הארבה לא לבד: המאינות פלשו לישראל
נחילי הארבה הם לא בעלי החיים היחידים שפולשים לישראל ומאיימים על הטבע המקומי. המאינות נמצאות היום בכל רחבי הארץ: על מדשאות, על עצים, על גדרות ובתים, כאילו היו שם מאז ומעולם. למרות היותה פולשת אגרסיבית, מדובר בציפור מרתקת בהתנהגותה, בעלת קול ושירה מיוחדת. אם תנסו לעקוב אחריה, תגלו עולם מרתק ורועש
בוקר אביבי אחד טיילתי בפארק הירקון, ושמתי לב לרעש מוזר מכיוון הים,מעין צעקות וציוצי ציפורים. הלכתי לעבר מקור הרעש, וכשהגעתי ראיתי שממש מולי מתנהל קרב שנראה אכזרי – קרב למוות ולא לחיים. מאינות תקפו זו את זו, החדירו טפרים חדים זו לגופה של זו, והפילו זו את זו על האספלט, בלי טיפת רחמים.
פרט לי נאספו ובאו עוד אנשים סקרנים, אבל לציפורים לא היה אכפת והן היו עסוקות רק בקרב שלהן. נראה שמדובר בשתי קבוצות שלחמו ביניהן, שני זוגות של מאינות שהתגלגלו ונאבקו על הקרקע בעודן תופסות זו את זו בציפורניים ובמקור, תוך כדי השמעת צווחות זעם. ההתקפות העזות כללו רגעי "מנוחה" קצרים, שבהם לא הרפו הנצים המתנשפים זה מזה, כשזה שוכב והאחר מעליו, דוחפים רגליים, מושכים במקור, ומנצלים כל איבר כדי להשיג יתרון על היריב.
(צילומים: יבגני ברזה)
נראה כאילו המאינות פועלות לפי פקודות בלתי נשמעות ממישהו. על הגדר הסמוכה ישב עורב שעקב אחר המתרחש בעניין רב. הוא גם היה זה ששם קץ למלחמה הזאת. ברגע מסוים עף העורב לכיוון הנצים ונחת ביניהם. הופעתו הפתאומית בלבלה אותם, והם נפרדו ועפו כל אחד לדרכו.
מה שקרה לאחר מכן היה מעניין לא פחות:המאינות, שרק דקה קודם לכן לחמו זו בזו,התאחדו במטרה אחת – לתקוף את העורב שהתערב בעניינים לא לו, ולמרות גודלן הקטן יחסית לעורב הצליחו להבריח אותו.
לאחר הקרב, זו שכנראה יצאה כשידה על העליונה המריאה ונחתה על אחד המדפים הנטושים ששימשו בעבר את הפועלים שעבדו בבניין הסמוך, שם נראה קן בהתהוותו. שלוש המאינות האחרות נשארו למטה, בעודן משמיעות קולות של חוסר שביעות רצון. מכאן שהעימות היה כנראה על מקום הקינון.
תוך זמן קצר הפכו למין שולט
המאינה המצויה שייכת לסוג מאינה במשפחת הזרזיריים. אורכה הממוצע של מאינה בוגרת מגיע לכ-22 ס"מ, ומשקלה נע בין 170 – 260 גרם. צבעה חום-אדמדם, ראשה וצווארה שחורים. על הכנפיים ועל קצה הזנב יש לה כתמים לבנים. הרגליים, המקור, וגם טבעות העור שמסביב לעיניים הם בצבע צהוב. צבע הפרטים הצעירים יותר פחות בוהק. אין כמעט הבדלי צבע בין הזכר והנקבה.
הנקבה מעט יותר קטנה מהזכר. תוחלת החיים של המאינות בטבע נעה בין 15-25 שנים, ובשבי כמעט כפול. אזורי התפוצה הטבעית של המאינה משתרעים מאירן על פני כל מזרח אסיה, ושמה הנוסף הוא המאינה ההודית. מקורה של המילה מאינה מהמילה הסנסקריטית מדנה, שפירושה בועות, ומשמעותה שופע אושר ושמחה. המאינה היא סמלה הלאומי של באלי.
המאינות יובאו כציפורי שיר למקומות רבים בעולם, כמו קנדה, ישראל ודרום אפריקה. בכל מקום שבו ברחו או שוחררו לטבע, הן מצאו את מקומן מיד, ומעצם היותן סתגלניות הן לא התקשו לשנות את מקורות המזון שלהן, ובתוך זמן קצר הפכו למין שולט.
מביאות את הציפורים המקומיות לסף הכחדה
במדינות רבות נחשבות כיום המאינות כמין פולש שהביא את הציפורים המקומיות לסף הכחדה, בסינגפור, סיישל, פולינזיה, הוואי ומאוריטניה. המאינות מגנות על הטריטוריה שלהן בצורה אגרסיבית מאוד. הטריטוריה כוללת את אזור הקינון הפרטי, ואת הנחלה של הלהקה כולה, שם הן מעבירות את הלילות.
בעבר התייחסו אל המאינות כאל מדבירים ביולוגיים להשמדת ארבה וחרקים מזיקים. בשנת 1860 הובאו המאינות למלבורן, אוסטרליה, כדי לשמש מדבירי חרקים בשווקים ובגינות הנוי, משם הועברו גם לקווינסלנד כדי לנסות להדביר את החרקים המזיקים משדות קנה הסוכר. הניסיונות נכשלו מאחר שהמאינות הן בעצם אוכלות כל אגרסיביות, והזמן שהן השקיעו בביצוע המשימה שלשמה הן הובאו היה קצר ביותר.
בגלל מהירות הרבייה, כושר ההסתגלות שלהן והנזקים שהן גורמות למגוון הביולוגי המקומי, הכריז עליהן איגוד השימור העולמי בשנת 2000 כעל מין שנמצא בפסגת 100 המינים הפולשים מבחינת ההשפעה על הסביבה החדשה שבה הן חיות.
המין הפולש השנוא ביותר באסטרליה
בשנת 2005 זכתה המאינה באוסטרליה (ABC Wild Watch Quest for Pests 2005) לתואר הלא מחמיא "המין הפולש השנוא ביותר", (והם מציינים – שנואים יותר מקרפדות הקנים – שזכו אף הם למסע השמדה לאומי - חתולי רחוב (!) ושועלים). וכן דורגה על ידי הוועדה הלאומית האוסטרלית למזיקים חולייתנים כמהווה "איום קיצוני" (Extreme Threat category).
המאינה נפוצה למעשה בכל שטחיה המאוכלסים של אוסטרליה. האוסטרלים מאשימים את המאינות בהברחת מינים אחרים, בגזל מקומות הקינון של כל הציפורים המקומיות, בהשלכת גוזלים מהקן ובאכילת הביצים, ולא רק כדי לפנות את הקנים לצורך קינון אלא כמעשה ונדליזם לשמו (לטענתם, המאינות נוהגות לסתום קנים של ציפורים אחרות בשקיות ניילון וזבל רק כדי שלא ניתן יהיה לקנן בהם, ואולי כדי שישמשו אותן בעתיד או את הצאצאים שלהן), בקינון בגגות בתים והכנסת פשפשים, ואפילו בגרימת שרפות.
כל זה כדי להצדיק מול הגופים הירוקים וחובבי בעלי החיים פעולות חיסול אגרסיביות. בטבע הסתגלו המאינות מהר מאוד לתנאים הקיימים, והתרגלו לאכילת פירות ותותים. הן גם אוכלות שאריות של מזון אדם. המאינות שהיו אמורות לתת שירות טוב בהשמדת חרקים מזיקים, החלו בעצמן להזיק לחקלאות. באוסטרליה הן אף מכונות "חולדה מעופפת".
בסמואה הכריזו על המאינה מלחמה, ופרט להאשמות דומות לאלה שהועלו באוסטרליה טוענים שם שבמקרים רבים נצפו מאינות מגרשות ציפורים אחרות ממקורות מזון, רק לשם השעשוע. בדוח שהוגש על ידי רשות שמורות הטבע בסמואה מצוין שפרט לשני מינים שמחזירים מלחמה שערה (ה-iao וה-Fuiai), כל השאר נאבקים על חייהם. לטענת הדו"ח המאינות תוקפות גם יונקים גדולים, כמו חתולים וכלבים, ואף חזירים, כדי לקחת את מזונם.
המאינות הן ציפורים אינטליגנטיות ופקחיות ביותר, מה שמקשה לתפוס אותן, מאחר שהן לומדות מהר מאוד מהן מלכודות וכל דבר המהווה סכנה עבורן, ואף דואגות להעביר את המידע בצעקות בין חברי הלהקה. עובדה היא, שלאחר שאחת מהן נלכדת האחרות עוקפות את מנגנוני הלכידה מבלי ליפול במלכודת.
מאינה יכולה להשמיע מגוון רחב של צלילים, וגם לחקות קולות של ציפורים אחרות, בעלי חיים, בני אדם, וצלילים אחרים שהיא שומעת. בהרבה מדינות, בעיקר במדינות מוצאה,המאינה מקובלת כציפור נוי ביתית.
היא יכולה לזכור מנגינות, מילים ומשפטים, ולקשר אותם למשמעותם. בשבי, המאינות נקשרות מאוד לבעליהן. למרות התוקפנות המופגנת בהתנהגותן בבר, בעלי מאינות מבויתות אוהבים אותן מאוד בעיקר בגלל חכמתן ויכולתן לחקות צלילים וקולות. התכונה האחרונה אפילו עולה על היכולת של תוכים רבים לחקות בני אדם.
לא מהססות לגנוב מזון מציפורים אחרות
המאינה החופשייה הראשונה נצפתה בישראל בפארק הירקון בשנת 1997. משערים שהיא נמלטה מפארק הציפורים המצוי בפארק הירקון, אבל בהחלט ייתכן שזוג המאינות הראשון שוחרר שם על ידי מי שהחזיק בהן בביתו כציפורי מחמד.
בישראל (וברחבי העולם) המאינות חיות בקרבת בני אדם באזורים עירוניים לרוב, עקב הקלות שבה ניתן להשיג שם מזון. בשעות הבוקר ניתן לראות להקות של מאינות הכוללות פרטים רבים, על מדשאות, פארקים עירוניים, ובחופי הים, מחפשות מזון תוך כדי ריצה וקפיצות ארוכות, לא מהססות לגנוב מזון מציפורים אחרות, לעתים בכוח, גם מציפורים גדולות יותר.
המאינות אמנם שומרות מרחק מבני אדם, אבל הן יודעות לזהות מתי מי שעומד מולן מתכוון לטוב, ואז הן לא מהססות להתקרב ולקחת ממנו אוכל אפילו ישירות מהיד. כל זה מלווה בהשמעת קולות מגוונים, ולעתים הן כבר באות עם "הצגה" מוכנה מראש, ומשמיעות קולות של טלפונים סלולריים או של כלבים וחתולים.
פורחות באזורים חמים
המאינות משתמשות גם במחוות ראש (בעיקר תנודה מהירה מטה ומעלה) בזמן ה"שיחות" ביניהן, ובזמן החיקויים. סביר להניח שלמחוות האלה יש משמעויות, ששוות מחקר. מאינות מגיעות לבגרות מינית בגיל שנתיים עד שלוש. הן מעדיפות מזג אוויר חם, ולכן הן דוגרות בעיקר בקיץ, במקומות שבהם המזון מצוי בשפע.
הן בונות את הקנים שלהן בחורי עצים או בקירות ובגגות בתים, מזרדים, נוצות וחומרי קינון רגילים אחרים, אבל הן מגלות העדפה לשקיות ניילון. בתנאים רגילים הנקבה מטילה שלוש עד חמש ביצים שצבען תכלת בהיר. זמן הדגירה נמשך בין 14-15 יום, והגוזלים פורחים לאחר כ-24 יום. אולם הפריחה מזכירה מאוד את פריחת ה"גוזלים" של בני האדם -הן ממשיכות להיות צמודות להורים לתקופה ארוכה.
מסמלות בהודו את האהבה הנצחית
המאינות חיות בלהקות שבהן כ-20-30 פרטים, והן כנראה יוצרות זוגות לחיים (משום כך הן מסמלות בהודו את האהבה הנצחית), ומלוות את הצאצאים שלהן בכל שלבי הבגרות, עד שהללו מגיעים כמעט לגודלן. נפוץ מאוד לראות אם או אב מלווים על ידי שני גוזלים גדולים שלא מפסיקים לדרוש בתוקפנות מזון טרי, ובמקרה שהאם או האב מצליחים לתפוס ולהוציא מהדשא זחל מדושן, סיכוייהם ליהנות ממנו קטנים מאוד מול החמדנים שלצדם.
במחקרים שנערכו בפארק הירקון על ידי חברי המעבדה לחקר המגוון הביולוגי (ד"ר סלעית קרק, יותם אורחן ואסף שוורץ) נמצא שהמאינות מקננות במגוון רחב של חורי קינון, מחורי נקרים ועד חורים במבנים ובפסלים.
המאינות האגרסיביות דוחקות מינים פולשים אחרים ומינים מקומיים מחורי הקינון, שהם משאב מוגבל וקשה להשגה בפארק, ואף נצפו מאינות מוציאות גוזלי דרור מהקן. המאינות עלולות להוות סכנה משמעותית לציפורים המקומיות בישראל, ובמיוחד למינים מקנני חורים.
במהלך המחקר נצפו אינטראקציות בין מינים פולשים ומינים מקומיים. מה שקבע את האינטראקציות היה שימוש באותם אתרי קינון, חפיפה באזורי קינון וחפיפה בזמני קינון. נמצא שיש מעט מאוד עימותים בין קודח הקנים העיקרי – הנקר הסורי –והמאינות.
מצד שני נראו הרבה עימותים בין המשתמשים המשניים בקני הנקר, כמו הזרזיר הבורמזי
(vinous-breastedstarlings) והדררות (rose ring parakeet). העימותים הרציניים ביותר מתרחשים בין שני המינים הפולשים –המאינה המצויה והדררה, שמוצא שניהם מהודו.
העימותים מתקיימים בעיקר בקרבת חורי הקינון, גם בארצות מוצאן. 65 אחוז מהפעילות האגרסיבית של המאינות באזור המחקר הייתה נגד הדררות. מאחר שהמאינות אינן יודעות להרחיב את הקן, הן מנסות לכבוש קנים שהורחבו על ידי הדררות, על אף שמבחינה סטטיסטית לא נראה שהמאינות מעדיפות חורים מורחבים. עם זאת, נראה שהמאינות נכנסות לקנים שהורחבו על ידי הדררות לאחר שאלו סיימו את מחזור הקינון שלהן.
מאבקים על קנים בעצים
על אף שהדררות מקננות כמעט רק בקנים שנקדחו על ידי הנקרים, כמעט לא נראו עימותים בין שני המינים, אולי כיוון שהחפיפה בין תקופות הרבייה של שניהם קצרה. הדררות מתחילות מוקדם יותר, ולנקרים ממילא יש נטייה לקדוח בכל שנה קן חדש, בעיקר לאחר שהדררות מרחיבות את החור ומשנות את התנאים בו כדי שיתאימו יותר לצרכיהן – ופחות לאלו של הנקרים.
הנקרים מעדיפים כנראה חורי קינון קטנים יותר, היות שחורים מוגדלים מאפשרים חדירת טורפים לקן, כמו יונקים קטנים ואפילו מאינות. הזרזירים הקטנים גורמים נזקים גדולים יותר בגלל העובדה שהם יכולים לחדור לקנים קטנים יותר. במחקרים על הרגלי הקינון של הדררות באירופה נמצא שלוקח לדררה שלוש שנים להרחיב את החור שנקדח על ידי הנקר כדי שיתאים לצרכים שלה.
המאינות "לא עושות חשבון"
על אף שנראה הגיוני שיהיו עימותים בין המאינות האגרסיביות והנקרים, המחקר לא הראה עימותים שכאלה באזור הקינון, וגם שום ניסיונות הפרעה של המאינות לנקרים. הסיבה לכך נובעת כנראה מהעובדה שהחורים של הנקרים קטנים מדיי עבור המאינות.
הזרזירים הבורמזיים, לעומת זאת, מפריעים לנקרים. וכאן נכנסת מערכת של עימותים בין המאינות לזרזירים הבורמזיים. אמנם לא נראו מקרים שבהם כבשו המאינות קנים של זרזירים, אבל בהחלט נצפו עימותים ביניהם, בעיקר כי זמני הקינון שלהם חופפים ומזונם דומה. הזרזירים, שמידת גופם דומה לזו של הנקרים, מתחרים עם הנקרים על חורי הקינון, ומדי פעם אף מצליחים לגרש את הנקרים ולתפוס את החורים במקומם.
הסנוניות, על אף שהן קטנות בהרבה מהמאינות, מקננות בחורים גדולים יותר – ולכן הן מתחרות עם המאינות והדררות על חורי הקינון. לא נצפו עימותים בין דררות ובין סנוניות בזמן הקינון. בדרך כלל הסנוניות התמקמו בחורי הקינון של הדררות מיד לאחר שהדררות סיימו את מחזור הקנון, אבל לפעמים נראה שהדררות שבות ומקננות באותם חורים עוד לפני שהסנוניות הטילו ביצים. לא נצפו מקרים שבהם הדררות גירשו את הסנוניות מהקנים לאחר הטלת הביצים.
המאינות, לעומת זאת, לא "עושות חשבון", והן נצפו מגרשות את הסנוניות מהקנים בזמן שהיו שם ביצים, מה שגורם לירידה במידת ההצלחה של הסנוניות בקינון. אוכלוסיית הסנוניות היא הגדולה ביותר בין אוכלוסיות הציפורים המקננות בפארק הירקון. הן הראשונות לאכלס את כל החורים ולרפד אותם, אולם במקרים רבים הן מגורשות על ידי המאינות, ואם לא על ידיהן – אז על ידי הדררות.
אחת המסקנות הנובעות מהמחקר היא שניטור ופגיעה באוכלוסיית המאינות עלולים לפנות את השטח לזרזירי החזה, שפגיעתם רעה יותר, והם מתחרים ישירים לנקרים, המהווים את מקור התעשייה העיקרי של חורי הקינון. הדבר המעניין הוא שעל אף שברחבי ישראל חיות כיום מאות אלפי מאינות, בדוח על מצב המאינות בעולם לשנת 2012 שפורסם על ידי הארגון הבינלאומי "Birdlife", בישראל עדיין אין מאינות....
הכתבה פורסמה בגליון 204 של "טבע הדברים "
מתנה לגולשי ynet: גיליון היכרות ב-10 שקלים בלבד
צילומים: יבגני ברזה
לפנייה לכתב/ת 
