שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    "לא חשבתי שארגיש כך"

    במקום לכתוב על החוויה שלה ממסע מאגמה צ'אלנג', דנה שמואלי החליטה לבקש מהנשים שהיו איתה במסע לעזור לה להבין איך קרה שהיא כל כך נהנתה

    האמת? לא חשבתי שככה אהנה. לא חשבתי שזו תהיה עבורי חוויה משמעותית כל כך ושאכיר כל כך הרבה נשים נדירות, איכותיות, חברות למסע של החיים. נשים שברור שמישהו בחר אותן וידע מראש שהן מתאימות למסע. ממש לא משנה שאני יצאתי כעיתונאית והן כמשתתפות. בג'יפ, באוהל, על פסגת הר הגעש - היינו אחת. ממרחק הזמן אני מנסה לשחזר יחד עם חברותי למסע, מה היה שם.

     

    הופכות למשפחה אחת גדולה (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
    הופכות למשפחה אחת גדולה(צילום: איה בן עזרי)

     

    "עבורי", אסנת עונה לי מיד במייל, "זה היה הקסם של הניתוק מהבית והחיבור המיידי למקום אחר. מעבר לזה שארמניה עוצרת נשימה ושעד היום אני מסתכלת בתמונות שלנו ולא מאמינה, פשוט הרגשתי שאני חלק מהמקום הזה. אולי בגלל ההיסטוריה של ארמניה ואולי כי באמת הצלחנו להרגיש את הקסם של המקום הזה. להיות מעורבות בתוכו. זוכרת איך בערב שבו פגשנו את הנשים הארמניות, אחת מהן באה עם הנכד שלה ונזכרנו שראינו אותו בבוקר, בכפר השכן? מיד הרגשתי בבית".

     

    "זה לא למייל", עונה לי מיכל ומתקשרת אלי מיד. "זמינה?" בשבילה אני תמיד זמינה. "אני רוצה להגיד לך, שמבחינתי הדבר הכי חשוב, זה שחזר לי הביטחון. אולי זה בזכות הנשים שהכרתי, אולי בזכות הביטחון שקיבלתי מהצוות שהוביל את המסע אבל איכשהו חזרה לי האמונה בעצמי. את יודעת כמה זמן לא צחקתי ככה ולא הצחקתי? כמה זמן לא הרשתי לעצמי להיות פשוט אני? להחזיר לעצמי את עצמי שאהבתי? מדהים איך בעשרה ימים, בין 40 נשים, בכלל לא התחריתי על המקום שלי, אלא הייתי אני".

     

     

    ענת הראל וקרנית גולדווסר נהנות מכל רגע (צילום: איה בן עזרי) (צילום: איה בן עזרי)
    ענת הראל וקרנית גולדווסר נהנות מכל רגע(צילום: איה בן עזרי)

     

    "אני מתייגת לך בפייס כמה תמונות שמבחינתי אומרות הכל", מסמסת לי שרון. היא קצרה, אני משוגעת עליה. היא מתייגת תמונה של כל המסע באתר ההנצחה לזכר רצח העם הארמני, מהטקס שעשינו. ודמעות עולות בעיני.

     משלחת ישראלית זוכרת ומזכירה לעצמה. עוד תמונה שלי עושה אומגה וכל הצוות מקבל אותי ומוחא לי כפיים. שוב אני בוכה, כי היא יודעת כמה פחדתי, וכמה רציתי, וכמה רק בזכותן תפסתי אומץ. עוד תמונה, שבאמת רק מי שהיה שם יבין. תמונת תקריב של משמשים ודובדבנים. הפירות הכי טעימים בעולם. אני רצינית. הפה מתמלא ברוק רק מהתמונה.

     

    עוד תמונה שלנו, הצוות. ארבעתנו עומדות, פורסות ידיים על פסגת ההר הגבוה בארמניה, על גג העולם. אני מחייכת לעצמי. ותמונה אחרונה, של נופים אינסופיים, ירוק של הרים, כחול של שמיים, יפה כמו גלויה. לא להאמין שהיינו שם, לא להאמין כמה נהניתי. אני מנסה לחשוב למה מבחינתי זו הייתה חוויה משמעותית כל כך ואני חושבת שזה משהו בכנות. משהו בהורדת הציניות. המשהו הזה שיכול להתפעל, לצלם, לרקוד, לחבק, לבכות, לספר, לרצות עוד. המשהו הזה שאני מקווה שהבאתי מארמניה לחיים שלי כאן. ואחרי כל השיחות האלה, בא לי פשוט לצאת איתן לעוד מסע.

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איה בן עזרי
    חיבור בלתי רגיל
    צילום: איה בן עזרי
    מומלצים