שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    באה מאהבה: הגברים של לאה גולדברג
    מהמורה לצרפתית ועד לידיד ההודי, אהבותיה הנכזבות של לאה גולדברג הבעירו בקביעות את אש יצירתה. "לי זה די ברור שהיא חיפשה דמות אב", מספרת שרה בן-ראובן שספרה חוקר את הקשר בין שירי המשוררת לרחשי לבה. מציצנות או ספרות?

    "דברים רבים מאוד אהבנו יחד, אך לא זרח באשנבך האור", כתבה המשוררת לאה גודלברג בסונטה הידועה שלה "אהבתה של תרזה דימון". שיריה של גולדברג עסקו לא מעט באהבות שחוותה: ממומשות ולא ממומשות, משמחות ומאכזבות, כנערה צעירה וכאשה בוגרת.

     

    לאחרונה ראה אור ספרה של שרה בן-ראובן "כעץ באפלת יער" (הוצאת שוקן), המוקדש כולו לאהבותיה של לאה גולדברג ולהשפעתן על כתיבתה. בן-ראובן כותבת בספר על הדמויות הגבריות ששימשו לגולדברג מקור השראה, ובהן המורה המבוגר והאהוב עוד מימי התיכון בליטא, משה פרנק; ידידה ההודי דטטריה פדקה, שאותו פגשה בשנות לימודיה בבון שבגרמניה; חוקר הספרות לודוויג שטראוס; המשורר אברהם בן-יצחק סונה; המרצה הצעיר ז'אק אדו, ועוד.

     

    לאה גולדברג. דימוי עצמי נמוך או בחירה בלבדות? (צילום: באדיבות מכון גנזים) (צילום: באדיבות מכון גנזים)
    לאה גולדברג. דימוי עצמי נמוך או בחירה בלבדות?(צילום: באדיבות מכון גנזים)

     

    אבל האם אין במחקר כזה משום מציצנות? עד כמה נחוץ לקשור בין הטקסט הספרותי ובין חומרי הגלם המציאותיים שמהם הוא עשוי? "כשלמדתי ספרות באוניברסיטה היכרתי לראשונה את המושג 'ניו-קריטיסיזם', שמתיייחס לספרות כאל דבר העומד בפני עצמו, ומבקש לבודד אותה מהרקע שבו נכתבה", מבהירה בן-ראובן. "זו היתה האופנה אז. היום יש מלחמה די רצינית בגישה הזאת, עם האסכולה הטוענת שיש להתחשב בביוגרפיה ובאוטוביוגרפיה של המחברים, ולכך תורמת העובדה שהספרים האוטוביוגרפיים מתרבים.

     

    "הביוגרפיה עוזרת לנו להבין את הספרות. במקרה של גולדברג, הביוגרפיה שלה מאירה באור חדש שירים כמו 'אהבתה של תרזה דימון' או 'סליחות'. לדעתי זו לא מציצנות ולא רכילות. נעזרתי מאוד ביומן האישי שלה, וכמו שאמרה משפחת אהרוני, שהוציאה לאור את היומנים - אם היא השאירה את היומנים ולא השמידה אותם, סימן שרצתה שהם יובאו לידיעת הציבור".

     

    מלחשים ש...

    בן-ראובן היא מחנכת וסופרת, שפירסמה מאז פרישתה לגמלאות ארבעה ספרים על נשים עבריות ומקומן בהיסטוריה הישראלית. לצרכי המחקר הנוכחי, היא הגיעה לעשרות אנשים שהכירו את גולדברג, או שהוריהם הכירו אותה, חקרה וגילתה הרבה מאוד מידע אישי אודות המשוררת. אולם בספר היא פירסמה רק את הפרטים שעלו מיומניה וממסמכים שהשאירה גולדברג אחריה - ונמנעה מלפרסם פרטים אישיים שנודעו לה מתוך התחקיר.

     

    בין שאר ממצאיה, גילתה בן-ראובן 42 מכתבים שכתבה גולדברג לחבר שהכירה עם בואה לישראל ב-1935, יוסף אופין מקיבוץ אפיקים. החברות ביניהם נמשכה שנים רבות, וכך גם קשר המכתבים. "גולדברג הכירה אותו כשהקיבוץ עוד לא עלה על הקרקע", מספרת בן-ראובן, "הם ישבו בחצר כנרת והיא ביקרה אותם שם, ואז החל הקשר ביניהם. נודע לי שליוסף אופין יש שני בנים שגרים בכפר תבור, אז הגעתי אליהם.

     

     

    "כעץ באפלת היער". מי הוא "הלילה הבא אל האוח"? (צילום: עטיפת הספר) (צילום: עטיפת הספר)
    "כעץ באפלת היער". מי הוא "הלילה הבא אל האוח"?

     

    "בהתחלה הם ניפנפו אותי ואמרו 'אנחנו לא יודעים כלום על לאה גולדברג'. שאלתי שאלה קונקרטית: איפה המזוודה של אביכם, שנשארה אחרי מותו בעליית הגג? אמנון אופין חיפש וכעבור שבוע מצא את המזוודה. הוא קרא לי ונתן לי את הכבוד לפתוח אותה. מצאתי שם קופסת נעליים, ובתוכה צרור מכתבים בכתב ידה של לאה גולדברג. היה לה כתב מאוד ברור, וקל היה לזהות אותו. מאוד התרגשנו".

     

    הדימוי שנוצר לגולדברג הוא של אשה בודדה וערירית שחיה עם אמה, ושחוותה אכזבות רבות מצד הגברים שבחייה. אבל ממה שמתארת בן-ראובן, היו לה דווקא חוויות גדושות של חיי רגש סוערים".

     

    את רואה בגולדברג אלכימאית שהפכה את נסיבות חייה לשירה?

     

    "היא בעצמה כתבה שהאהבות הן המנוף לשירתה. ביומן שלה היא מספרת איך נפרד ממנה ז'אק אדו, אותו מורה שלימד צרפתית באליאנס בחיפה. הוא היה צעיר ממנה בשנתיים. הוא סיים ללמד ורצה לחזור לשווייץ ונפרד ממנה. היא כותבת: 'הוא עשה את שלו, הוא תרם הרבה לספרות העברית'. היא כתבה את זה ב-1952. כלומר, כבר אז היא ידעה שהיא משוררת בעלת חשיבות לאומית".

     

    ואולי עוד דבר מתגלה מבין השורות האלה: היא כנראה העדיפה את השירה על פני מערכות יחסים אמיתיות.

     

    "זה נכון שאם מחפשים קו משותף לכל האהבות שלה, אז אפשר לראות איך מראש היא בוחרת באובייקטים שקשה יהיה להינשא להם ולהקים איתם משפחה. בנוסף, היא חוזרת וכותבת ביומן - 'אני פוחדת ללדת ילדים כי אבי חלה במחלת השיגעון ואסור לאנשים כמוני להביא ילדים לעולם'. אז ברור שאם את מתאהבת במורה שלך, שמבוגר ממך בכמה שנים ואסור לו להגשים את האהבה שלך, הסיכויים הם קלושים".

     

    בן-ראובן סבורה כי את "סליחות" כתבה גולדברג על ידידה ההודי דטטריה פדקה, שלמד איתה בבון. הוא היה סטודנט למדעים, היא כתבה את עבודת הדוקטורט שלה על תרגומי התנ"ך - ושניהם היו זרים שמצאו דרך להתקרב. על פי ספרה של בן-ראובן, פדקה הוא אותו "הלילה הבא אל האוח להראות לו בחושך את כל הדברים".

     

    "היא ידעה שהוא בוגד בה ועובר מנערה לנערה, כי הוא גם היה שואל אותה לדעתה", היא מספרת, "אבל היא הסכימה לקבל אותו כפי שהוא, ולהיות אחת מיני רבות. בקובץ סיפוריה התפרסם סיפור על היחסים ביניהם, היא מתארת איך הם הולכים לפונדק בסמטת העכברים, הוא מפלרטט עם מוזגת הבירה ומאוד משפיל אותה בכך. השיר 'סליחות' נכתב כבר בישראל, שבע שנים אחר כך. אני טוענת שהוא מתייחס למערכת היחסים הזאת. קישרתי בין השיר ליומן ולתיאורים של דטטריה - ומסתמן כי כל הזיכרונות והווידויים קושרים אותו לשיר הזה".

     

    לו רק היית קצת פחות המורה שלי

    המורה לצרפתית ז'אק אדו הוא מושא האהבה בסונטות "אהבתה של תרזה דימון" - מחזור סונטות שכתבה כביכול רוזנת המתאהבת במורה של ילדיה, ולאחר שזה נוטש, היא פורשת למנזר. סיפור בדיוני לגמרי שבדתה גולדברג, ושנשמע כל כך משכנע.

     

    מה במילות השיר מסגיר את יחסיה עם אדו?

     

    "קודם כל השם דימון - זה נשמע כמו דמון, אהבתה של תרזה השתלטה עליה כדמון. היא כותבת ביומן שהיא מקנאה בבנות 17 מצחקקות שבאות לבקרה בביתה. ראיינתי את התלמידות שלו מאותה תקופה, שלמדו אצל אדו באליאנס בחיפה. עד היום הן מוקסמות מזכרו. הן סיפרו לי שהוא חלה, והיא הזמינה אותו לביתה ושמרה עליו והאכילה והשקתה אותו, והתלמידות באו לבקר אותו, והרגישו את הקנאה מצדה - היא הסתגרה בחדרה, לא בירכה אותן לשלום  ולא אירחה אותן. היא כותבת בשיר על הקנאה הזאת, והיא מתארת את השעות הגנובות בליל חורף, כיצד ישבו שניהם ליד האח".

     

    מאיפה נבע לדעתך הדימוי העצמי הנשי הנמוך שלה?

     

    "היא כתבה בשיר: 'את אישה לא יפה בת 22, נר הבדלה נשכח על שולחן השבת'. אולי הוא נבע מתגובות שקיבלה מהסביבה שלה. ביומן היא כותבת איך בכל פעם שהיתה הולכת עם מינה, היו מתחילים עם מינה ולא איתה. היא לא ידעה להבליט את עצמה".

     

    אולי גם הקשר המסובך של גולדברג עם אביה השפיע במידת מה על יחסיה עם בני המין השני. אביה חלה בנפשו, ככל הנראה אחרי שהותקף בידי שוטרים ליטאים. הוא אושפז בבית חולים, לא לפני שניסה לדקור את בתו בסכין מטבח, כפי שתיארה גולדברג ברומן האוטוביוגרפי "והוא האור".

     

    "לא ברור אם זה קרה אחד לאחד", מציינת בן-ראובן, "אבל היא כן מספרת שם כיצד אביה בא לבית הספר והשתולל בחצר, או ניסה בלילה לתקוף אותה בסכין. הדודה שלה, דינה, אחות אביה, באה אליהם הביתה כדי לעזור. הדודה הזאת אמרה ללאה, שהיתה אז ילדה, 'את לא צריכה לכתוב סיפורים כי אין לך מספיק ניסיון חיים'. לאה כתבה ביומן: 'בכיתי כל היום, קברתי את הדפים שכתבתי, ולמחרת התעודדתי והחלטתי בכל זאת להיות סופרת'. יכול להיות שהדודה הזאת השפיעה לרעה על הדימוי העצמי שלה".

     

    האם היו לה רגשות אשמה כלפי אביה, שבעצם נשאר מאחור וככל הנראה מצא את מותו בשואה?

     

    "אחותו של האב אפילו עלתה ארצה, אחרי שלאה ואמה עלו, אבל אחרי כמה חודשים היא אמרה ש'אני מוכרחה לחזור, אני לא יכולה להשאיר את אחי לבד'. כלומר הנאמנות של הדודה לאח היתה גדולה יותר מזו של בתו לאה. חיים במחיצת אב חולה רוח קשים מאוד. אני חושבת שלאה, כאשה צעירה, חיפשה לה בני זוג מבוגרים - למשל המורה שלה, משה פרנק, שאני, אגב, למדתי אצלו תנ"ך בתיכון עירוני ד', לאחר ששינה את שמו למשה דרורי עם קום המדינה. ידידה המבוגר ביותר היה המשורר אברהם בן-יצחק סונה. היא מתארת אותו כאינטלקטואל כפוף ומבוגר. לי די ברור שהיא חיפשה דמות אב.

     

    "אבל אחר כך, מגיל 40 ומעלה, היא כבר נטתה להתאהב בצעירים ממנה. המאהב האחרון שלה היה פאולו ויוונטה שבא מסיאנה שבאיטליה. הוא היה מורה ללימודים קלאסיים באוניברסיטה העברית, וצעיר ממנה בעשר שנים. היא אהבה אותו אהבה נואשת. רעננה מרידור, אמו של דן מרידור, שהיא בת יותר מ-90, זוכרת אותו היטב. מתברר שלאה נסעה אליו אחרי שחזר לאיטליה. היא באה אליו לסיאנה, למרות שלא קיבלה ממנו הזמנה מפורשת, ומצאה אותו עם סטודנטית אמריקנית - ועל הנושא הזה יש שירים נהדרים".

     

    כך כתבה גולדברג במחזור "שירי נעילה" שלה: "הלכה ברחוב אישה זרה/ אישה לא יפה ולא צעירה,/ ראוה זרים, ופניה זרים,/ ואמרו: אישה מוזרה".

     

    וגם: "הלכתי הביתה ולא/ הובהרו לי קווי פסיעותי./ וכאשר שאלתי איש זר/ לדרכי וראיתי/

    בעיניו תימהון של חמלה/ נבוכה, הבינותי/ שאני הולכת ברחוב/ ובוכה./ ולא רווח לי". אבל גם: "אין דבר,/ עוד מעט,/ השמש תפנה,/ והלילה/ יעשה בי פלאים/ בלטפו/ צלקות חרפתי".

     

    את שיריה האחרונים אסף וערך המשורר טוביה ריבנר לקובץ שנקרא "שארית החיים". היא כותבת בו: "וכל חיי סוכמו ברגע האחד - / קרן של אור על קרן הצבי./ הענפים שבורים. באפילת היער/ קרן האור נרמסה ברגלי".

     

    "היא האמינה שזכתה להארה מיוחדת", מוסיפה בן-ראובן. "היא עץ באפלת היער אשר בחר בו אור להקרינו. ב'שארית החיים' היא היא מאשימה את עצמה בצרות שבאו עליה. מישהו שאל אותי - לו היתה חיה חיים נורמטיביים, נישאת לאדם אחד ויולדת ילדים, האם היתה יכולה לכתוב שירים כאלה? אני לא יודעת. השירים נבעו מתוך מצוקה ואולי הרבה שירים טובים נולדים ככה. אבל לאה גולדברג חיפשה תמיד את האהבה, כי בלי אהבה היא לא היתה יכולה לכתוב שירים".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לאה גולדברג. התרגלה לאכזבות האהבה
    צילום: ערוץ 2
    צילום: רמי בן-ראובן
    שרה בן-ראובן. "הביוגרפיות עוזרות להבין את הספרות"
    צילום: רמי בן-ראובן
    לאתר ההטבות
    מומלצים