דיבוק פנימי ואכזר ושמו אגו

הוא מפאר אותנו, מעוור אותנו, בונה אותנו אבל גם מטעה. לעתים הנוכחות שלו מזיקה לנו, במיוחד אם הוא זה שלוקח שליטה. בכדי לחיות איתו בשלום כדאי לרסן אותו אחרת הוא ישחית לנו כל חלקה טובה. כשלוחצים עליו הוא הופך לתוקפן וכשמלטפים אותו הוא מתנפח וגדל. אני מדברת כמובן על אדון אגו, אותו מרכיב סורר בנפש האדם שקיים אצל כולם מבלי להתבלבל.

משחר ילדותנו האגו משחק תפקיד חשוב מאד בחיינו. הוא מזכיר לנו במה אנו טובים, מחבר אותנו לאני שלנו מבפנים, מורה לנו להישמר מסיכונים ומחייב אותנו לתחזק את עצמנו בכל המובנים. אהבה עצמית מבוקרת היא דבר נפלא. הבעיה מתחילה כשהאהבה יוצאת משליטה, משנה צורתה והופכת לגאווה.

צא, אגו, צא!

הפצרתי בו, אבל הוא בשלו, דבק בי ולא מרפה! לפני כמה זמן עליתי על כך שחיי הופכים לקלים יותר ומחייכים, באותם הרגעים בהם אני מתעלה על עצמי ומניחה לקנאות העיקשת המאבטחת, להירגע.

כשזה קורה אני הופכת להיות פחות פגיעה ויותר מבליגה, כבר לא נלחמת על זוטות. אפשר לומר שאני כמעט לא מתעצבנת, שזה טוב ללב וגם לעור הפנים, והכי חשוב זה הרגעים האלו, הם גם הרגעים הכי יפים שיש לי בחיי הזוגיים.

כן... אבל...

יש כמובן גם את הרגעים המעטים, שפתאום האגו מתעורר ומתחיל לקטר ולקנטר, קולטני המידע שלי הופכים להיות רגישים, תמיד מחפשים ובסוף גם מוצאים. כל מצב שעשוי לערער את גאוותי מפעיל את חושיי אך מערפל את ליבי. ברגעים האלו אני חובקת חזק בגאווה, אבל מפסידה מלא רגעים של אהבה.

כל זמן שהאדם חי לבד, האגו מתנהל בתוכו כמו חיית מחמד. הבעיה מתחילה כשאגו נוסף נכנס לתמונה, תופס מקום ועוד בא בדרישה. כשאדם בוחר להימצא בקשר זוגי, הוא למעשה פונה לאגו שלו ואומר: מהיום אתה כבר לא היחיד פה, חבר, החלל שלך הצטמצם אז פנה מקום בבקשה ותפנים שהחיים הם כבר לא רק אני ואתה.

בהתחלה האגו נופל כנוע לכוחה של האהבה, אבל לעתים, אחרי תקופה יציבה, הוא מתעורר ויוצא בתגובת מגננה. הוא מזדקף מתנפח ומגביר נוכחות. ואין דבר שמזיק יותר לחיי זוגיות, מאשר אגו חרד עם רגשי נחיתות.

על קידוש צדקתנו

כמה פעמים בחיינו הזוגיים קרה לנו שמרוב ויכוחים כבר שכחנו על מה אנחנו באמת מתנצחים? שום עקרונות ושום ערכים, המלחמה הזו שאנו מנהלים מתחוללת על טהרת קידוש צדקתנו ובשביל הצורך שלנו להרגיל את בן זוגנו שאף אחד, אבל אפ'חד לא יכול עלינו. ואיך שהחיים היו יותר קלים אם היינו יכולים לשתף אחרים גם ברגעינו החלשים. הבעיה היא שהגאווה דווקא ברגעי המצוקה, מורה לנו להזדקף במקום לבקש עזרה.

על מנת להחליש את האגו הפראי עלינו לנכס לעצמנו תכונות שעובדת בכיוון הנגדי. הענווה הרכה ומידת הצניעות הן מצרך מבורך לחיים ובפרט לחיי הזוגיות. ישנו פתגם סרבי עתיק שאומר "כאשר הדיירים צנועים, הבית גדול דיו". אני מאמינה שככל שנפחית מכוחה המשכר של החשיבות העצמית כך נחזק את היכולת להכיל את בן זוגנו ולחיות בשלום גם עם עצמנו.

ועכשיו הסתייגות חברים (כי אי אפשר בלי): אני בשום פנים ואופן לא מעודדת פה ביטול עצמי. ראוי שאדם יעריך את דמותו ויהיה מודע ליתרונותיו. כשאדם מתקשה לאהוב את עצמו, מתקשים לאהוב אותו קרוביו. אז זכרו: האגו הוא מנגנון קיומי הכרחי וגם מפלצת יהירה עם טבע אנוכי. הוא לעולם ישכון בתוכנו ויבחן אותנו מעת לעת, אך ככל שנקפיד לאלף אותו יותר, כך פחות נכה על חטא.

בואו להיות חברים שלנו בפייסבוק