שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות

    פסטיבל ברלין: האסיר X - הגרסה האיראנית

    הבמאי ג'פאר פנאהי שנעצר באיראן ונאסר עליו להמשיך ביצירתו הקולנועית, הצליח להבריח לפסטיבל ברלין את סרטו "וילונות מוסטים". מה תהיה תגובת השלטונות? אודי אלוני ריגש עם "אלימות/אמנות" על קבוצת התיאטרון של ג'וליאנו מר המנוח

    מאז נשפט הבמאי האיראני ג'פאר פנאהי בשנת 2010, הושם במעצר בית, ונאסר עליו להמשיך ולביים סרטים למשך עשרים השנים הבאות, הוא הספיק לביים שניים. בפסטיבל קאן של 2011 הוא הציג את סרטו התיעודי, "זה אינו סרט", ואילו במסגרת התחרות בפסטיבל ברלין השנה הוקרן "וילונות מוסטים".

     

     

    מתוך "וילונות מוסטים". סרטו של ג'פאר פנאהי ()
    מתוך "וילונות מוסטים". סרטו של ג'פאר פנאהי

     

    איך בדיוק הוא עושה את זה? קודם כל, הסרט מתרחש כולו בתוך בית יפהפה לחוף הים. פנאהי צילם את הסרט בחשאי יחד עם במאי-שותף, חברו הקרוב קמבוזיה פטרובי, והשניים אף משתתפים בסרט. "נכון לעכשיו, דבר לא קרה", דיווח פטרובי במסיבת עיתונאים כאשר נשאל לתגובת השלטונות האיראניים על הפרת גזר הדין. "אבל אין לדעת מה צופן העתיד". אגב, את סרטו הקודם הבריח פנאהי למערב בדיסק-און-קי שהוחבא בתוך עוגה.

     

    "קשה לא לעבוד", הוסיף פטרובי, "ובמיוחד כאשר אתה בשיאך. אתה נעשה מיואש, ואני מאמין שזה בא לידי ביטוי בסרט". ואכן, "וילונות מוסטים" - מפסגות התחרות בפסטיבל השנה - הוא, בראש ובראשונה, מעשה של הישרדות ושל תשוקה של יוצר להמשיך להביע את עצמו.

     

    קמבוזיה פטרובי. מייצג את חברו בברלין (צילום: MCT) (צילום: MCT)
    קמבוזיה פטרובי. מייצג את חברו בברלין(צילום: MCT)

     

    עלילת הסרט האניגמטי והנהדר הזה מתרחשת כאמור בתחומי בית, שאליו מגיע גבר (פטרובי) המלווה בכלבו. הגבר מסיט את הווילונות ומכסה אותם ביריעות בד שחורות, כדי שמישהו – קרוב לוודאי השלטונות – הנמצאים בחוץ לא יוכל לעקוב אחריו. בהמשך מגיעים אל הבית שני צעירים נרדפים, אח ואחות, שנכנסו פנימה באורח פלא, אך ככל שהסרט מתקדם לא ברור אם הם אכן קיימים או שמא יצירי דמיונו.

     

    קמבוזיה פטרובי בסרט "וילונות מוסטים" ()
    קמבוזיה פטרובי בסרט "וילונות מוסטים"

     

    התוצאה היא אלגוריה מרגשת שעניינה יצירה תחת דיכוי, והאופן שבו הבית, כמקום קונקרטי וכמושג מופשט, הופך לאתר שבו נפגשים הדמיון והמציאות בסיטואציה המשלבת בין מחזותיו של פירנדלו למותחנים הפסיכולוגיים נוסח רומן פולנסקי.

     

    מתבגרים בחן

    מחוץ לתחרות, הציג ריצ'רד לינקלייטר את "לפני חצות", הפרק השלישי בסדרה המפגישה בין סופר אמריקאי (אית'ן הוק) ואהובתו הצרפתייה (ז'ולי דלפי). הפעם השניים כבר חיים ביחד, הורים לשתי ילדות קטנות, ומבלים חופשה ביוון במהלכה מתגלים בקיעים ראשונים במערכת הזוגית. חובבי הפטפטת משני הסרטים הקודמים יקבלו גם כאן את מבוקשם, בעיקר כאשר השניים מהגגים על אחריות הורית, תקשורת בעידן הדיגיטלי והמשך דרכם הזוגית, ומקנחים בריב גדול החושף תחושות תסכול וכעס הדדיות.

     

    אית'ן הוק וז'ולי דלפי בברלין. חוזרים ב"לפני חצות" (צילום: MCT) (צילום: MCT)
    אית'ן הוק וז'ולי דלפי בברלין. חוזרים ב"לפני חצות"(צילום: MCT)

     

    בחינה של שלושת הסרטים מזהה מעבר הדרגתי מהרומנטי אל המלנכולי, והסרט הנוכחי מציג שתי דמויות כבויות ומפוכחות יותר. לינקלייטר עצמו עוטר בפרס הוקרה מיוחד מטעם הפסטיבל.

     

    שביל הלבנים הרצוצות

    את הנקודה הישראלית סיפק "אלימות/אמנות", סרטו התיעודי של אודי אלוני שבוים במשותף עם השחקניות הפלסטיניות בתול טלב ומרים אבו חאלד. הסרט עוקב אחר פעילותו של "תיאטרון החופש" שייסד ג'וליאנו מר בג'נין, והתמודדותה של הלהקה עם רציחתו. הסרט מתאר את תהליכי העבודה על שתי הצגות שהועלו בתיאטרון, "אליס בארץ הפלאות" ו"מחכים לגודו", וכן אחר החזרות לסרט מתוכנן על פי "אנטיגונה". באמצעותן נבחנת העבודה האמנותית כמעשה פוליטי של שחרור והתנגדות לכיבוש הישראלי ולדיכוי הפטריארכאלי.

     

    זהו סרט שנוצר מאהבה רבה וגעגוע עמוק לאמן, לחבר ולמורה שנרצח. החיבור בו בין התיאטרון למציאות הפוליטית מוצא ביטוי עז במיוחד בסצינה שבה מרים, מאופרת ולבושה בדמות המלכה האדומה מ"אליס" מתהלכת בין חורבות בתים פלסטינים בלוד שנהרסו במחטף. אחר כך נפגשים ילדים ערבים משני צדי גדר ההפרדה לצפות במשותף בהצגה הקסומה, וזוהי רק דוגמא אחת לאופן שבו הדמיון הופך למקור של תקווה וכוח בתוך סביבה מדכאת ואלימה. אגב, בניגוד לכמה מהדיווחים בתקשורת, המימון לסרט הבלתי מתלהם הזה לא הגיע משום מקור "אנטי ישראלי".

     

    אליס בחירבה-לנד. מתוך "אלימות/אמנות" ()
    אליס בחירבה-לנד. מתוך "אלימות/אמנות"

     

    הסרט התקבל בהתרגשות רבה, ובתום ההקרנה התפנו יוצריו לענות על שאלות הקהל. "כשסיפרתי להוריי שאני רוצה להיות שחקנית, הם זעמו", דיווחה אבו חאלד. "הם לא יודעים דבר על תיאטרון ואמנות,

     וחושבים רק על הישרדות. חובתנו כאמנים היא להראות להם מהי משמעות התיאטרון". מילאיי מר בת ה-12, בתו היפה והנבונה של ג'וליאנו, נכחה אף היא באולם. "אני לא בטוחה שיש עתיד. אני חושבת רק על ההווה", אמרה בבגרות מפוכחת לגילה, אך הודתה שחלומה הגדול הוא להגיע להוליווד ולראות את שמה כתוב בגדול.

     

    במאית תיאטרון בריטית שישבה בקהל הביעה את רצונה לעבוד עם להקת "תיאטרון החופש" שבימים אלה עורכת חזרות להפקה הבאה, "פיטר פן". ובכלל, הסרטים הישראליים זכו להצלחה רבה בקרב הביקורת והקניינים הבינלאומיים. "רוק בקסבה" עתיד לצאת בכחמישים עותקים בצרפת, ובהמשך יופץ גם בארצות הברית ואוסטרליה.

     

    במקביל, "הנוער" של תום שובל התקבל בחום רב, והמבקרת דברה יאנג שיבחה ב"הוליווד ריפורטר" את צמד שחקניו, האחים התאומים איתן ודוד קוניו, וטענה כי "פניהם הקולנועיות יכלו להתאים לצילומיה של דיאן ארבוס".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ג'פאר פנאהי. כלוא באיראן
    צילום: AFP
    לאתר ההטבות
    מומלצים