אין עם כמות צעצועים שנותנת פייט לכל סניף של כפר השעשועים, אז בחישוב נטו זה יוצא בערך 38 מילימטרים רבועים שבהם אני אמור לקנן.
כדי לחסוך מקום הוחלט שאת רוב הריהוט ומכשירי החשמל שימשיכו איתנו לדירה החדשה, וכן את הבגדים שלא נצטרך בחודשים הקרובים, נאחסן בדירה של הורי. מה שקרה בפועל זה שאשתי איפסנה בארגזי הבגדים צעיף אחד שלה ו-98 אחוז מהבגדים שלי, וחוץ מזה התברר שיש לנו יותר רהיטים מהצפוי. לכן כבר כמה חודשים לא יצא לאבא שלי לראות חדשות כי מייבש הכביסה שלי מסתיר לו את כל הצד הימני של הפלזמה, ואני כבר המון זמן הולך לעבודה עם אותם שני ג'ינסים ושלוש חולצות טריקו. כשהתחיל להיות קריר פשוט עברתי ללבוש את כל החולצות אחת על השנייה.
הבעיה המרכזית בלגור עם החותנים שלך היא שאתה אפילו לא יכול לריב עם אשתך כמו בנאדם. אתם יודעים, פשוט להתחיל בסשן עצבני של צעקות אימים באמצע הסלון כי אתם אנשים נשואים, וללכת מכות זה פחות מקובל במרכז תל אביב. ברור שאפשר לריב, רק שזה קצת לא לעניין לצעוק על אשתך כששני מטר וחצי ממך יושב אבא שלה ורואה "ערב חדש". בשבועות הראשונים, בכל פעם שהיינו קצת רבים בסביבתו היה מנקר בי החשש שהוא פתאום יקום מהכסא, ייגש אלי, ישאל אותי למה אני צועק על הבת שלו ויתחיל להרביץ לי בכפכף. לא שבאמת סביר שזה יקרה, כי רוב הזמן הוא מסתובב יחף, אבל זה עדיין מהדברים האלה שיושבים לך בראש.
בכלל, פתאום אתה קולט שבעצם חזרת להיות טינאייג'ר. תבינו, אני בן 37. איך לעזאזל אני אמור להתמודד עם הקטע הזה שדופקים בדלת, ואיך שאני פותח נכנסת שנת 1985 ואני צריך להגיד להוא מהוועד שאימא ואבא לא בבית אז שהוא והפנקס שלו יחזרו יותר מאוחר?
האמת היא שלא כולם מזדעזעים כשאני מספר על הדברים האלה. נשים, למשל, דווקא חושבות שנפלנו טוב. הן פשוט עושות שקלול מהיר של היתרונות - נגיד, זה שיש עוד ידיים שיכולות לעזור בעבודות הבית, או זה שכמעט תמיד יש לך בייביסיטר זמין. אחת אפילו טענה שהחיים שלי סילאן.
אצל גברים זה אחרת: גברים ששומעים איפה אני גר מיד תוהים מה אני עושה אם מתחשק לי לשבת בסלון בתחתונים. אתם מבינים, מתוך מיליארד האספקטים שצריך לקחת בחשבון כשאתה גר עם ההורים של אשתך, מה שהכי מטריד גברים זה סוגיית האשך המציץ כשאתה סרוח בכורסת הטלוויזיה של האבא של אשתך.
בשלב הזה אנשים מתחילים לשתף אותי ברשימת הדברים שהם היו מעדיפים על פני לחזור לגור עם ההורים (קעקוע של זין על המצח, להיות סניטר בבית חולים בעזה, להיות אוהד של מכבי פתח תקווה). אני בתגובה ממלמל שזה אכן לא פשוט אבל גם לא כזה נורא, ומתחיל למנות את הבונוסים.
ויש כמה בונוסים, נשבע לכם. קחו למשל את הקטע של האוכל: הרי למעט בתפוצה הספציפית ההיא שהמטבח שלה מבוסס על אוכל אפור בטקסטורה של זמש, לרובנו שמור מקום חם בכרס לסירים של אימא. מכירים את זה שרבע שעה אחרי שסיימת ארוחת שישי אצל ההורים אתה מתחיל להפנים שהקציצה השביעית כבר הייתה מיותרת? אז תחשבו שאני גר קבוע בחוות פיטום כזאת. וזה היה צפוי, כי ההורים של אשתי הם טורקי ויוונייה. זה אומר שבכל ארוחת ערב אוכלים שווארמה ובסוף שוברים את הצלחות. סתם, זה אומר שאני גם נהנה מעולם קולינרי עשיר וגם פטור מלהכין לעצמי את הארוחות. אני שוקל למכור את הפורמט הזה לערוץ 2. הם בטח יקראו לזה "מאסטר שייח'".
הצד השני של המטבע הגסטרונומי הזה הוא שאני אשכרה צריך לשאול את עצמי מי נמצא בבית לפני שאני מרשה לעצמי לתת דרור לאיזה דראטה.
הילדים בכלל באופוריה מהסיפור הזה. ליהונתן יש חדר נפרד משלו, אז מבחינתו הצפיפות היא בכלל לא פקטור, וחוץ מזה עכשיו יש לו עוד שני אנשים לסחוט מהם דברים שאימא ואבא לא מרשים לאכול לפני ארוחת הערב. ודניאלה כולה בת שנה וקצת, ככה שבשבילה אין הבדל אם נגור בטירת ווינדזור או בבית ברבי. היא, מכורח הנסיבות, ישנה במיטת תינוק קטנה בחדר השינה שלנו. אתם יודעים, כדי שלא נשכח לרגע שהתברכנו בילדה ששנת הלילה שלה רציפה כמו קוד מורס. אני אישית לא מתעורר מהיללות שלה, רק שלפעמים היללות האלה מובילות לכך שאשתי משחררת לי מרפק לצלעות, ומזה אני דווקא מתעורר יופי.
אשתי, אם כבר מדברים, דווקא מתמודדת עם כל הסיטואציה בצורה די מרשימה. בטח אם זוכרים שבשבילה זה הרבה יותר מוזר מאשר בשבילי. הרי בכל לילה היא אשכרה הולכת לישון בחדר שבו גרה בילדותה. אז נכון שבמקום פוסטרים של דילן מבברלי הילס תלויים היום על הקירות הציורים האבסטרקטיים שהילד מביא מהגן, אבל בכל זאת.
אה, כן: אני בטוח שהשאלה הזה מנקרת לכם בקופסה בערך מהפסקה הראשונה, אז תנו לי להרגיע אתכם - עד עכשיו הצליחו כל ששת יושבי הבית להימנע מהקטע של לראות בעירום מישהו שהם לא אמורים לראות בעירום. הבעיה היא שבמצב הקיים, גם אלה שאמורים לראות אחד את השני בעירום צריכים לוודא שהנסיבות מאפשרות חתירה למגע. טוב, כבר אמרתי לכם: אני פאקינג טינאייג'ר.
אוקיי, רגע. כשאני עובר על מה שכתבתי עד לכאן, פתאום אני קולט שיצאתי די בכיין. אז רק לשם האיזון צריך לומר שהחיים שלי לא באמת נראים כמו הסדרה ההיא עם ארצ'י בנקר או קומדיה עם בן סטילר ובלי בדיחות שממש צוחקים מהן. באמת שלא. אני מניח שזה גם כי אני וההורים של אשתי הסתדרנו מצוין עוד לפני שהם התחילו לקבל ממני SMS בנוסח "אני מגיע עוד חצי שעה, תדליקו לי את הדוד", אבל בעיקר כי הם אנשים נוחים, נדיבים ונחמדים. באמת שאני לא אומר את זה רק בגלל שהם בטח יקראו את מה שאני כותב פה, או בגלל שכבר די הרבה זמן לא שילמתי מכיסי על דברים כמו מים, חשמל, ועד בית, קניות בסופר, כבלים, עוזרת בית וארנונה.
טוב, העיקר שכל זה מאחורינו. בזמן שאתם קוראים את הכרת הטובה הזאת, אנחנו כבר אמורים לעבור לביתנו החדש. נכון שזה עדיין תלוי בכך שהשיפוצניק שלנו יעמוד בלוח הזמנים שהוא עצמו קבע, אבל הרי אם על השיפוצניק שלך אתה לא יכול לסמוך שיהיה דייקן, אז מה נשאר לך.
