רן ודנה בדירה של 20 מיליון שקל

אומרים שהכיבוש משחית, אבל עכשיו מתברר שלא רק הוא. גם הניברוש, מלשון נובוריש, משחית מהיסוד את האדם. תראו מה הוא עושה לילדה בת שש. רק לפני שנייה מאיה עוד הייתה ילדת מעמד ביניים רגילה לחלוטין, חיה לה על גבול גבעתיים בבית זרוק עם תריסים הסתדרותיים וחתול זבל כעור עם זנב נשוך. ועכשיו, יום אחרי שנוברשה אל מחוץ לדעתה, היא פתאום לא מסוגלת להבין איך תוכל להעביר לילה בלי סיידר פרחוני שיחמם את בטנה לפני השינה. "אסור היה לתת לקים ג'וניור לטעום את הטעם של לגור עם רהיטים לבנים", אני חושבת, "עכשיו היא עוד יותר תנג'ס לעבור מביצרון לראשון־לציון־מערב".

עוד בגליון סוף השבוע המיוחד של "7 ימים":

כך שתל המוסד מכשיר האזנה בכיסא של אבו מאזן

חנוך דאום מסביר: ככה נגמלים מהפורנו

הכול התחיל כשהחלטתי שבא לי לראות איך זה לגור בפרויקט יוקרה תל אביבי שמיועד לאלפיון העליון. שתי הקומות העליונות של מדוזת הזכוכית בפרויקט שברחוב הירקון מהוות את הפנטהאוז שהוא בעצם דופלקס, כ־700 מטר רבוע. המחיר של הדופלקס הוא, שימו לב, 150 מיליון שקל. בתמורה תקבלו נוף פנורמי על כל, אבל כל, תל אביב, מה שיגרום לכם להרגיש כמו איזה רמטכ"ל סקסי של פעם, מינימום משה דיין המתכנן את כיבוש העולם בעודו שומע מאהלר ומארח נערות זוהר מ"העולם הזה".

(צילום: אילן ספירא, "ידיעות אחרונות")

(צילום: אילן ספירא, "ידיעות אחרונות")

אנחנו בכל מקרה נחיה בדירה לדוגמה, נווה אורבני צנוע בן שלושה חדרים שעולה רק 20 מיליון. אנחנו שומעים את קריאות ההתפעלות שלהן כשהן מרחפות מחדר לחדר לבית. "ווי, תראי את הברזים, הם דקים כאלו, לא כמו בבית".

"הכול פה לבן", נגה בת השמונה קופצת על הספה שלידנו באושר. "אתם קולטים? כל הרהיטים לבנים פה". רן ואני מחליפים מבטים. אנחנו יודעים מה המשמעות של "הכול לבן" בשפה של הילדות שלנו.

ילדים הם הנובורישים הכי גדולים שיש. לא, באמת, אין נובוריש יותר גדול מילד קטן. קחו את קובי פרץ בהתקף של בזבוזים וילדה בת שמונה, ובואו נתערב שהיא בוערת יותר ממנו על אמבטיית מרי אנטואנט עומדת עם רגלי ברווז מזהב. הם אוהבים יוקרה, הם מתים על סמלי סטטוס, הם משוכנעים שריהוט לבן ופרקט וג'קוזי זה הדבר.

(צילום: אילן ספירא, "ידיעות אחרונות")

(צילום: אילן ספירא, "ידיעות אחרונות")

ולכן לא הופתענו שהילדות שמחו כשסיפרנו להם שאנו עומדים לעבור לדירת פאר. במיוחד מאיה, שמנהלת את הקמפיין נגד הבית הישן שלנו בנחישות ובלהט של מי שחשה שאינה חיה במקום שמשקף את מעמדה. "אמא", אמרה לי במקלחת לפני כמה שבועות, "מתי כבר נעבור בית?"

 היא בחרה בעיתוי מצוין להגיד את זה, שכן בדיוק באותו הרגע הברז שלנו שוב התחיל לזמזם את שיר החלודה הצורמני שלו. כן, אנחנו חיים בבית שבו הצנרת כה עתיקה, שהיא זאת ששרה במקלחת, ולא אנחנו.

מאיה הסתכלה על המקלחון הזעיר שלנו בגועל, ראיתי שהיא קולטת את כתמי העובש השחורים שלא יורדים בפינה. ולרגע התביישתי, כמו שכולנו מתביישים כשאנחנו מבינים שאנחנו לא מספקים לילדים שלנו את רמת החיים שהם חולמים עליה.