הרגעים הגדולים של המרתונים
מהטרמפ של לורץ עד לשיא העולם של קיפסאנג - עולם המרתון סיפק במהלך השנים כמה סיפורים מדהימים
המרתון, מעצם קיומו, הוא ספורט הירואי. משימה כמעט בלתי אפשרית של עשרות קילומטרים, מאמץ שהגוף יכול לעמוד בו רק אם גם המוח חזק, קרב של אדם מול עצמו אליו דרושות הכנות מדוקדקות וקפדניות. ובשל כך, כמות הסיפורים הגדולים שהוליד במשך השנים עצומה.
גם אם אתם לא מרגישים מוכנים להתחרות, אפשר ליהנות מהמרתון גם מהספה - עם הרגעים הענקיים שהוליד הענף המרתק הזה במהלך השנים. אחרי שתקראו, סביר להניח שתזדקקו למנוחה בעצמכם.
תן לי טרמפ
פרדריק לורץ האמריקאי עשה באולימפיאדת סנט לואיס 1904 את מה שסביר להניח שכל רץ מרתון שואף לעשות בשלב כלשהו במהלך הריצה - גם אם הוא לא מודה בזה. אחרי 15 קילומטרים לורץ גמר את האוויר, ותפס טרמפ עם המאמן שלו לכמעט חצי מהמרחק. ככל הנראה הוא גם היה ממשיך אם המכונית לא הייתה נתקעת.
לורץ יצא, המשיך לרוץ, ונכנס לאצטדיון ראשון בדרך לניצחון. הזהב שלו החזיק כמה דקות, עד שמספר אנשים הפנו את תשומת לב המארגנים לכך שלורץ לא ממש חצה את המרחק בריצה.
חוסר ניסיון הוא לא בעיה
אמיל זאטופק, "הקטר הצ'כי", היה ענק עוד לפני אולימפיאדת הלסינקי 1952.עם זהב ב-10,000 וכסף ב-5,000 מאולימפיאדת לונדון 1948, הוא הגיע לפינלנד כפייבוריט בריצות הארוכות. אבל מה שהוא עשה שם הפך אותו מענק לאגדי.
זאטופק לקח כצפוי את הזהב הכפול ב-5,000 וב-10,000, אבל זה לא הספיק לו. הוא החליט באופן בלתי מתוכנן לרוץ את המרתון. העובדה היחידה שהייתה אמורה להפריע היא שזאטופק לא רץ מרתון מעולם לפני כן. אבל זה ממש לא הפריע. זאטופק ניצח בקלות מדהימה וקטף את הזהב השלישי שלו באותה אולימפיאדה - והמרשים מכולם.
סינדרלה, בלי הנעל
אתם יכולים לדמיין לעצמכם ריצה של 42 ק"מ ועוד כמה מטרים כואבים בלי תמיכה של נעליים נוחות? היום אי אפשר בכלל לחשוב על זה, אבל באולימפיאדת רומא 1960 זה היה הביצוע המטורף של אבבה ביקילה האתיופי שהכניס אותו להיסטוריה.
ברגליים יחפות, ביקילה חרך את כל הדרך. המתחרים לא הצליחו לעמוד במהירות שלו, בחוסר המאמץ המתסכל. הרגליים שלו נשאו אותו למדליית זהב מהממת, ולשיא עולם שהחזיק מעמד שלוש שנים בזמן שאנשים עם נעליים ניסו לבין איך הוא עשה את זה.
הרצה שלא ויתרה
אולימפיאדת לוס אנג'לס 1984 הייתה הראשונה שכללה מרתון לנשים. והן עמדו במשימה בכבוד, למרות שלא המנצחות נכנסו לזיכרון האולימפי - אלא רצה אחת פייטרית בשם גבריאלה אנדרסן-שייס.
השווייצרית פיספסה את אחת מתחנות הריענון, וסבלה ממכת חום והתייבשות. לתוך האצטדיון היא נכנס במצב של קריסה גופנית, כשהיא לא שולטת בתנועותיה וסובלת מעוויתות מזעזעות למראה. למרות זאת, היא סירבה לתת לאנשי הצוות הרפואי לעזור לה, מה שהיה מביא לפסילתה, ודידתה אל עבר קו הסיום בזמן שהקהל מריע לה. התמונות הפכו למפורסמות בכל העולם, ואנדרסן-שייס יצאה מנצחת למרות שסיימה במקום ה-37.
האוהד שהרס את המרתון האולימפי
ונדרליי דה לימה הברזילאי היה במצב נפלא לקראת סיום המרתון באולימפיאדת אתונה 2004. כשמונה קילומטרים לפני קו המטרה, היתרון שלו היה גדול וברור. את היום הוא סיים עם מדליה, אבל לא בצבע שהוא רצה - ולא באשמתו אלא בגלל צופה סורר שהרס את האירוע במעשה בלתי ספורטיבי לחלוטין שנכנס להיסטוריה.
בחור אירי תמהוני בשם קורנליוס הורן החליט לפרוץ למסלול, תפס את דה לימה ועצר אותו. רק אחרי שניות ארוכות ובעזרת צופים נוספים הברזילאי שלא הבין מה קרה הצליח להשתחרר ולחזור לרוץ. הקצב אבד לו, גם ההובלה, אבל הוא נלחם וסיים במקום השלישי, וזכה במדליית הארד. דה לימה חגג בכל זאת את המדליה וכבש את לב הקהל. מאוחר יותר הוא גם קיבל מהוועד האולימפי את מדליית "פייר דה קוברטן" על כך שהפגין את רוח הספורט.
הפיניש המדהים של מרתון ניו יורק
אחד מהמרתונים הגדולים בעולם סיפק ב-2005 רגע בלתי נשכח, בזכות סיומת שהצופים לא יכולים להוציא מהראש. הקרב בין פול טרגאט הקנייתי, שיאן העולם בזמנו, והאלוף המכהן מדרום אפריקה, הנדריק רמאלה, נדחק לרגעים האחרונים. הקהל ציפה אולי לראות מנצח בודד וברור פורץ קדימה במאות המטרים הנועלים בדרך לתואר, אבל טרגאט ורמאלה סירבו לוותר זה לזה.
קו הסיום התקרב, והשניים נותרו צמודים. רק דחיפה אחת אחרונה של טרגאט נתנה לו יתרון מזערי, והוא ניצח כשרמאלה ההמום מגיע פחות משנייה אחריו. טרגאט מכיר את ההרגשה - באולימפיאדת סידני 2000 הוא הפסיד זהב בריצת ה-10,000 מטרים אחרי שהיילה גברסילאסי הקדים אותו בתשע מאיות. ב-2005 הגיע תורו להיות בצד המנצח.
הכי טוב שיש
רק בשנות האלפיים החליט איגוד האתלטיקה העולמי לעבור משיטה של "התוצאה הטובה בעולם" לקביעת שיאי עולם. ועדיין, שיא עולם הוא דבר שקשה להכריע במקרה של המרתון, כי התנאים תמיד יהיו שונים בין מסלול למסלול, וגם מזג האוויר משחק תפקיד.
שיא העולם הנוכחי נקבע בברלין ב-2013. ווילסון קיפסאנג הקנייתי שיפר ב-15 שניות את השיא של בן ארצו, פטריק מקאו שנקבע באותו המקום שנתיים קודם לכן. זמן מדהים שגורם לחשוב שאולי יום אחד יהיה אפשר לרדת מהשעתיים. ולחשוב שב-1908, תוצאת השיא הראשונה שנרשמה של ג'וני הייז מארה"ב הייתה 2:55.18 שעות. איך הזמן רץ.
שיא מקומי בניחוח קנייתי
ואחד אחרון לפני סיום: חייבים גם רגע שיא במרתון סמסונג ת"א, איך לא? הרגע הזה הגיע ב-2012, כאשר קרב בין שלושה קנייתים הסתיים עם שיא תחרות איכותי.
שלושת הרצים היו סמי טו, הנרי צ'ומבה ודאדי פאריה. אחרי שקבעו את הדומיננטיות שלהם, השאלה היחידה הייתה באיזה צבע תהיה כל מדליה - וטו היה זה שקטף לבסוף את הזהב כאשר סיים בזמן אדיר של 2:16.58 שעות, כאמור, שיא תל אביב חדש. הוא הקדים בקרוב לשתי דקות את צ'ומבה, ובכשלוש את פאריה. האם השנה השיא הזה כבר יהפוך להיסטוריה?
לפנייה לכתב/ת 
