שתף קטע נבחר

גולדה ניצחה גם בבחירות 2013

כישלונו של נתניהו גדול אף מזה של גולדה מאיר לאחר מלחמת יום הכיפורים. הוא ירכיב את הממשלה, אך יהיה סחיט וחף את היוהרה, האומץ ויכולת ההחלטה של גולדה

הבחירות לכנסת השביעית היו אמורות להתקיים בסוף אוקטובר 1973 אך בפועל הן התקיימו בסוף דצמבר 1973, בגלל מלחמת יום הכיפורים. המערך, שהיה אז מפלגת השלטון הנצחית, ספג בה כישלון מסוים: הוא הפסיד חמישה מנדטים וירד מ-56 ל-51 מנדטים. למרות ירידתו, היה המערך המפלגה היחידה שהייתה מסוגלת להרכיב ממשלה. ראש הממשלה, גולדה מאיר, שעמדה בראשו, קיבלה מנשיא המדינה, אפרים קציר, מנדט להרכיב ממשלה חדשה שהושבעה במרס 1974.

 

פחות מחודש אחר כך פרסמה ועדת אגרנט את מסקנות הביניים שלה שהמליצו להדיח את ראשי צה"ל ולא להדיח את בכירי הדרג המדיני: מאיר ושר הביטחון משה דיין. לא הייתה לה סיבה פורמלית לפרוש, אך למרות זאת החליטה להתפטר. הקריירה המפוארת שלה תמה כך, בנימה כה טרגית.

 

חשה שהיא האחראית המרכזית למלחמה. גולדה ומשה דיין לאחר המלחמה ההיא  (צילום: gettyimages imagebank) (צילום: gettyimages imagebank)
חשה שהיא האחראית המרכזית למלחמה. גולדה ומשה דיין לאחר המלחמה ההיא (צילום: gettyimages imagebank)

 

הסיבה המרכזית להחלטתה לא הייתה המחאה הציבורית העזה נגד מסקנות הוועדה אלא מצפונה שלה. היא חשה שהיא האחראית המרכזית למלחמה עצמה ולמחדל שקשור אליה. היא הייתה יכולה לנפנף בנימוקים שהצדיקו את המשך כהונתה בתפקיד, כמו הטענה שהיא קיבלה מנדט מהציבור בבחירות להרכיב ממשלה ולעמוד בראשה, אך היא הייתה מאלה שלא מגלגלים את האחריות לזולת. מבחינה זאת, מאיר דומה למנחם בגין, שהאשים את עצמו בכישלון מלחמת לבנון הראשונה עד יומו האחרון.

 

סיפורו של בנימין נתניהו שונה מסיפורה של גולדה מאיר. הוא הגיע לראשות הממשלה כאדם צעיר, יהיר וחף מאמינות ומבשלות לתפקיד התובעני. אחרי שלוש שנים הדיח אותו הציבור בחרפה ובחר במקומו אדם שהתברר שאינו טוב ממנו, שמו אהוד ברק. אחרי עשור שנים בגלות הפוליטית הצליח נתניהו לחזור למחוז חפצו היחידי: מעון ראש הממשלה ברחוב בלפור.

 

הוא שידר שמדובר ב"ביבי חדש", כאילו עבר ניתוח השתלת אופי: הוא הפסיק להשתלח ("שמאלני הוא לא יהודי") והצליח להרכיב ממשלה יציבה, בניגוד לממשלתו הקודמת, שכל בכיריה נסו ממנה ובעיקר ממנו. אולם, חוץ מנקודות אלה, כל תכונותיו הרעות והמניפולטיביות באו לידי ביטוי גם בקדנציה האחרונה: סיסמאות חלולות במקום מדיניות ברורה והחלטית. הצהרות בלי כוונה לממשן, כשהדוגמה הבוטה לכך הייתה נאום בר-אילן. הוא פגע פגיעה קשה במערכת הדמוקרטית - בעיקר בעיתונות ובמערכת במשפט. 

 

הישרדות כמטרה יחידה  

נתניהו הפך את ישראל למדינה מבודדת וכמעט מצורעת. התערבות בעניינים פנימיים של מפלגות ברגל גסה. הוא הפגין זלזול בוטה בכספי הציבור והציג דברים שהם לא יותר מאחיזת עיניים, כמו "מינויו" החדש של משה כחלון. הוא שיעבד את הכלכלה למען נושא הזוי וביזה את שם השואה למען אותו נושא (הסוגיה האיראנית).

 

נקודה עוד יותר משמעותית אפיינה את הקדנציה שלו: מבחינתו, המשך כהונתו היא מטרתו היחידה. הוא לא רואה את תפקידו ככלי למימוש אידיאה או רעיון. יש לו חזון אחד ויחיד: להשאיר בבית המבוצר ברחוב בלפור. לכן לא העז לנקוט יוזמות ולכן הוא אחוז חרדות. קיום הבחירות האחרונות נבע מנקודה זאת. ראש הממשלה פחד פחד עמוק מהצגת תקציב ריאלי שמטרתו לתקן את המדיניות המופקרת שהוא והפילוסוף שלו ניהלו.

 

תוצאות הבחירות מהוות כישלון חסר תקדים: מפלגת ראש ממשלה מכהן מפסידה יותר מרבע מכוחה כשמול מנהיגה לא עמד מתמודד משמעותי. כישלון זה הוא יותר גדול מכישלון מפלגתה של גולדה מאיר.

 

סביר להניח שיצליח להרכיב את הממשלה החדשה אולם הוא יהיה סוג של "ראש ממשלה מת מהלך", חף מכבוד וחף מיראה. לימון שניתן להוציא ממנו את כול מיצו וכמו מי שנמצא בקליפת אגוז שמיטלטלת בלב הים, בלי היושרה, אומץ הלב, הצניעות ויכולת ההחלטה של גולדה מאיר. 

 

פרופ' יחיעם ויץ, החוג להיסטוריה באוניברסיטת חיפה

 

גולשים מוזמנים להציע טורים במייל הבא: opinions@y-i.co.il

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
נתניהו בקלפי. מה חל בבחירות 2013?
צילום: יוסי זמיר
מומלצים