שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    עדיין גדול: שובו של גטסבי לזירה הספרותית
    הרומן האגדי "גטסבי הגדול" מדגים שיעור ספרותי מאלף בבנייה של דמות אדירה מהיסוד, מסתורית, עגומה וטרגית. ומדוע אנחנו צריכים תרגום חדש לספר? כנראה כי רק ככה נזכור שהוא קיים

    אפשר לראות בהוצאת תרגום מחדש של "גטסבי הגדול" פעולה מסחרית בלבד, כי הרי זכויות התרגום כבר פגו, ותמיד נוח יותר לנסות ללכת על בטוח (אם בכלל קיים דבר כזה) במקום לנסות לאתגר במעט את הקורא הישראלי. מצד שני, לפעמים ראוי להסיר את הציניות. נוכח המציאות הנוכחית, אם לא יהיה תרגום מחודש של "גטסבי הגדול", הספר הזה פשוט לא יהיה בתודעה. זו כמעט הדרך היחידה להכניס אותו למערכת החיסון התרבותית של דור חדש של קוראים.

     

    ספרו של סקוט פיצג'רלד נחשב, ככל הנראה בצדק, לאחד הספרים הגדולים של המאה ה-20. הוא מספר את סיפורו של ניק קאראווי, המגיע למשך קיץ אחד ללונג איילנד, ומתחיל להתרועע עם שכנו החידתי ג'יי גטסבי, ועם עוד כמה דמויות מקומיות, כולל בת דודתו. זה בעצם סיפור קטן-גדול של קיץ אחד שמסתיים בצורה הכי טרגית שאפשר.

     

    סיפור גדול עם סוף עצוב. הוצאה מחודשת ל"גטסבי הגדול" (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    סיפור גדול עם סוף עצוב. הוצאה מחודשת ל"גטסבי הגדול"

     

    למעשה, לכתוב ביקורת מנגישה עבור הספר שיצא כבר ב-1925, ותורגם כבר לעברית (התרגום האחרון של גדעון טורי מ-1999 הוא מצוין ובהחלט עומד במבחן הזמן, וגם התרגום הנוכחי של ליאור שטרנברג לא נופל ממנו) תהיה פעולה מעט משונה.

     

    בכל מקרה, מה שהופך את "גטסבי הגדול" לגדול באמת, היא העובדה שאפשר להסתכל בו דרך המון פריזמות. רוב המבקרים והמהללים ראו בו כספר המייצג את הדקדנס האמריקני של אחרי מלחמת העולם הראשונה, את תחילתה של חברה בלתי מוסרית הרודפת אחר השטחיות והממון, אחרי סמלים ריקים של זוהר מתכלה, ובעצם אחרי הלא-כלום.

     

    כמובן שזה המפתח השכיח להביט בספר, שבהחלט יוצא מתוך אקסיומה ביקורתית, ומציג אותה באמצעות סיפור קומוניקטיבי, שקל מאוד להיכבש בו עד תומו. כמו כן, החברה האמריקנית דאז היתה חברה מעמדית: מצד אחד יש את אלו שיש להם ממון משפחתי, דבר שמקבע אותם במקום גבוה אקסיומטית, ומנגד את אלו שאין להם, או לחלופין, את אלו שהשיגו את כספם לא דרך משפחתם - כנראה באיזו דרך מפוקפקת, כמו גטסבי עצמו.

     

    כלוב של זהב

    אלו הדברים שמעסיקים את החבורה הזו פחות או יותר. זה העולם שלהם: הוא קליל,

    הוא ריקני, הוא משמים, והם עצמם, כולל קאראווי עצמו, לא מראים שום רצון להתרומם או לצאת מתוך כלוב הזהב התודעתי. אם בוחנים את עלילת הספר במשקפיים של המאה ה-21, רואים שהרבה לא השתנה וכנראה גם לא ישתנה. יצר האדם הוא קפיטליסטי מינקותו, ורוב מה שסימם והניע אותו לפני 90 שנה ממשיך לעשות זאת כיום. אבל זהו רק מפתח אחד להסתכל ברומן.

     

    מפתח אחר הוא דמותו הספרותית של גטסבי. הרומן מדגים שיעור ספרותי מאלף בבנייה של דמות אדירה מהיסוד, דמות ששני פרקים שלמים רק מאזכרים אותה, רומזים עליה, שופכים עליה נופך של מסתורין - עד הרגע בו היא מתגלה. לאט לאט המסתורין אמנם נשאר, אבל העוצמה שלו הולכת ומתפוגגת, ובמקום דמות כבירה וכריזמטית ומלאת עוצמה, אנו מקבלים דמות נלעגת, חסרת ביטחון עצמי עם נשים, דמות שבחייה יש הרבה יותר חורים מכל דבר מוצק, והיא עסוקה רוב זמנה בזריית חול באישוני המין האנושי.

     

    אחרי שלב הנלעגות, היא הופכת להיות דמות רומנטית, אבירית, כאילו יצאה מתוך טרגדיה יוונית. דמות שנלחמת על האהבה הגדולה של עד הסוף, גם אם המחיר הוא לא לראות את כל מה שסביבה, או לכלות את עצמה.

     

    עוד מפתח מעניין לחקור באמצעותו את הרומן הוא ההשפעה שהיתה לפואטיקה של פיצג'רלד ביצירה זו ובכלל, על דור שלם של סופרים אמריקניים שבאו אחריו. פיצג'רלד אמנם כותב בהיר וצלול, ולכן הרומן נחשב למאוד קומוניקטיבי, אבל לעתים הוא מצליח להפעים את הקורא בתיאור מצבים אנושיים, ובעיקר בתיאור דמוית אנושיות. דרך התיאורים הללו אפשר לזהות את דרכם העתידית שלסופרים כמו סול בלו, שניגנו דור מאוחר יותר על הפסנתר הפואטי שפיצג'רלד הציב במרכז הספרות האמריקנית.

     

    על תבונה ורגישות

    ההתבוננות של הדמויות בעולם היא אנושית, ייחודית ורגישה לפרטים. קאראווי למשל מביט בבת-דודתו ששואלת אותו שאלה בקול נמוך, שהוא "אחד מאותם קולות שהאוזן עוקבת אחריו מעלה מעלה, כאילו הורכב כל אחד ממבעיו מסדרה של תווים שלא ינוגנו שוב לעולם". אבל אולי הרגע הפואטי וגם התוכני שנותן אדרנלין מסתורי לספר הוא הפגישה של קאראווי עם גטסבי, וכך הוא (פיצג'רלד כמובן) מתאר את חיוכו:

     

    "זה היה אחד החיוכים הנדירים שהיתה גלומה בהם איכות של עידוד נצחי, מן הסוג שניתן לפגוש בו אולי ארבע או חמש פעמים במהלך החיים. הוא ניצב נוכח העולם הנצחי למשך רגע, ואז התרכז בך, מוטה לחלוטין לטובתך, באופן שלא ניתן לעמוד בפניו, מבין אותך ככל שאי פעם רצית להיות מובן, מאמין בך כפי שהיית רוצה להאמין בעצמך, ומבטיח לך שהרושם שהטבעת הוא בדיוק הרושם שקיווית, במיטבך, לעורר".

     

    למרות המציאות החומרנית הרקבובית הזו שהיא תפאורת העלילה, פיצג'רלד ממקם את

    קאראווי גם במקומות תודעתיים קצת אחרים, ומנסה להציב לו יכולת מוסרית ורוחנית מעט גבוהה יותר, ורגישות שייחודית רק לדמותו שלו. "לכל אורך דבריו, על כל הסנטימנטליות המחרידה שבהם, נזכרתי במשהו - איזשהו מקצב חמקני, פרגמנט של מילים אבודות, ששמעתי איפשהו, לפני זמן רב. לרגע החיה איזה משפט שהתגבש על קצה לשוני, ושפתי נפשק כשפתי אדם אילם, כאילו מה שהכביד עליהן היה יותר מבדל אוויר מרטיט. אך לא עלה מהן שום קול, ומה שכמעט זכרתי נותר בלתי נאמר לעד".

     

    כשפיצגרלד שיחרר לעולם את "גטסבי הגדול", הוא לא התקבל בהתלהבות יתרה, והותיר אותו מאוכזב, ולמעשה, היצירה החלה לעורר הדים רק לאחר מותו. רבים טוענים שבאמת היתה למחבר אג'נדה לכתוב ספר תקופתי נוקב, שיותיר את חותמו בדברי ימי הספרות. ייתכן שזה נכון, אם כי הגדולה העולה מקריאה ביצירה הזו היא בעצם חוסר היומרנות שלה. פיצ'גרלד כנראה רצה לספר סיפור חשוב, ובצורה הטובה ביותר שאפשר. היומרות הגדולות, אם היו, באו מאוחר יותר. ובצדק.

     

    "גטסבי הגדול", מאת פ' סקוט פיצג'רלד. מאנגלית: ליאור שטרנברג. הוצאת אחוזת בית. 198 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ליאונרדו דיקפריו ב"גטסבי הגדול". גיבור בעל אדרנלין מסתורי
    הטבות למנויים
    מומלצים