הורים אחרים טועים בספרים
להורות יש צדדים אפלים וקשוחים: דולי חרטה מפה על גב תינוקה, הפסנתרנית חיה בעיוות עם אמא שלה, ולאלנה פרנטה יש בת אפלה. ועל מה לא דובר בארוחת הערב של הרמן קוך? הסופר אילן עמית על הורות מורכבת בחמישה ספרים
כאב מסור איני מפקפק לרגע בטוטליות של אבהותי, על כל הטעויות שאני עושה ועוד עלול לעשות. כקורא-סופר מעניין אותי במיוחד נושא ההורות דווקא על הצדדים האפלים שלו. יחסי אהבה-שנאה בין הורים לילדיהם, הרצון להגן והקושי לשחרר לחופשי, זרות וניכור, אלו שאלות שמטרידות אותי במיוחד. ספרי "החתול של שרדינגר" עוסק במסעה של אישה שנעזבה על ידי בעלה, המגלה דברים חדשים על עצמה ועל חייה, לרבות פשר יחסיה הטעונים והמנוכרים עם אמה, בה היא חושדת שמעולם לא אהבה אותה באמת. הנה כמה ספרי "הורות" שהשפיעו עלי במיוחד.
"דולי סיטי", מאת אורלי קסטל-בלום
עלילות אמא ותינוק בדירה קטנה, בכרך ישראלי עתידני, במיקרוקוסמוס מנותק, מסויט. הספר הזה עוסק "בלי כפפות" ובישירות אכזרית כמעט, בקשר בין הורות לזהות ושפיות - או יותר נכון במקרה זה, באי שפיות וזהות לא יציבה. האם, דולי, רופאה מנתחת, מוצאת תינוק בין פחי האשפה ומאמצת אותו. במהרה מתפתחות אצלה חרדות בנוגע לבריאותו של תינוקה. דולי פותחת בשורה של "בדיקות" אובססיביות ופולשניות, הכוללות ניתוחים עקרים חוזרים ונשנים בגוף התינוק המתכסה צלקות, רק כדי לבדוק ש"הכל במקום". כשאני מהרהר על דולי כאם מאמצת, עולה השאלה האם באמת מצאה את התינוק כפי שהיא מתארת בסיפור או שמה הטמינה אותו שם בשיאו של גל טירוף-חרדה רק כדי "למצוא" אותו שוב, מאוחר יותר.
אורלי קסטל בלום עוד מגדילה לעשות וכורכת את שאלת הלאומיות, אולי הזהות הציונית, בסיפור הקודר הזה. האם המדינה היא מעין הורה השותה את דם ילדיו? באחד משיאיו החולניים של הספר, חורצת האם את מפת ארץ ישראל על גוף תינוקה הרך "כי צריך לחתוך בבשר החי". זהו ספר גאוני שטלטל אותי זמן רב לאחר קריאתו.
"הפסנתרנית", מאת אלפרידה ילניק
הרומן הזה עוסק ביחסים חולניים של שליטה ומניפולטיביות מצד אם שאינה מאפשרת לבתה לצמוח. אריקה היא מורה אפרורית לפסנתר, בתולה קרה ומנותקת שחיה עם אמה בדירה קטנה ואף חולקת איתה את יצועה. אריקה כנראה הגיעה קרוב מאוד להצלחה כנגנית מקצועית, אבל נכשלה. המוזיקה בחייה הופכת לעול יומיומי המסמל את הכישלון שבחייה, ואת הכישלון הזה חובקת אמה שלה בחיבוק דוב. במין היפוך תפקידים הופכת האם הזקנה לתינוקת תאוותנית שאינה מאפשרת לבתה רגע של חופש, וחונקת אותה בכבלים של שליטה ואשמה.
אריקה, המתבוננת אל העולם דרך זגוגית משוריינת, מתחילה לשוטט, כצופה מנוכרת, בשטחים האפרוריים אפלים של ממלכת הסקס. וכשהיא מצליחה סוף-סוף ליצור קשר עם אחד מתלמידיה שמתאהב בה, כל מה שהיא יודעת להעניק לו הוא את עצמה כעבד נרצע ומושפל, המשך ישיר ליחסי האם-בת המעוותים שבהם היא חיה. אם ב"דולי סיטי" היה אלמנט בסיסי פנטסטי שאיפשר לנו להעמיד חיץ בנינו ובין הגיבורה, הרי שהספר "הפסנתרנית" הוא ריאליסטי, ומכאן האיום שהוא מהווה.
"הבת האפלה", מאת אלנה פרנטה
לדה, חוקרת ספרות אנגלית החיה לבדה, מגיעה לעיירת חוף ופוגשת באם צעירה, נינה, ובבתה התינוקת, אלנה. האינטראקציה החונקת בין האם לבתה, משקפת עבור לדה את העבר שלה עצמה, ואת יחסה האמביוולנטי לזהותה כאם. תוך חיבור נפשי מוזר היא משתוקקת לשחרר את האם הצעירה (ואת עצמה) מהכבלים שהיא שרויה בהם. היא צופה במשחקיהן של נינה והתינוקת דרך עדשת-הזרה. כך טקסים אוניברסאליים המוכרים לכולנו, כמו משחק עם בובה מקבלים אלמנטים מפחידים, מרוחקים וקרים.
ובשפתה של לדה: "נינה נראתה לי מלאכותית: יללה מתענוג, חזרה על היללה בטון שונה, כאילו הפעם היא יוצאת מפיה של הבובה, ונאנחה: עוד עוד. חשדתי שהיא משחקת את האמא הצעירה והיפהפייה לאו-דווקא מתוך אהבתה לבתה, אלא בשבילנו, ההמון שעל החוף".
ואולי גם המספרת כך, נכנסה לתפקיד שאינו לפי מידתה, ואם תרצו, נטשה את הבמה באמצע ההצגה. המספרת היא מעין השתקפות, גם של האם הצעירה, נינה, ולא פחות מכך של בובת המשחק הנאלצת לחזור באופן אוטומטי ומטומטם על התנהגויות - מבלי שתוכל להתנגד. בניסיונה להתמרד, ביצעה לדה חטא כבד בעברה, עמו קשה לנו להזדהות, ואת פרץ המרידה הזה היא משחזרת עכשיו במהלך חופשת קיץ, אמנם בממדים קטנים יותר, אך מטרידים לא פחות.
באחת הסצנות הנפלאות בספר, גונבת לדה את בובתה של התינוקת ומרוקנת את בטנה ממי ים עבשים שהצטברו בה. האם מתבצעת כאן הפלה מטפורית או שמא לידה מחודשת? טקס וודו או טקס היטהרות? כשהפצע הנפשי של לדה הופך בסוף הסיפור לפיזי, מגיעה סוף-סוף ההשלמה. "אני מתה, אבל אני בסדר", היא אומרת לבנותיה שלה במהלך שיחת טלפון. ספר נפלא באמת.
"ארוחת הערב", מאת הרמן קוך
בניגוד לספרים הקודמים, אחריות ההורים למעשי ילדיהם היא השאלה שעומדת בבסיס "ארוחת הערב". שני זוגות נפגשים לארוחת ערב דקדנטית. בסב-טקסט של שיחת החולין בין מנה מיופייפת לרעותה, חבוי סוד מצמרר. המספר, פאול, הוא מורה להיסטוריה, דמות מורכבת, שאידיאליסטיות וציניות מעורבבות בה, כמו גם זעם ואלימות מודחקת. מתחילת הערב ניכר שהמסעדה "הפלצנית" אינה לפי מידתו. ואכן, המפגש הכמו חברתי הזה הוא למעשה סיפור כיסוי למשהו שפאול, המספר, מתקשה לבטא אותו. רק מדי פעם בין אנקדוטה זו לאחרת הם מזכירים ש"צריך לדבר על הילדים" כי הרי לשם כך נפגשו מלכתחילה.
המשפט המסתורי הזה, הוא מעין ציר חבוי לסערה מילולית המתרחשת גם בתוך ראשו של המספר וגם במהלך השיחה הנוקבת מעל המנות שמקיפה מגוון גדול של נושאים, חוץ מהנושא העיקרי. "עין הסערה" נחשף רק לקראת סופו של הספר, כמעשה מזעזע שעשו שני בניהם בני העשרה של הזוגות. הספר, כמו גם המספר, אינו מטפל ישירות לאורך הספר בשאלה "איפה טעינו"? אבל ההליכה המתוחכמת סחור-סחור סביב הבור המאיים - היא סוד ייחודו.
"טירזה", מאת ארנון גרונברג
בדומה להרמן קוך, גם דמויותיו של גרונברג הן חסרות גרם של יפיוף.
המספר (ולרוב גם הן עצמן) אינו מעניק להן שום הנחות, ולרוב גם לא חומל עליהן. הן מנוכרות, קורבניות, ומרושעות, ומה שמטריד - לא גרוטסקיות כלל, כלומר ריאליסטיות להחריד. יורגן הופמייסטר הוא עורך ספרותי שפוטר. הוא כבר "לא רלוונטי" לאיש. הדבר היחיד שקושר אותו למציאות היומיומית היא בתו בת העשרה טירזה. הצעירה משתי בנותיו שעדיין חיה איתו.
הסיפור נפתח בהופעתה הפתאומית של אשתו, שנטשה אותם לפני שנים, וצצה כפי שנעלמה, כמה ערבים לפני מסיבת התבגרות-פרידה שעורכת טירזה לחבריה לפני שהיא יוצאת למסע לאפריקה. נסיעתה המתוכננת של הבת וההכרה כי גם היא הולכת "להיעלם" מחייו, מערערת לחלוטין של שיווי המשקל העדין של הופמייסטר. לכאורה הוא עדיין מבצע את מטלותיו, אבל בהדרגה ותוך ויתור על היאחזות בחיים ובמסגרת הוא נסחף למחוזות מפוקפקים. באחד הסצנות תופסת טירזה את אביה השיכור מתמזמז עם בת כיתתה. בשיחה נוקבת שהיא עושה איתו לאחר המקרה היא מתוודה בפניו: "אתה מגעיל אותי. אבל אני זקוקה לך בתור אבא".
ספרו של אילן עמית "החתול של שרדינגר" ראה אור לאחרונה בהוצאת "אריה-ניר".
לפנייה לכתב/ת 
