כשאלי אלעזרא ודוד לוי נכנסים לקאזינו בלאס וגאס, תמיד יש מי שניגש לבקש חתימה וצילום משותף. לא, הם לא שחקני קולנוע, טלוויזיה או ספורט, הם בסך הכל שחקני פוקר. אבל שחקני פוקר בלאס וגאס הם כוכבים גדולים, כי מה שקורה בווגאס כידוע נשאר בווגאס, רק בגדול. שני החברים הישראלים, שהכירו על שולחנות הפוקר של עיר החטאים, מהווים מושא לקינאה של הרבה מאוד גברים שיכולים רק לחלום על קריירה כשחקני פוקר מקצועיים, ובינתיים נאלצים לעבוד מתשע עד חמש ולקפוץ מדי פעם לווגאס כדי להשאיר את תרומתם הצנועה על שולחנות ההימורים.

ובכן, ביום ראשון הקרוב, 3 במרץ, תהיה לכל החולמים הזדמנות לשחק לצד שני הכוכבים האלה. זה יקרה במהלך אירוע ההתרמה של ארגון 'מאיר פנים', המסייע למשפחות מעוטות יכולת בארץ ומספק להן ארוחות חמות. החגיגה הגדולה תתקיים בקאזינו Bicycle שבבל גרנדס, בהשתתפות שחקני פוקר מקצועים נוספים כמו דניאל נגרנו ודוד אופנהיים.

הסיפור של אלעזרא ולוי הוא קלאסיקה של הגשמת החלום האמריקאי. במיוחד אלעזרא, שהחיים שלו הם תסריט הוליוודי מוכן מראש. יום אחד אולי יהיה מזה סרט. הספר, בכל אופן, כבר בדרך. הוא מתחיל בהגעתו של אלעזרא לאלסקה כחייל משוחרר. "שמעתי שאפשר לעשות הרבה כסף באלסקה, איזה 8000 דולר בחודש", סיפר השבוע אלעזרא, ממרחק של הרבה שנים, "אז החלטתי לנסוע לשם. לפני זה הייתי קצין בגולני ובשנה הרביעית של שירותי הצבאי נפצעתי קשה, אבל החלמתי וזה לא הפריע לי לעבוד קשה מאוד באלסקה, לפעמים 16 שעות ביום. זה כלום בשביל אחד ששירת בגולני. עשיתי הרבה כסף, הרבה יותר משציפיתי, הרווחתי 15 אלף דולר בחודש ואחר כך נסעתי למזרח הרחוק, שם טיילתי שנה וחצי כמו מלך עם כל הכסף שחסכתי. לאחר מכן חזרתי לאלסקה והמשכתי לעבוד בדברים אחרים, פתחתי חנות והרווחתי לא רע, אבל הרגשתי שמיציתי את המקום הזה. תשעה חודשים בשנה חשוך שם. נמאס לי".

כשגיסו שהגיע אליו מהארץ הציע לו לעבור ללאס וגאס, אלי הסכים מיד. "רציתי קצת שמש אחרי חמש שנים בחושך, וגם אהבתי לשחק קלפים, אז הסכמתי מיד". וכך חיסל אלעזרא את עסקיו באלסקה, ארז מזוודות ועלה על המטוס ללאס וגאס ביחד עם בנו בן השנתיים, שנולד לו ממערכת יחסיו עם אסקימוסית מקומית.

לאס וגאס מצאה חן בעיניו ממבט ראשון, במיוחד בתי הקאזינו ושולחנות הפוקר. הוא התחיל לשחק וגילה מהר מאוד שיש לו כישרון למשחק, אותו שיחק כילד בארץ, אבל מעולם לא כשחקן מקצועי.

איך היתה ההתחלה שלך בין שחקנים מקצועיים?

"בהתחלה הייתי דג והכרישים היו אוכלים אותי לארוחת בוקר, אבל למדתי מהטובים ביותר. ב-1993 כבר שיחקתי עם שחקני הפוקר הגדולים ביותר בעולם על 300-500 אלף דולר, וגיליתי שיש לי כישרון למשחק".

מה התכונה החשובה ביותר שצריכה להיות לשחקן פוקר? פני פוקר?

"כן, פני פוקר, עצבי ברזל וסבלנות. צריך לדעת לקרוא את פני היריב שלך. אני צופה במשחקים של היריבים שלי ולומד לקרוא אותם. תכונה חשובה נוספת היא להיות מנהל טוב, לדעת מתי לקום ומתי להמשיך לשחק".

אתה גם איש עסקים מצליח. איך היית מגדיר את עצמך, שחקן פוקר או ביזנס מאן?

"אני בראש ובראשונה איש משפחה, אחר כך איש עסקים ורק בסוף שחקן פוקר, למרות שתחום משחקי הפוקר גדל אצלי בשנים האחרונות כל כך, שלפעמים הוא גדול יותר מהעסקים. יש חברה שהסכימה לשלם לי חצי מיליון דולר בשנה רק כדי להשתמש בשם שלי. הם משלמים לי 50 אלף דולר לחודש רק כדי שאלבש את החולצה עם הלוגו שלהם בזמן המשחקים".

מה קורה כשאתה מבקר בארץ, אנשים מזהים אותך?

"תמיד ולא רק בארץ, אלא בכל מקום אחר אליו אני מגיע. הרבה אנשים מזהים אותי מתחרויות ה-High Stake Poker המשודרות בטלוויזיה, שם ניצחתי בחמש מתוך שש עונות. ניצחתי בתחרות העולמית של הפוקר שנערכה במלון מיראז' על מיליון דולר, ובתחרות שנערכה בריו בלאס וגאס זכיתי בצמיד של שחקן הפוקר הטוב ביותר, יחד עם מיליון דולר".

מה משמעות הצמיד הזה?

"יש 50 תחרויות של אליפות העולם בהן משתתפים עד 8,000 שחקנים, הזוכה מקבל צמיד ביחד עם כספי הזכיה המשתנים ממשחק למשחק".

ומה דמי ההשתתפות של כל שחקן פוקר בטורנירים האלו?

"תלוי באיזה משחק, אבל במשחקים הגדולים זה מגיע לעשרת אלפים דולר".

בלאס וגאס הכיר אלי את אשתו הישראלית. בנו יונתן, היום בן 26, היה אז רק בן 4. עכשיו יש לאלעזרא עוד ארבעה ילדים: גיא, 21, שון, 19, ריאן, 13 ומאיה, 12. מכל החמישה, רק ריאן מגלה עניין בפוקר, למרות שאביו מקווה שימשיך בקריירה מקצועית אחרת כשחקן טניס. "הוא טניסאי מאוד מוכשר, משחק שישה ימים בשבוע ומשוגע על המשחק. אבל הכי חשוב לי שקודם כל יילך לקולג'".

לאשתך לא מפריע שאתה שחקן פוקר? זה תחום מאוד מלחיץ, שאפשר להרוויח בו הרבה כסף, אבל גם להפסיד הרבה.

"היא גדלה איתי ועם הפוקר. היא הכירה אותי כשהייתי שחקן ממש קטן והיא איתי מההתחלה, כך שהיא רגילה ומוכנה להכל".

איך אתה מתמודד עם המתח?

"אני אוהב את זה".

כשאלעזרא משחק פוקר, כלומר בכל הזדמנות אפשרית, אחותו עליזה ושותפו פיני לבוז, מריצים את רשת החנויות המעסיקה 200 עובדים. אחת לכמה זמן הוא נוסע לארץ לבקר את החברים והמשפחה וממלא את המצברים בערבי שירה בציבור והעלאת זכרונות מימי הצבא. בלאס וגאס, אחד החברים הטובים ביותר שלו הוא דויל ברונסון, אותו מכנה אלעזרא 'הסנדק של הפוקר'. דויל, 79, הוא שחקן פוקר מקצועי מעל 50 שנה ומחזיק בעשרה צמידי מנצחים.

כשאתה לא משתתף בטורנירים אלא סתם יוצא לשחק בקאזינו, מה סכום המינימום עליו אתה משחק?

"משחקים קטנים מתחילים ב-20 אלף דולר והמשחקים הגדולים מתחילים ב-250 אלף דולר".

אתה שחקן מקצועי וידוע, זה לא עושה לך בעיה לשחק בבתי קאזינו מסויימים?

"בפוקר אתה לא משחק נגד הבית אלא נגד שחקנים אחרים, כך שאין מניעה לשחק פוקר בכל מקום. הבעיה היא למצוא שחקנים שיסכימו לשחק נגדך".

מה הסכום הגדול ביותר שהפסדת והרווחת?

"פעם, במשחק בבלאג'יו שארך 28 שעות רצופות, הפסדתי 1.3 מיליון דולר, אבל אחרי חצי שנה הרווחתי באותו מקום 1.8 מיליון".

ומה עבר לך בראש כשהפסדת סכום כזה גדול של כסף?

"למה אני צריך את זה בכלל?!", צוחק אלעזרא, "אבל זה עובר מהר מאוד, עד המשחק הבא".

בשנים האחרונות נולד זן חדש של שחקני פוקר, שחקנים צעירים מאוד בין הגילאים 16-25 המתאמנים באינטרנט ומשחקים בשנה אחת כמות ידיים גדולה יותר מקלפן מקצועי ועשיר ניסיון. המשחק, כך נראה, שינה כיוון, לא רק מבחינת גיל השחקנים שיורד כל הזמן, אלא גם הצורה בה משחקים פוקר. היום, החשיבה על פוקר היא מתימטית ומורכבת (לא מיועדת לחלשים באחוזים ומספרים). השחקנים צריכים להביא בחשבון שאלות כמו 'מה אחוז פעמים שאני יכול לבלף כדי שזה יהיה מהלך רווחי בטווח הארוך', או 'מה התוחלת שלי ביחס לסכום הכסף שבקופה?' שאלות מאוד מוזרות ומבלבלות, אבל תשאלו כל שחקן פוקר והוא יבין מיד. בפורומים השונים של הפוקר (ויש כאלו המון) השיחות בין נשמעות כמו סינית ממש, אבל לא לשחקנים. הם לוקחים ביד ספר פוקר וקוראים בשקיקה נתונים שנראים לאדם הממוצע כמו תרגילים מתימטיים מסובכים מהתיכון. וזה בעצם השינוי הגדול שחל בפוקר של היום. השחקנים הצעירים מתחרים בעקשנות ובהצלחה בוותיקים כמו אלעזרא וחבריו. מצד שני, באמת שלא צריך לדאוג להם יותר מדי. הם עדיין מתפרנסים יפה מפוקר ומשקיעים בעסקים שונים ונכסים המניבים רווחים חודשיים.

שחקן ישראלי נוסף המוכר בלאס וגאס הוא דוד לוי, שעבר לשם מלוס אנג'לס לאחר שגילה את הכישרון המיוחד שלו. לעיר המלאכים הוא הגיע מקיבוץ ברקאי שליד מחנה 80 ועסק, כמו רבים מתושבי העיר הישראלים, בבניה. הוא התחיל לשחק פוקר עם חברים, המשיך לשחק בקאזינו וגילה שהוא לא רע בכלל. "בהתחלה הפסדתי הרבה כסף, אבל בהדרגה השתפרתי, התחלתי לשחק בטורנירים והתחלתי להרוויח. יש לי הרבה סבלנות, שזה דבר מאוד חשוב לשחקן פוקר, וכן קריאה נכונה של השחקנים".

אתה נוסע הרבה לטורנירים?

"היו תקופות שאני ואלי אלעזרא היינו הרבה על הכביש. חרשנו את ארה"ב, הגענו עד אוסטרליה. אבל בשנתיים שלוש האחרונות התעייפנו ואנו נוסעים פחות".

איך אתה מתמודד עם הפסדים גדולים?

"אני לא מרגיש טוב עם זה, אבל אין מה לעשות. את לא יכולה להחזיק מעמד במקצוע הזה אם את לוקחת הפסדים קשה. יש אנשים שלא יכולים להחזיק ולהתמודד עם ההפסד, והם לא צריכים לשחק. ויש אכן תקופות לא טובות לכל שחקן ואז צריך להאיט את הקצב".

אתה משחק עוד משחקים חוץ מפוקר?

"שיחקתי בלאק ג'ק, אבל הפסדתי הרבה מאוד כסף על המשחק הזה למרות שהייתי די טוב. פעם הרווחתי בטורניר חצי מיליון דולר ואחר כך הפסדתי מיליון דולר בבלאק ג'ק תוך שלושה חודשים. יש הרבה שחקני פוקר שמתפתים לשחק בלאק ג'ק ומשחקים אחרים, ומפסידים הרבה מאוד כסף. הייתי אומר שבין 70-80 אחוז משחקני הפוקר המקצועיים בלאס וגאס משחקים גם משחקים אחרים".

חיים קשים, אולי כדאי להם לעבור לעיר אחרת בלי פיתויים.

"האמת שהפוקר קצת נחלש פה בעיר. הוא היה בשיאו עד לפני ארבע שנים, אבל התחיל לרדת. היו לי התלבטויות אם לעבור בחזרה ללוס אנג'לס, כי האקשן בבתי הקאזינו שם יותר טוב מפה, אבל זה סתם בגדר מחשבה".

איך המשפחה בארץ הגיבה לכך שאתה מתפרנס ממשחקי פוקר?

"בשנים הראשונות לא סיפרתי להם שאני שחקן פוקר, אבל כשהפוקר התחיל לגדול והטלוויזיה התחילה לשדר את המשחקים בכל העולם לפני כעשר שנים, כבר לא יכולתי להסתיר כי הם ראו אותי בטלוויזיה. בארץ זה היה נחשב פעם למשחק של עבריינים שמשחקים בבתי קאזינו לא חוקיים, אבל זה די השתנה בשמונה השנים האחרונות, היום יש לזה הילה זוהרת".

לפרטים נוספים על טורניר הפוקר ביום ראשון: www.meirpanim.org