ועכשיו ריקי
היא התחילה לעשות סטנד-אפ בלוס אנג'לס ועכשיו מופיעה גם בניו-יורק. ריקי סופר מספרת מה מצחיק אותה, ואיך זה להצחיק באנגלית
קבעתי עם ריקי ב-Inkwell Cafe, מועדון ג'אז וסטנד-אפ קומדי בלפרד גרדנס. המקום, בו הופיעו בעבר קומיקאים כמו טרייסי ג'ורדן, כוכב "30 רוק", מחזיק בתואר "מועדון הקומדי הראשון בברוקלין". אלא שזה אמצע השבוע ובחוץ קפוא ועשר דקות לפני שאני יוצאת לפגישה, ריקי שולחת לי הודעת טקסט שהנוכחות בקהל דלה מאוד ושספק אם ההופעה תתקיים. "זה מבאס," היא כותבת, "אבל זה קורה". מההודעות לא ברור עד כמה היא לוקחת קשה את הביטול ואני מזמינה אותה לקפה בפארק סלופ. "זה חלק מהעסק", היא אומרת כשהיא מתיישבת מולי. "אני לפחות מגיעה ממנהטן, אבל סטנדאפיסטית אחרת, נסעה שעה וחצי מלונג איילנד, וזה לא שמישהו משלם לנו על ההופעה הזאת".
הצוות ב-Tea Lounge, המקום בו אנו יושבות, מכיר את ריקי היטב. הבריסטה מכין לה קפה על חשבון הבית, כמו שהיא אוהבת. ריקי מנחה פה ערבי "מקרופון פתוח" כמעט מידי יום ראשון. פה למעשה שמעתי אותה לראשונה. כמו רבים אחרים, באתי לכאן כדי לעבוד, ולא כדי לשמוע הופעה. אלא שאז, עלתה על הבמה בחורה שבמבטא אמריקאי כמעט מושלם הריצה בדיחות על שירותה בצה"ל וטילים בחצר האחורית.
איך ההופעות כאן?
"האמת, Tea Lounge הוא מקום די נורא להופיע בו", היא צוחקת, "הקהל פה קשה. לא מגיעים לפה תיירים כדי לשמוע סטנד-אפ. אבל ככה מתחזקים. יש לי ותק של שנתיים בתחום ואני נחשבת לסטנדאפיסטית צעירה. אף אחד לא לוקח אותי ברצינות. אתה לא פורץ בשנתיים. אם אתה ממש מוכשר כמו למשל ג'רי סיינפלד או אלן דג'נרס, לוקח לך ארבע שנים לפחות. לכן צריך להיות על הבמה כמה שיותר גם אם זה מתבטא בלחטוף 'כאפות'. המטרה בסופו של דבר היא לעלות עם חומר טוב ומקורי, ולהרגיש על הבמה כאילו אני בשיחה עם חברה".
איך הגעת לעשות סטאנד-אפ?
"כל החיים רציתי לכתוב לתוכניות בידור. דמיינתי את עצמי מאחרי הקלעים בתוכניות כמו 'צחוק מעבודה' ו'ארץ נהדרת'". בישראל למדה ריקי תקשורת במכללת עמק יזרעאל ולפני כשלוש שנים החליטה שהיא רוצה להגיע לארה"ב. "מצאתי דרך האינטרנט התמחות בחברת הפקות והגעתי ללוס אנג'לס. לא היו לי שם קרובים, אבל היה לי מזל גדול וקישרו אותי למשפחה מדהימה שאימצה אותי בחודשים הראשונים. התמחות אחת הובילה לאחרת. בחלק מהעבודות לא שילמו, בחלק שילמו אבל מיררו לי את החיים. זו היתה חוויה מאוד לא פשוטה למצא כאן את הנישה שלי".
לסטאנד-אפ הגיעה במקרה, בעקבות חבר. "ראיתי אותו עולה על הבמה ונכשל כשלון חרוץ. אבל בכל זאת היה בזה משהו מדהים. אמרתי לעצמי שגם אני רוצה לנסות. לקחתי כמה שיעורים אצל מורה הסטאנד-אפ, אדם ברנהארט, וכעבור כמה שבועות עשיתי את ההופעה הראשונה שלי. ההופעות הראשונות היו די נוראיות, הייתי שוכחת לנשום מרוב עצבנות. אבל כמו שאומרים בסטנד-אפ 'you can't get any worse' וזה גם נותן מוטיבציה במובן מסויים".
צפו בקטע מהסטנד-אפ של ריקי
אז איך בכל זאת מקבלים זמן במה בתקופה הראשונה?
"בתחום הזה יש מה שנקרא 'Bringer show'. זה מופע שבו אני כסטנדאפיסטית מתחייבת להביא מספר מסויים של אנשים למועדון. בעל המועדון מרוויח דמי כניסה ומשקאות ואני מקבלת את העשר דקות שלי על הבמה. כמובן שזה בפתיחת הערב וזה ממש לא זמן אופטימלי אבל מה שטוב מבחינתי, זה שיש קהל חם ומפרגן. המשוואה בתחום הזה קובעת ששנה אחת של הופעות, שווה לעשר דקות של חומר מצחיק. שנה שבה כותבים, מלטשים, מתקנים מקצרים ומשכתבים עוד ועוד עד שזה מושלם".
החומר של ריקי מורכב מהרבה הומור עצמי ועוסק ברובו בישראליות. "בא לי לדבר על דיאטה ובנים" היא אומרת, "אבל אנשים רוצים לשמוע על ישראל והצבא. וזה היחוד שלי בעצם, כי יש פה מליון אנשים שמדברים על דיאטה". כמהגרת, היא גם מרבה לצחוק על החיים הטובים שאמריקאים "פשוט לא מעריכים". "בכותרות הראשיות של החדשות כאן מדברים על זן חדש של משמשים," היא אומרת באחת ההופעות, "כל פעם שאני רואה חדשות בארץ, אני צריכה לעשות "ספירת ראשים". אמא, כאן? אבא, כאן?"
מי הכי מתחבר לחומר שלך?
"ישראלים ושחורים. אני מוצאת שהשחורים פתוחים יותר. כשהם צוחקים, הם צוחקים מכל הלב, בדיוק כמונו הישראלים. אני חושבת שקל לי יותר למצא שפה משותפת עם קבוצה שחולקת איתנו, המהגרים, ניסיון חיים דומה של הפלייה במידה מסויימת".
בהופעות של ריקי יש מעט מאוד קווים אדומים. היא צוחקת על הכל, דת, מחלות, אונס. אבל במדינת ה"פוליטיקלי קורקט" היא זהירה מאוד כשזה מגיע לגזע. בהופעות מול קהל שחור, בחירת מילים לא נכונה יכולה להרוס הכל.
איך בתור לא אמריקאית את יודעת מה לא להגיד?
"אני מנסה את חומר על חברים. צריך לדעת איך להגיד את הדברים. אם יצרת קשר עם הקהל ואוהבים אותך, את יכולה להרשות לעצמך המון. כשזה מגיע להומור על גזע אחר, אנשים מרגישים מיד אם את בעדם או שאת אומרת את הדברים בשנאה. הכי קל כמובן לצחוק על עצמך, אז את מרגישה שהכל מותר, ואם צוחקים על אחרים אז חייב להיות איזון, אחרת את נחשבת גזענית".
אחרי שנה וחצי בחוף המערבי, החליטה ריקי לעבור לניו-יורק.
למה ניו-יורק?
"הגעתי כי יש כאן יותר עבודה. אנשים לאו דווקא מגיעים ללוס אנג'לס בשביל הסטנד-אפ. הם מגיעים בשביל הוליווד הזוהרת. בניו-יורק יש הרבה יותר מועדנים. אבל זה אומר גם שיש יותר תחרות ולכן צריך להיות חרוץ ונחוש. בחודשיים הראשונים אחרי המעבר שלי לכאן, היו לי 50 הופעות ולא כי מישהו חיכה לי. יצרתי קשר עם המון בעלי מקום והתעקשתי. לא אמרתי לא, לשום הופעה. הופעתי בברוקלין, ברונקס והרלם. היו הופעות מדהימות, היו גם פחות. אני אומרת שמי שלא עולה על הבמה כל יום, לא רוצה את זה מספיק".
ואת מצליחה להתפרנס מזה?
"לא ממש", היא צוחקת, "בכל התקופה שאני עושה סטנד-אפ הרווחתי אולי 200 דולר. אני עובדת במשך היום ומופיעה בערבים. זה בלי ספק אורח חיים לא פשוט".
יש לך מודלים לחיקוי?
"לואיס סי. קיי," אומרת ריקי בלי לחשוב פעמיים. "אני מכירה את כל הבדיחות שלו בעל-פה. יצא לי לפגוש אותו לא מזמן. יש לי בדיחה עליו, בדיחה של סטנדאפיסטים, אז פשוט ניגשתי וסיפרתי לו אותה".
החומרים של סי. קיי, שנחשב לאחד השמות הכי חמים בתחום, מאוד אישיים ומתאפיינים בביקורת עצמית רבה. בניגוד לתדמית הנקייה והנוצצת יותר של קומיקאים כמו ג'רי סיינפלד, סי. קיי, גם בשיא הצלחתו, נראה ונשמע כמו אנדרדוג שמצליח למרות כל הסיכויים. משהו שבחורה, שמנסה להצליח בתחום גברי, בשפה זרה, בעיר הכי קשוחה, יכולה להזדהות איתו.
איפה את רואה את עצמך בעתיד?
"ממשיכה להופיע ולהשתפר. אני רוצה גם להופיע מחוץ לארה"ב אולי גם לכתוב סדרת טלויזיה. אני מקבלת המון פידבקים חיוביים, מהקהל וגם מקולגות שאומרים שאני מעוררת השראה. נכון, זה קשה, אבל בשורה התחתונה אני מאוד אוהבת את זה. אין יום שאני לא צוחקת. כמה מדהים זה?"
לפרטים נוספים: www.rickiland.com
