שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מירב נקר-סדי: "יש לי כבוד לאנשי השוליים"

    אחרי דוקטורט בסוציולוגיה ושנים של כתיבה אקדמית, מירב נקר-סדי מפרסמת ספר ראשון על עובדת זרה שנעלמת בתוך סיפור אהבה סבוך. "זאת אישה שהיא חסרת קול מכל הבחינות, גם בסיפור וגם בחיים, אבל יש לה השפעה מאגית", היא מספרת

    אוקסנה היא בת 37. היא באה לעבוד בארץ. היא מוסלמית. כדי להתפרנס היא מנקה בתים ברחבי צפון תל אביב. הכי בעולם היא אוהבת את שמעון, בחור ישראלי ממשפחה מסורתית שחושב שהיא מלכה ומוכן ללקק את הרצפה שהיא דורכת עליה. אבל לאוקסנה יש סודות שמשפיעים על חייה. סודות קשים של חיים קשים. יום אחד היא נעלמת לשמעון ולשאר העולם, כאילו בלעה אותה האדמה. ההיעלמות של אותה עובדת זרה ומסתורית, פותחת את רומן הביכורים "אוקסנה" (סדרת "מקור", אחוזת בית)

     

     

    "אוקסנה נולדה הכי במקרה", מספרת מירב נקר-סדי. "היא נולדה אצלי אחרי תקופה מאוד ארוכה שעסקתי בכתיבה אקדמית, מחקרית, יבשה וקשה, מאוד תחרותית, ומאוד בודדה. הכתיבה הזאת היתה קשה ומתסכלת. בתור ילדה וגם כבוגרת לא כתבתי אף פעם סיפורים, וכשזה פתאום בא, זה יצא ממני כמו קיא".

     

    "אוקסנה". סיפור בדיוני, אך מאוד אישי (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "אוקסנה". סיפור בדיוני, אך מאוד אישי

     

    את הרומן הפוליפוני שאותו מרכיבים "הקולות" בחייה של אוקסנה, כתבה לאורך שלוש שנים. הרומן פותח בשמעון, דמות איש פשוט ונוגע ללב, שמחפש את אהובתו אוקסנה לאחר שנעלמה, ומתחבט בין הרצון להינשא לה לבין הבעיה שתהיה לו מול אמו אם לא יתחתן עם אישה יהודייה. בהמשך מופיעים קולות נוספים: בנה בן השש של אוקסנה שגדל אצל דודתו כדי שתהיה לו תעודת זהות כחולה, מורתו בבית הספר, שותפתה לדירה של אוקסנה, אקדמאית רווקה שאוקסנה מנקה אצלה את הדירה, ומאהבה הפרופסור של האקדמאית.

     

    מכל אלו משתבר ועולה ללא הרף סיפור אהבה טרגי שבמרכזו עומדת אשה אחת, שלמרות שאינה מדברת בגוף ראשון - קולה כל הזמן צף מתוך דברי האחרים, עד לכדי הזדהות כמעט מוחלטת עם מצבה הפרדוקסלי: החלטתה להיעלם והקשיים שעוברת אשה-עובדת-זרה במציאות הישראלית העכשווית.

     

    "לא התכוונתי לכתוב ספר, זה יצא לי מהאצבעות. בהתחלה הקול של אוסקנה היה זה שדיבר, ואחר כך התגבשו דווקא האחרים. ברמה האישית הכתיבה היתה בשבילי קרש הצלה. הנושאים של הספר, האנשים השוליים של העולם, הם אלו שמעניינים אותי בחיים האישיים. יש לי סוג של אהבה וכבוד אליהם".  

     

    לראות את המציאות

    מרב נקר-סדי גדלה באור יהודה וכיום היא חיה בה עם בעלה ושלושת ילדיהם. בגיל 20 נכנסה לאוניברסיטה ולא עזבה כדוקטור לסוציולוגיה וכראש המחלקה לחינוך בלתי פורמלי במכללת בית ברל.

     

    "במקצוע שלי אני סוציולוגית. את הדוקטורט שלי עשיתי בארצות הברית, על

    מדיניות רווחת ההגירה בשנות ה-30 של ה'ניו דיל' ובשנות ה-60 הנוגעת לזכויות האזרח של השחורים. ניסיתי לראות אם יש קשר בין הגדרת האוכלוסייה לזכויות שלה. כך שאוקסנה, שחיה במציאות של ימינו, לא זרה לי מבחינת התוכן. הייתי עסוקה במשך שנים בחומר ארכיוני שעסק בהגירה. אבל הסיפור עדיין הרבה יותר אישי מזה", היא מספרת.   

     

    "שמעון לדוגמא, האהוב של אוקסנה, מבוסס על מישהו שאני מכירה ויודעת איך הוא מדבר וחושב. הסטודנטית, במובן מסוים, דומה לי. גם אני, כמוה, הייתי משלמת פעמיים לעוזרת הבית שלי כדי שלא תצטרך לתת לבוס שלה את הכסף. בסיפור, אמא של הסטודנטית היא מנקה והיא מצליחה לצאת מהמעגל הסוציו-אקונומי לחיים אקדמיים. אמא שלי לא היתה מנקה, אבל אמא של חברה שלי כן. אני זוכרת שפעם אחת יצאנו לטיול בצופים ופגשנו מישהו משבט אחר שאמא של אותה חברה ניקתה אצלו את הבית, ואני זוכרת את תחושת החוסר נעימות שעמדה באוויר. לאוקסנה כמנקה וכזרה, יש חיים קשים וחסרי תקווה. אנחנו, כאנשים שחיים בחברה מערבית צריכים לקחת חלק במשחק המעמדות הזה, וזה משחק שעד היום קשה לי לקחת בו חלק".

     

    סיגלית, האקדמאית בסיפור, מובילה את אוקסנה להיעלם. מדוע היא עוזרת לה לעשות זאת?

     

    "מצד אחד היא רוצה שהיא תיעלם כי היא מעלה לה את הקשיים הכי גדולים של הפערים הכלכליים וההשכלתיים שעומדים בין שתיהן. מצד שני, היא רוצה להציל אותה. הספר הזה הוא לא אוטוביוגרפי והדמות של סיגלית האקדמאית היא לא אני. אבל בתור סוציולוגית זה לחם חוקי כל העניינים האלו: קפיטליזם וניצול. היא אומרת בעצמה בסיפור שהיא לא צריכה להתנצל על כך שהיא לא נולדה עובדת זרה, ומצד שני מאוד מסתבכת עם המקום הזה".  

     

    גם את מסתבכת עם המקום הזה?

     

    "גם אני עשיתי קפיצה ממסלול החיים הכתוב שלי. החוויה של להיכנס לאוניברסיטה היתה בשבילי מאוד מרגשת, אבל גם מאוד מנוכרת. אף פעם לא הרגשתי שם בבית. אמא שלי עשתה תואר ראשון, אבל זה היה אחרי שאני כבר עשיתי תואר שני. אולי בגלל שלמדתי סוציולוגיה זה פגע בי במקומות הכי עמוקים של הנפש. זה משך אותי מאוד כי זה היה מחובר לחיים ולשאלות שמאוד משכו אותי, וזה נתן לי דרך להמשיג את העולם. עבדתי ב'קשת הדמוקרטית המזרחית', ב'קו לעובד', ובארגון 'הילה'. זה משהו שבא לי מהבטן.

     

    "כשהייתי בצבא הייתי מ"כית במחנה שמונים. לקחו אותנו לגבעת אולגה כדי שנראה אוכלוסייה 'מסוג אחר'. אני וחיילת נוספת דפקנו בדלת של אישה שגרה שם שבדיוק ניקתה את הבית לפסח והיתה מאוד נחמדה לשתי החיילות שבאו לצפות בה כאילו היא מעולם אחר. הייתי בת 18 ולא היה לי שום כלי להסביר לעצמי שום דבר, אבל הבנתי שהמקום הזה לא שונה בכלום מאור יהודה. חזרתי למחנה 80 ולא הפסקתי לבכות. המעברים בין המקום הזה למקום האקדמאי הרבה פעמים קשים ומטלטלים.

     

    ובכל זאת בחרת באקדמיה.

     

    "באוניברסיטה ירדו לי אסימונים כמו פצצות, עם כל התיאוריות הגדולות וההסברים. זאת היתה עבורי למידה שעירבבה את כל החושים. תמיד היו לי שני עולמות, זה שבאתי ממנו וזה החדש שנכנסתי אליו. תמיד הצטיינתי והצלחתי, אבל בפנים יש חור בגלל השפלות כמו אלו. בשלב מסוים למדתי לחבק את המקום הזה, וגם היום כמרצה, אני מנסה ללמד את הדברים באופן אחר מזה שלימדו אותי. כנראה שהייתי צריכה לעשות את הסיבוב הזה".

     

    על מה הספר שכתבת?

     

    "בהתחלה חשבתי שהוא על אימהות, כי ההורות עוברת כל הזמן אצל כל הדמויות בסיפור. אחרי זה חשבתי שהוא על זרות כי כל הדמויות זרות, ואחר כך שהוא עלי. אולי 'אוקסנה' הוא כל הדברים האלה גם יחד. זאת אישה שהיא חסרת קול מכל הבחינות, גם בסיפור וגם בחיים, אבל יש לה איזה מן השפעה מאגית על הסביבה שלה. היא מושרשת בה".

     

    מה מעורר בך השראה?

     

    "עצב מעורר בי השראה. היה לי הבזק כשבאה אלי עובדת זרה לנקות את הבית לפני פסח. יש לי מחלת ניקיון ואני עוד נחשבת יותר בריאה יחסית למשפחה שלי. כשהיא באה ניקינו יחד, ווהיא סיפרה לי כל מיני דברים על עצמה. יכולתי לשבת ולשמוע אותה שעות על גבי שעות, וזה תמיד מכאיב להקשיב, כי לאנשים האלו יש תמיד ילדים וזה קורע את הלב. היא סיפרה לי על חבר שלה, הישראלי, שישר הזכיר לי את שמעון. לכתוב אותו היה כמו לבנות ארמונות עם נטיפים בים, כשאת מתחילה לטפטף וזה פשוט יורד לך מהיד". 

     

    "תפקידו של הסוציולוג, בעיני, הוא להבין את המציאות, ושל הסופר להרגיש אותה. את הדמויות שלי הרגשתי. סופר יכול לגרום לאנשים להבין דברים, מאשר סוציולוג שכלוא בדרך כלל בשיח האקדמי בלבד. עכשיו קיבלתי טלפון מדודה שלי שסיפרה לי שקראה בספר והוא נגע ללבה מאוד. היא לעולם לא תקרא מאמר אקדמי. גם אם מישהו שונא עובדים זרים ופוחד מפגיעה בצביון היהודי של מדינת ישראל, יכול למצוא בספר הזה זווית קצת שונה". 

     

    איך בחרת את שם הספר?

     

    מהרגע שהספר התגבש, היה ברור שלדמות ולסיפור יקראו 'אוקסנה'. בהתחלה היא היתה אוקראינית ונראתה לבנה ויפה, אבל בתהליך העריכה הפכתי אותה למוסלמית כדי להעצים את הקונפליקט של שמעון. פתאום נהייתה פחות יפה וזה התאים לעלילה, אבל לא נפרדתי מהשם". 

     

    על איזה ספר ילדים גדלת?

     

    "כל הסדרה של ציון כהן ו'אל עצמי' ו'מכתבים לבתיה' של גלילה רון-פדר, וגם את 'לאהוב עד מוות' של דבורה עומר. תמיד אהבתי סיפורים עצובים. פעם אמא שלי לקחה אותי לקנות מתנה ליום הולדת בחנות כולבו שמכרו בה גם ספרים. היתה שם מוכרת צרפתייה, שהיתה טיפוס שונה מהאנשים באור יהודה. ביקשתי ממנה לתת לי את הסיפור הכי עצוב שיש לה בחנות, והיא נתנה לי 'עלובי החיים'". 

     

    יש לך איחולים לספרות הישראלית?

     

    "אני מאחלת לה שהיא תהיה מרובת קולות, שאנשים ימשיכו לקרוא ספרים למרות כל מה שקורה בחוץ. שלא רק יקנו ארבע במאה. שגם יקראו. ושנמשיך לקרוא ספרים כתובים על נייר". 

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מאיר אזולי
    מירב נקר-סדי. "מההתחלה היא היתה אוקסנה"
    צילום: מאיר אזולי
    לאתר ההטבות
    מומלצים