עדיין מחכים ל-400 נעדרים: "גרוע מהורים שכולים"
מאות שמות מופיעים ברשימה של חוליית הנעדרים במשטרה, ומאחורי כל שם נמצאת משפחה שעולמה חרב עליה. פרשת אלכסנדרה ברנדט שניעורה לאחרונה רק זרתה מלח על פצעיהן. "הציפיות מרסקות", מזהיר יוסי שמחפש את בתו כבר 17 שנה, ורווית שאמה נעלמה ב-1997 מודה: "אני מחכה לדפיקה בדלת"
יהודית נוטר נעדרת מאז 20 בפברואר 1997. זה היה יום חמישי אפור וגשום וכמו בכל בוקר היא יצאה ב-7:15 מביתה ברחוב תרצה ברמת גן לעבודתה כמנהלת חשבונות בחברת קרנות פנסיה בתל אביב. היא התקשרה למשרד מטלפון ציבורי בקרבת תחנת האוטובוס הקבועה שלה כדי להודיע שהיא מאחרת, ומאז איש לא ראה אותה או דיבר איתה. בתה רווית, שנהגה לדבר איתה בטלפון מדי יום לפחות פעם אחת עד הצהריים, הציצה בשעון בסביבות 14:00, וכשהבחינה שאמה טרם התקשרה היא הבינה שמשהו לא בסדר. "היא נעלמה כאילו בלעה אותה האדמה ומכאן התחיל סיוט שהפך לנו את החיים", מספרת הבת רווית, כיום בת 44.
נוטר, שהשבוע אמורה הייתה לחגוג את יום הולדתה ה-67, היא אחת מכ-400 שמות שהצטברו מאז קום המדינה ברשימות של חוליית הנעדרים במטה הארצי של המשטרה ושלא אותרו עד היום. חזרתה לכותרות של פרשת אלכסנדרה ברנדט – במה שבטעות נראה בתחילה כהתפתחות דרמטית בחקירת היעלמותה של הילדה שנעדרת מאז 1994 – עוררה וחידדה את מצוקתן של מאות משפחות נעדרים שבמשך שנים מבקשות להיאחז בכל שביב של תקווה. בינה לבין עצמה התחייבה אסנהיים שאם יתברר שההיעלמות של ברנדט פוענחה, היא תדרוש מהרשויות לחדש את החיפושים אחר אמה. אלא שתוצאות בדיקת ה-DNA, וקבורתה של התקווה המעורפלת שהתעוררה לרגע בפרשת ברנדט, העמיקו אצלה את הפצע הפתוח.
רווית אסנהיים. "השבר עצום כשאתה לא יודע מה קרה"(צילום: ירון ברנר)
"החיים כפי שאתה מכיר אותם נגמרים בנקודה הזאת כי הוודאות מסתיימת ומתחיל שלב אינסופי של חיפוש", אומרת אסנהיים. "בשלב הראשון אחי אסי ואני הקמנו חמ"ל, הפסקנו לעבוד, חילקנו את השטח לאזורים, פיזרנו פלאיירים, חיפשנו כל הזמן ובכל מקום. אלה היו שנים של ייאוש גדול. אחי ואני גדלנו בבית מלא שמחה ואהבה עם אמא שעשתה הכול והייתה החברה הכי טובה שלנו. אבל השבר הוא עצום כשאתה לא יודע מה קרה".
אסנהיים הייתה נשואה ובהיריון כשאמה נעלמה. בגלל הטראומה היא ירדה במשקל והבת עמית נולדה קטנה מאוד, אבל באופן מפליא גם נורא דומה לסבתה יהודית. "בשנים הרבות שעברו שלאחר מכן היינו חייבים להשתקם, לנסות לעבוד ולחזור למסלול חיים נורמלי, אבל לא משנה יקרה, ההיעלמות של אמא כל הזמן נשארת איתי. ההתמודדות קשה במיוחד בחודש בפברואר, שבו אנחנו מציינים גם את יום ההולדת שלה וגם את תאריך ההיעלמות שלה".
אפילו DNA לא לקחו ממני
בכל שנה מתקבלות במשטרת ישראל כ-5,000 תלונות על נעדרים. רובם המכריע מאותר תוך זמן קצר, אבל הרשימה הקשיחה של המקרים הלא מפוענחים ממשיכה לגדול מדי שנה בכ-20 שמות. "רשימת ה-400" של הנעדרים כוללת מן הסתם לא מעט עבריינים שהמשטרה מעריכה ש"הועלמו", אבל גם אנשים נורמטיביים, קשישים וילדים שנעלמו יום אחד בלי להותיר סימן.המשטרה מחלקת תלונות על נעדרים לשני סוגים: "נעדר בסיכון" ו"נעדר שאינו בסיכון". כשמדובר בנעדרים בסיכון (קטינים, קשישים, חסרי ישע, חולי נפש, חיילי צה"ל, אנשי כוחות הביטחון ואנשים בעלי נטיות אובדניות), נפתחות מיד סריקות בסיוע מסוקים, מתנדבים ופרשים, וכמו כן נבדקים מעברי הגבול, בתי החולים וכמובן חדרי המתים. במקביל לפעולות המבצעיות, המשטרה פונה גם למאמץ חקירתי נרחב וכל מעגלי חייו של הנעדר נסרקים: תנועות חשבון הבנק וכרטיסי האשראי,
אחרי 20 שנה:
אמא של אלכסנדרה: "ראיתי אותה"
נרי ברנר ואלי סניור
אמה של אלכסנדרה ברנדט, שנעלמה ב-1994 כשהייתה בכיתה ג', הגיעה לביתה של תושבת אשדוד והזעיקה את המשטרה בטענה שזו בתה האובדת. בהמשך התברר שזו טעות
כשמדובר בנעדרים שאינם בסיכון, לעתים מובהר למשפחה שלכל אדם יש זכות להיעלם והמשטרה אינה עוסקת במעקב אחרי אנשים שמממשים את חופש התנועה שלהם. בחמש השנים הראשונות מובילה את החקירה המשטרתית היחידה באזור מגוריו של הנעדר, ובסופן עובר התיק לחוליית הנעדרים במטה הארצי. על פי החוק ניתן לסגור תיק נעדרים לאחר 50 שנה, אבל עד היום לא סגרה המשטרה ולו תיק אחד.
הניסיון של אסנהיים מול התנהלות המשטרה אינו חיובי ויש לה ביקורת רבה על הפעולות לאיתור אמה: "חקרו אותי פעם או פעמיים בחודש הראשון, ומאז, בכל השנים הללו, לא שמענו מהמשטרה. גם כשחיפשנו באופן עצמאי לא זכינו להכוונה. נאלצנו להוציא בעצמנו מבצעי חיפוש בעזרת מתנדבים. המשטרה? אפילו דגימת DNA לא לקחו ממני בכל השנים האלו".
- קיבלת תמיכה או סיוע מרשויות הרווחה?
"כלום. אין אף גורם שמלווה אותך. גם המדינה היא למעשה סוג של נעלם בפרשה הזאת".
בינתיים, מתוך הרגל, היא ממשיכה לחפש את אמה בכל יום ובכל מקום. "יום אחד תוך כדי נסיעה ראיתי מישהי שדומה לה. חניתי באמצע הכביש ורצתי אחרי הדמות אבל היא נכנסה לבניין ונעלמה. זה קורה מדי פעם, התקווה זה משהו שלא הולך לאיבוד אף פעם. אני עדיין חולמת על הרגע הזה שהיא תדפוק בדלת או שאמצא אותה פתאום ברחוב. כל עוד אין גופה אני מאמינה שהיא חיה. החיים ממשיכים, אחי ואני הקמנו משפחות, אבל נשאר חור ענק. הילדים ידעו לומר מגיל קטן ש'סבתא יהודית הלכה לאיבוד'. הם לא יכלו לפספס את הבכי היום יומי שלי. השאלות הלא פתורות מנסרות ואוכלות אותנו".
ציפיות עלולות לרסק אותך
בנובמבר אשתקד הלכה לעולמה בטי יעקבי מתל אביב. מחלת הסרטן הכריעה אותה 16 שנים לאחר היעלמותה הבלתי מוסברת של בתה עדי כשהייתה בת 16. אלה היו 16 שנים של חיפושים אינטנסיביים, סבל רב ורק מעט תקווה. "המוות של בטי היה חלק נוסף של האסון שמלווה אותנו", אמר השבוע האב יוסי יעקבי, בעלה לשעבר של בטי. "היא תמיד אמרה שנגמרו לה החיים עם ההיעלמות של עדי. מציאת עדי הייתה משימת חייה, שלא צלחה".
תזכורת שהופצה לפני כחמש שנים
בשנים הראשונות מחזיקות המשפחות תקווה, והצורך לחפש ולחקור אינו מרפה. "אתה אומר לעצמך שאולי היא פה או אולי היא שם, אולי היא רק ברחה. אתה מחכה לפסח הראשון ואומר שאולי היא תחזור לחג. אבל ככל שהזמן עובר אתה מבין שמשהו לא טוב קרה פה. גם ההדחקות הכי משוכללות שפיתחת כבר לא עוזרות. החיים שלנו אחרים היו מאז. למשל, לאחותה התאומה של עדי, שרית, לא חגגנו יום הולדת מאז".
בתחילת הדרך מיהרה המשפחה להידרך ולקפוץ עם כל בדל מידע או שמועה. גם היום הוא שומע מדי פעם משפטים כמו "ראיתי מישהי שדומה לעדי", אבל עם הזמן הוא למד לקחת אותם בפרופורציה הראויה: "הבנתי שעד שאני לא מחבק את הילדה בידיים שלי, זה לא אמיתי. שמעתי הרבה סיפורים ולמדתי לא לפתח ציפיות כי זה עלול לרסק אותי. אבל המקרה של אלכסנדרה ברנדט בשבועות האחרונים הקפיץ גם אותי. זה נתן לי סטירה והחזיר אותי אחורה. שוב הכול צף".
זמן קצר אחרי ההיעלמות בחר יעקבי לחזור באינטנסיביות לעבודתו, לדבריו "כדי לחזור הביתה וליפול ישר למיטה כדי לא לחשוב ולשקוע בהיעדרות. לא הייתי במקום של הורים שכולים, אבל בניגוד אליהם, אני לא יכול להגיע להכרה ולהשלים עם האובדן. אני קם כל בוקר לאי ודאות".
- אתה עדיין חושב יום יום מה קרה לה?
"אני לא מרשה לעצמי. אין לי מספיק כוחות נפש לזה".
יעקבי מגלה הערכה להשקעה של המשטרה בחקירת ההיעלמות, אבל מנגד מדגיש שלטענתו הייתה בהתנהלות גם לא מעט חובבנות: "השקיעו שם רצון טוב, זמן ומאמצים גדולים, אבל המחסור בכלים מורגש. אין ספר עבודה שמתווה דרך. רק שנה לאחר ההיעלמות הגיעו חוקרים כדי לקחת דגימות DNA מהמסרקים שלה. אלה דברים שהיו צריכים לעשות בשבוע הראשון. במהלך השנים היו חוקרים שעבדו על התיק אבל לא ידעו פרטים בסיסיים".
- קיבלתם איזו תמיכה או עזרה מהמדינה?
"לא ייעוץ ולא תמיכה נפשית. לא היה מישהו שליווה אותנו. בסוף משפחות הנעדרים נשארות לבד".
שעון החול מתהפך
במשך 12 שנים עמדה סגן ניצב (בדימוס) דליה אוזרוב בראש מדור נערים במחלקת חקירות ותביעות של המשטרה. למרות הניסיון הרב שלה והעיסוק האינטנסיבי בתחום, היא עדיין מתקשה לעכל את מספר הנעדרים העצום. "הרשימה הזאת כוללת המון אנשים נורמטיביים שפשוט נעלמו יום אחד", היא אומרת. "סביר להניח שרובם כבר אינם בין החיים".
לדבריה, השעות הראשונות אחרי ההיעלמות קריטיות ליכולת של המשטרה לאתר נעדר: "מיד אחרי זה מתהפך שעון החול ולכן יש חשיבות עצומה לדיווח מיידי לציבור. אנחנו מנסים לעורר את הציבור למסור לנו מידע ובודקים כל פרט מידע - יזום או אקראי - שמגיע אלינו".
_wa.jpg "אמה של עדי, בטי, שהלכה לעולמה מבלי שתדע מה קרה לבתה (צילום: ירון ברנר)")
אמה של עדי, בטי, שהלכה לעולמה מבלי שתדע מה קרה לבתה(צילום: ירון ברנר)
לעקשנות ולהתמדה במקרים כאלה חשיבות מיוחדת. אזורוב מספרת על נעדר ישראלי שנעלם בחו"ל במשך שנים והמשטרה כבר התקרבה לקבל את ההנחה שהוא לא בין החיים. אבל אחרי עבודת נמלים ושיתוף פעולה עם הרשויות בארצות הברית הוא התגלה לאחר 12 שנים כשהוא מאושפז בבית חולים פסיכיאטרי בארה"ב. "אין דבר יותר חשוב מהסגירה הסופית של הסיפור. חוסר הוודאות הוא החלק הקשה ביותר עבור המשפחות".
-מה לגבי הפרשות של נוטר ויעקבי?
"אלה תיקים קשים וכואבים מאוד. השקענו בהם מאמצים רבים, טכנולוגיה וכוח אדם, אבל הם לא נסגרו מעולם, בדיוק כמו במקרה של אלכסנדרה ברנדט. אבל זה מוכיח שהמשטרה עושה הכול, גם בחלוף הרבה השנים".
המשטרה: הטיפול עובר הליכי בקרה ופיקוח
בתגובה לטענות של משפחות נוטר ויעקבי נמסר ממשטרת ישראל: "המטרה קיבלה על עצמה את הטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים במדינת ישראל כמשימה בעלת חשיבות ורגישות מהמעלה הראשונה. כל העוסקים במשימה זו מכירים בכך שמאחורי כל נעדר יש משפחה, קרובים וחברים, ופועלים מתוך אחריות ומחויבות.
"הטיפול בתיקי נעדרים מעוגן בפקודות ונהלים ועוברים הליכי פיקוח ובקרה מוקפדים. במסגרת הטיפול בסוגיה זו בוצע בשנים האחרונות תהליך יסודי של מחשוב חוליית הנעדרים. מופו כלל תיקי הנעדרים והאלמונים מאז קום המדינה, בוצעו פעולות חקירה רבות ונלקחו דגימות DNA ממשפחות נעדרים, לאור ההתפתחות הטכנולוגית בתחום.
"משטרת ישראל רואה בטיפול בסוגיית הנעדרים והאלמונים שליחות ומשקיעה את טובי חוקריה וקדמת הטכנולוגית המצויה בארגון לנושא זה. ככל שיש ביקורת או מידעים נוספים וחדשים בתיקים ספציפיים, תהיה המשטרה יותר מנכונה לאמצם בחיפוש אחר נעדר כזה או אחר".
לפנייה לכתב/ת 
אלכסנדרה ברנדט. הפרשה חידדה את הביקורת על המשטרה
צילום רפרודוקציה: אתר משטרת ישראל
יהודית נוטר. השבוע הייתה חוגגת יום הולדת 67
צילום: ירון ברנר
עדי יעקבי. "המחסור בכלים מורגש"
יוסי יעקבי. "קם כל בוקר לאי ודאות"
צילום: יהונתן צור
מומלצים
