ילדות ישראלית בלוס אלטוס הילס
עינת להב מקיימת בחצר ביתה בקליפורניה פעילויות לילידים כדי לקרבם לתרבות הישראלית
"הזרע הקטן באדמה ישן. עברו מעליו שמש, ירח, ענן.... עבר המון זמן. בואו עם הילדים לגלות מה קרה לזרעים, איך נבטו והפכו לאילנות נושאי פרי". זהו נוסח ההזמנה לפעילות ט"ו בשבט, אחת מיני הפעילויות המעשירות לילדים שעורכת עינת להב בלוס אלטוס הילס בקליפורניה, שהפכו לשם דבר בקרב הקהילה הישראלית באזור המפרץ של סן פרנסיסקו.
האירועים שנקראים "אצלנו בחצר", כשמם כן הם, מתקיימים בחצר הבית ובסטודיו ליצירה של המשפחה וכוונתם להכיר לילדים מטעמיה וניחוחותיה של התרבות הישראלית. עינת מסבירה כי השם לקוח משירה הידוע של נעמי שמר 'אורחים לקיץ' ."נעמי שמר כל -כך אהובה ומוערכת על בני הבית, ששירתה ומורשתה עוברים כחוט השני בכל עשייה ופעילות שלנו", מספרת עינת. "נעמי ואני נולדנו באותו תאריך לועזי ולמרות 37 השנים המפרידות בינינו, גם תאריך לידתה העברי (י"ז בתמוז) זהה לתאריך שלי וגם של מעין ביתי. גורלנו נקשר בבני משפחתה של נעמי במושבה כנרת ואין ביקור בקיץ שעובר בלי ביקור אצלם, שחיה בגדות הירדן הקוצף, עלייה לקברה של נעמי ושירה ארוכה משיריה האהובים".
הפגישה עם בני הזוג עינת להב ורון ויצמן (הורים למעיין 12וחצי, עדן 11 וירדן בן שנתיים וחצי) מתקיימת בווילה היפהפייה שלהם בלוס אלטוס הילס. בחוץ סגרירי וגשום אבל בבית האווירה חמימה ומזמינה. במרכז הסלון מרצדת האח, ברקע מתנגנים שירים של שלום חנוך. בפינת החדר ניצב פסנתר עליו הבנות מנגנות."לאחרונה התחלתי גם אני ללמוד נגינה על פסנתר, הייתי שמחה לדעת לנגן, עד לחגיגת בת המצווה של מעין בקיץ בארץ, 12 משיריה של נעמי שמר", משתפת עינת.
היא, מושבניקית ורומנטיקנית בנשמה עם אהבה למורשת ולתרבות הישראלית, יצאה לפני כ-17 שנה ממושב חוגלה, בעמק חפר בשרון, לטיול של שלושה חודשים במרכז אמריקה עם תרמיל על גבה. מאז ועד היום לא שבה למולדתה. למדה אדריכלות נוף בטורונטו, והסבה ללימודי עיצוב פנים בניו-יורק, שם פגשה את רון.
הוא, רופא במקצועו, בן לאם ישראלית ואב קנדי אשר מגדיר את עצמו כ"בעל אהבה וזיקה חזקה ביותר לישראל", על אף העובדה שבילה את מרבית שנות חייו בקנדה ובארה"ב.
מכיוון שמעולם לא החליטה לעזוב את הארץ, וכמי שהייתה בשנות ה-90 שליחה ברומא מטעם הסוכנות היהודית - נשארה ונותרה מאד ישראלית. "מתוך הערגה והגעגוע לארץ אני מנסה לשחזר את אותה ילדות קסומה במושב. כשהגענו לקליפורניה היה משהו בלוס אלטוס הילס באקלים, בצמחיה, בערוצי המים הזורמים, בבוץ בשבילים שהזכיר לי את החיים בארץ ואת הימים של תנועות הנוער".
קייטנות הילדים נקראות "ימי השראה" - הן כוללות מרכיבים של מוזיקה, יצירה, עיצוב ותרבות אירוח בנושאים שונים. ב"יום צהוב" למשל הילדים הגיעו לבושים בבגדים צהובים, נחשפו ליצירות אמנות בצהוב, יצאו לשבילים לקטוף חרדלים, קטפו לימונים, סחטו לימונדה, הכינו פאי לימונים ועוגות בננה ולבסוף ערכו שולחן כמו של גדולים עם כלים, פרחים ומפות.
"המטרה שלי היא שהילדים יצאו מכל סדנה עם נתח של תרבות ישראלית. אני מביאה איתי מהמורשת של תרבות ומועדי ישראל כפי שנחגגו בתנועת המושבים, את השנים בתנועת הנוער ומשלבת אותן עם האהבה לעיצוב, למוסיקה, אמנות ולצילום. התרבות פה באמריקה היא תרבות של צריכה והמוטו הוא "למה לעשות מה שאפשר לקנות",ואני אומרת להיפך :"מה שאפשר לעשות, למה לקנות?" חדוות היצירה היא בעיני השמחה הכי שלמה וגדולה בחיים".
כיום, אחרי שנים שהבנות שלה ספגו את החוויות, הן אלו שבימים אלו בעצמן מפעילות את הילדים שמגיעים לפעילות ועושות זאת בהתלהבות רבה. ישנו אף חדר בבית שמוקדש רובו ככולו לאמנות שימושית, תכשיטים ופריטי יודאיקה מעשה ידי חברותיה של עינת מהתיכון בעמק חפר. בחגים הגדולים היא מזמינה את הקהילה הישראלית והיהודית ואף שכנים מהשכונה למכירה וקבלת פנים חגיגית "אני מרגישה כל כך טוב לעזור ולתמוך בחברותי ובתעשייה הקטנה בארץ ובאותה שעה מאפשרת לקהל פה ליהנות ממוצרים מיוחדים ובעלי משמעות מישראל כגון חנוכיות מיוחדות, כלי סדר ומצה, חמסות ועוד".
הבריכה בניו-יורק
דרכיהם של עינת ורון הצטלבו כאמור בניו-יורק "נפגשנו בבריכה קטנה בבניין של המרכז היהודי (jewish community center) בתקופה בה עבד רון כרופא מתמחה בבי"ח של אוניברסיטת קולומביה". עינת משחזרת. "התחתנו על הים בקיסריה,וחזרנו לעבוד וללמוד בניו-יורק. כל ההכרות שלנו הייתה מבחינתנו מיסטית ומיוחדת. כשהלכנו לבקר באותו מרכז יהודי מספר שבועות לאחר החתונה, היה שלט גדול תלוי על דלת הכניסה "!Out of business", כאילו המקום השלים את ייעודו, מה שחיזק אצלנו את התחושה שהמפגש בינינו לא היה צירוף מקרים".
הזיקה של רון לציונות וכמו כן למקצוע הרפואה אינה מקרית. בארבע השנים הראשונות לחייו הוא גדל במערב אפריקה ,כשאביו התנדב כמורה לשפות במדינות מתפתחות ולאחר מכן משפחתו חזרה לקנדה. כשהיה רון בן שש חלה אביו בסרטן בלוטות הלימפה ושנתיים לאחר מכן הוא נפטר ממחלת הסרטן."היו לשנים האלו השפעה מאד חזקה על חיי ועל ההחלטה בסופו של דבר לבחור במקצוע הרפואה. היום קיים ריפוי לסרטן ממנו נפטר אביע וכואב לי לדעת כי היום יכול היה להיות בחיים".
אימו של רון קיבלה החלטה לחזור לארץ עימו ועם אחותו "כשהגענו לארץ בקיץ 76 כתלמיד כיתה ו' לבי"ס תיכון חדש בתל אביב נחשפתי לעולם חדש שלא הכרתי קודם .אימצתי את השפה ואת התרבות במהירות ועשיתי דברים שלא הייתי עושה בקנדה כמו הצטרפות לטיולים בחברה להגנת לטבע לבדי, אפילו עבודתי הראשונה בתור ילד בניקוי רצפות ברחוב יהודה מכבי זכורה לי לטובה". מסיבות כלכליות חזרה משפחתו לקנדה לאחר שלוש שנים, אך בדיעבד רון מתאר את השנים בארץ כשנים הכי טובות בילדותו "לא הרגשתי שאיבדתי הורה משום שהקהילה והחברים החדשים בארץ עטפו אותנו. בארץ הבנתי לראשונה מה זה להיות יהודי והרגשתי גאווה ותחושת שייכות. באותם שנים היה מבצע אנטבה ותהליכי השלום עם מצריים ומה שהרשים אותי בארץ היא אותה שותפות הגורל לשמחות וגם לטרגדיות. לכן אם מישהו שואל אותי אני אומר שהייתה לי ילדות מצוינת, החיים בארץ הפכו תקופה מאד עצובה בחיי למשהו שמח ועשיר ".
את ההחלטה ללכת לכוון רפואה קיבל רון מתוך הבנת החשיבות למציאת תרופות למחלות סופניות כמו סרטן "אני זוכר כילד את כל האינטראקציות עם הרופאים ואת הטיפולים שעבר אבי ועבורי זה היה אתגר כי היו תנאי קבלה מחמירים והייתי צעיר מאד. בסופו של דבר סיימתי את בית הספר לרפואה בלונדון,קנדה בהצטיינות בגיל 23, אחד הסטודנטים הכי צעירים בכיתה. אז עוד לא ידעתי שאהיה אונקולוג .עברתי לניו יורק ועבדתי בבית החולים הידוע "Mount Sinai" ברפואה פנימית וזכיתי להצלחות רבות. כשהגעתי בסופו של דבר לצומת דרכים בה הייתי צריך לבחור את המשך דרכי בחרתי להתמחות באונקולוגיה באוניברסיטת קולומביה ,בהתמקדות בסרטן הערמונית מתוך ההבנה כי יש למחלה מרכיב גנטי ויש אפשרות לפתח תרופות חדשות למחלה. בהמשך עבדתי באקדמיה באוניברסיטת קולומביה באונקולוגיה בפיתוח תרופות ולאחר עבודה במספר חברות תרופות כולל Eli Lilly שפיתחה את פרוזאק באינדיאנה, Novartis" בניו ג׳רזי, ב"Genentec " בסן פרנסיסקו הגעתי לתפקידי כיום בחברת exelixis.
אני מרגיש כיום שעשיתי החלטה נכונה בבחירתי בתחום פיתוח התרופות לסרטן כי אני יכול להשפיע על אלפי ומילוני אנשים שחייהם ישתפרו כתוצאה מלקיחת התרופות". אחת הפעילויות הראויות להערכה במסגרת תפקידו כסגן נשיא של החברה האמריקאית exelixis היא פיתוח תרופה לסרטן הערמונית ,כאשר חלק מהמחקר דאג רון לבצע בבתי החולים עיקריים בארץ כגון הדסה, תל השומר, איכילוב ,בלינסון ואסף הרופא .התרופה קיבלה לאחרונה אישור של ארגון ה FDA-. "אני קורא לזה ציונות פוסט מודרנית" מנמק רון את עשייתו "אנשים המתגוררים באמריקה וישראל קרובה לליבם, מוצאים את דרכם לעזור ואני מצאתי את הדרך בעזרת "שתילת" חלק מהמחקרים בארץ ".
עינת:"החוויה הישראלית ובתוכה הספונטניות,העצמאות והעושר התרבותי היא כל כך חזקה ומשמעותית, שזה לא מפתיע לשמוע את רון שחי ופועל כעשרים שנה בקנדה ועוד עשרים שנה בארה"ב ובסך הכל שלוש שנים מחייו בישראל, מעיד שהשנים הכי מעצבות ומשמעותיות בחייו הן אותן שלוש שנים בארץ שחווה בילדותו"
רון: "לדעתי אני משלב בין הדייקנות והפדנטיות הקנדית לבין הגישה הישראלית שספגתי במשך השנים גם מעינת שהיא יותר ספונטנית ומתאימה את עצמה לצורך השעה. לקדם תרופות בזמן ,דורש מנהל אפקטיבי שיודע לדרבן אנשים ואני חושב שהצד הישראלי שבי סייע לי לעמוד על שלי .אני לא מקבל כל דבר כעובדה ,אני אומר ופועל לטובת מה שאני מאמין בו ולא מפחד להיות החלטי במו"מ עם ה FDA".
