"לא חשבתי שארגיש כך"

האמת? לא חשבתי שככה אהנה. לא חשבתי שזו תהיה עבורי חוויה משמעותית כל כך ושאכיר כל כך הרבה נשים נדירות, איכותיות, חברות למסע של החיים. נשים שברור שמישהו בחר אותן וידע מראש שהן מתאימות למסע. ממש לא משנה שאני יצאתי כעיתונאית והן כמשתתפות. בג'יפ, באוהל, על פסגת הר הגעש - היינו אחת. ממרחק הזמן אני מנסה לשחזר יחד עם חברותי למסע, מה היה שם.

• בא לך להתרגש? הירשמי למאגמה צ'אלנג' 
  
•  
  

הופכות למשפחה אחת גדולה(צילום: איה בן עזרי)

"זה לא למייל", עונה לי מיכל ומתקשרת אלי מיד. "זמינה?" בשבילה אני תמיד זמינה. "אני רוצה להגיד לך, שמבחינתי הדבר הכי חשוב, זה שחזר לי הביטחון. אולי זה בזכות הנשים שהכרתי, אולי בזכות הביטחון שקיבלתי מהצוות שהוביל את המסע אבל איכשהו חזרה לי האמונה בעצמי. את יודעת כמה זמן לא צחקתי ככה ולא הצחקתי? כמה זמן לא הרשתי לעצמי להיות פשוט אני? להחזיר לעצמי את עצמי שאהבתי? מדהים איך בעשרה ימים, בין 40 נשים, בכלל לא התחריתי על המקום שלי, אלא הייתי אני".

ענת הראל וקרנית גולדווסר נהנות מכל רגע(צילום: איה בן עזרי)

"אני מתייגת לך בפייס כמה תמונות שמבחינתי אומרות הכל", מסמסת לי שרון. היא קצרה, אני משוגעת עליה. היא מתייגת תמונה של כל המסע באתר ההנצחה לזכר רצח העם הארמני, מהטקס שעשינו. ודמעות עולות בעיני.

 משלחת ישראלית זוכרת ומזכירה לעצמה. עוד תמונה שלי עושה אומגה וכל הצוות מקבל אותי ומוחא לי כפיים. שוב אני בוכה, כי היא יודעת כמה פחדתי, וכמה רציתי, וכמה רק בזכותן תפסתי אומץ. עוד תמונה, שבאמת רק מי שהיה שם יבין. תמונת תקריב של משמשים ודובדבנים. הפירות הכי טעימים בעולם. אני רצינית. הפה מתמלא ברוק רק מהתמונה.

עוד תמונה שלנו, הצוות. ארבעתנו עומדות, פורסות ידיים על פסגת ההר הגבוה בארמניה, על גג העולם. אני מחייכת לעצמי. ותמונה אחרונה, של נופים אינסופיים, ירוק של הרים, כחול של שמיים, יפה כמו גלויה. לא להאמין שהיינו שם, לא להאמין כמה נהניתי. אני מנסה לחשוב למה מבחינתי זו הייתה חוויה משמעותית כל כך ואני חושבת שזה משהו בכנות. משהו בהורדת הציניות. המשהו הזה שיכול להתפעל, לצלם, לרקוד, לחבק, לבכות, לספר, לרצות עוד. המשהו הזה שאני מקווה שהבאתי מארמניה לחיים שלי כאן. ואחרי כל השיחות האלה, בא לי פשוט לצאת איתן לעוד מסע.