שתף קטע נבחר
אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    "יפות יפות, עם רימונים בחזייה". אביב נעורים
    התחפושת של מפקד הסיירת ברק ו"הבלונדינית", ההפלגה הלילית, הפשיטה על מעוזי ספטמבר השחור בביירות, התרשימים שהכין המוסד, ההפתעה מול נשות המחבלים. ולמה העדיף המפקד אהוד ברק את יוני נתניהו על-פני ביבי? 40 שנה לפעולה הנועזת בלבנון - פרק מהספר על המבצעים הגדולים של צה"ל בהוצאת "ידיעות ספרים"

    ליל ירח בביירות, בירת לבנון, 9 באפריל 1973, אחת אחרי חצות. ברחוב ורדן הילך זוג נאהבים, הבחור גבוה ותמיר בחליפה אופנתית, הנערה קטנה, שחורת שיער, בעלת חזה שופע. מולם הופיעו שני שוטרים, והנאהבים נצמדו בחיבוק ענוג, שנמשך עד שהשוטרים הסתלקו. אחר כך המשיך הזוג בדרכו במעלה הרחוב. כשהגיעו אל בית דירות מפואר, נפרדו השניים. הבחור, ועמו עוד כמה גברים צעירים ואישה בלונדינית שהופיעו מאי שם, נבלעו בבניין; הבחורה נשארה ברחוב ואליה הצטרפה בחורה אחרת, בהירת שיער.

     

    מעבר לרחוב חנתה מכונית "דופין" אדומה. מתוכה הגיח זקיף מגודל, שהביט בבחורות בחשדנות. הוא שלף אקדח והחל חוצה את הרחוב, וכאן חיכתה לו הפתעת חייו. שתי הבחורות פתחו לפתע את אפודותיהן, הוציאו מבין חמוקיהן תת-מקלעי עוזי חסרי קת וריססו אותו בצרורות. הגבר זינק לאחור, ותפס מחסה מאחורי גדר נמוכה. אך אחד הכדורים פגע בהגה של הדופין ויבבת צופר קרעה את שלוות הלילה.

     

    כך נפתח מבצע "אביב נעורים".

     

    תמונה מתוך הספר. מימין: לפיקין שחק. משמאל: ברק (צילום: לע"מ) (צילום: לע
    תמונה מתוך הספר. מימין: לפיקין שחק. משמאל: ברק(צילום: לע"מ)
     

    הזוג שראו השוטרים לא היה צמד נאהבים תמים. הגבר הגבוה היה מוקי בצר, מגדולי הלוחמים של סיירת מטכ"ל. הנערה היתה מפקד הסיירת, אהוד ברק. על ראשו היתה פאה שחורה, פניו היו מאופרות, והחזייה שלבש היתה מלאה רימונים וגרביים ישנים. מתחת לאפודתו נשא כלי נשק ומכשיר קשר. "הנערה השנייה" היתה עמירם לוין, לימים מפקד הסיירת ואלוף בצה"ל. הם נטלו תפקידי נשים בגלל קומתם הנמוכה; כמותם גם "הבלונדינית" – לוני רפאלי, שעלה לבניין עם הגברים, כולם לוחמי הסיירת.

     

    "אביב נעורים" נולד בעיצומה של מלחמת החורמה שניהלה ישראל נגד ארגון המחבלים "ספטמבר השחור". הארגון, שהוקם בחשאי על ידי יאסר ערפאת, נולד בעקבות טבח המלך חוסיין בארגוני המחבלים בירדן, בספטמבר 1970.

     


    (לחצו להגדלה)

     

    תחילה לחם הארגון נגד ירדן; אבל אחר כך פנה נגד ישראל, ביצע את חטיפת מטוס "סבנה" (שלו מוקדש פרק אחר בספר) ואת טבח הספורטאים הישראלים באולימפיאדת מינכן ב-1972. על פי עצת ראש המוסד צבי זמיר והיועץ לענייני טרור אהרן יריב, שיגרה גולדה את היחידה המבצעית של המוסד לחסל את שליחי "ספטמבר השחור" באירופה. זמיר ויריב סברו שחיסול ראשי הארגון יביא גם לחיסול המערכת כולה ולהפסקת פעולות הטרור. בכמה מבצעים דרמטיים ברומא, בפריז, באתונה ובקפריסין חוסלו אחדים מבכירי הארגון. אולם צה"ל והמוסד סברו שאין זה די, וכי יש לפגוע בראשי הארגון בלב מעוזם – ביירות, ולהוכיח להם שאין מקום שבו לא תשיגם ידה הארוכה של ישראל.

     

    יעד המבצע: לחסל שלושה מנהיגים של "ספטמבר השחור" ואש"ף: כמאל נאצר, מראשי ה"פתח" ודוברו הרשמי; כמאל עדואן, קצין המבצעים של הפת"ח והממונה על הפעילות בשטחים המוחזקים על ידי ישראל; ומפקד "ספטמבר השחור" בכבודו ובעצמו, אבו-יוסוף. השלושה התגוררו בבית דירות גדול ברחוב ורדן – נאצר בקומה השלישית, עדואן בקומה השנייה, ואבו-יוסוף (מוחמד נג'ר) בקומה השישית שבאגף השני של הבית. תחילה נבדק הרעיון של מבצע גדול של צה"ל, הנחתת כוחות צנחנים ביירות, חסימת רחובות סביב בית המגורים, הסתערות על הבניין... אך ברק בלם את התוכנית. פשיטה כזאת, אמר, תביא לאיבוד הגורם העיקרי שבו תלויה הצלחת הפעולה – ההפתעה. סיירת מטכ"ל תוכל לבצע את הפעולה עם ארבעה-עשר לוחמים, שיגיעו למקום ויפרצו לדירות מנהיגי המחבלים בהפתעה גמורה.

     

    תוכניתו התקבלה, אך שר הביטחון דיין דרש להרחיבה. היה ברור שצה"ל לא נוחת בביירות כל יום, וזו תהא פעולה יחידה במינה – על כן מן הראוי לנצלה עד תום ולפגוע בכמה מטרות אויב בעת ובעונה אחת. מפקד הצנחנים, מנו שקד, והרמטכ"ל דוד אלעזר החליטו לבצע פשיטה בו-זמנית של סיירת הצנחנים, בפיקוד סגן-אלוף אמנון ליפקין-שחק, על מטה "החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין" של נאיף חוואתמה, ולחסל שם מספר גדול של מחבלים. הצנחנים יחסלו את השומרים בכניסה לבניין שברחוב חרטום, יניחו במבואה מאתיים קילוגרם חומר נפץ ויפוצצו את הבניין על יושביו. באותו לילה יונחתו בביירות ובסביבותיה שלוש יחידות נוספות שיבצעו פעולות הסחה. הכוחות יגיעו בספינות של חיל הים עד קרבת חופה של ביירות, ויונחתו בסירות גומי. על החוף ימתינו להם אנשי מוסד שיגיעו ללבנון כמה ימים לפני המבצע. אנשי המוסד ישכרו מכוניות, יסיירו בביירות ויכירו את רחובותיה, ובליל המבצע יסיעו את הנוחתים מהים למחוזות חפצם, ויחזירו אותם לחוף בתום המבצע. ברק ביקש שלוש מכוניות אמריקניות שבהן יוכל לדחוס את ארבעה-עשר אנשיו.

     

    המחשב של צה"ל פלט את שם המבצע: "אביב נעורים".

     

    תרשים דירתו של אבו יוסוף, הוכן על-ידי המוסד ()
    תרשים דירתו של אבו יוסוף, הוכן על-ידי המוסד

     

    עכשיו החלו אימוני היחידות. הקצח"ר שקד והרמטכ"ל אלעזר נכחו באימונים לעתים קרובות. שקד עצמו תרגל שוב ושוב את כושר ההתמצאות של הצנחנים בביירות. היה מראה לאחד הלוחמים צילומי אוויר ומפות, אחר כך מעמיד אותו עם הגב אל המפות ושואל אותו: "מה יש מימינך? ומה משמאלך?" הוא האמין שהלוחמים צריכים להשיג כושר התמצאות "בעיניים עצומות" באזורים שבהם יפעלו.

     

    הצנחנים והסיירת החלו מתאמנים בנחיתה מהים, בהולכה בכלי רכב או בהליכה רגלית, בתקיפת היעדים ובנסיגה אל החוף. את הפשיטות המלוות ירי ביצעה סיירת מטכ"ל בדגם של בניין גבוה עשוי עץ ובד, ובבניין של משטרה עזובה בשומרון. ואילו כ"מודל" (דגם) של העיר בביירות נבחרה שכונת "למד" בתל אביב. חלק מבתיה היו בשלבי בנייה, וניתן היה לבצע בהם אימונים מבלי לעורר חשד.

     

    כך חשבו המתכננים, אבל טעו.

     

    באחד הלילות של מרס 1973 ראה תושב השכונה מחלונו דמויות חשודות חומקות בין הבתים, לקול צעדים כבדים וקריאות קצרות. הוא הזעיק את המשטרה, אך מנו שקד שכנע את השוטרים להתעלם מפעילות הצנחנים. חשד אחר צץ בלבו של סוחר בגדים ברחוב דיזנגוף. בזה אחר זה הגיעו לחנותו בחורים צעירים, וביקשו לקנות חליפות, אבל במידה אחת גדולה ממידתם. הוא לא ידע שהם לוחמים האמורים לצאת לביירות בחליפות אזרחיות, ונזקקו למידה הנוספת כדי שיוכלו להסתיר נשק מתחת למקטורן. האיש החל לשאול שאלות, והצנחנים שכנעו גם אותו לשכוח את מה שראה, את מה שמכר ואת מי שקנה.

     

    גם בין הלוחמים עצמם היו אנשים חקרניים ומקוריים. באחד הלילות, לאחר תרגול של נחיתה, השתרעו הצנחנים העייפים על החול. אחד מהם, סגן אבידע שור, ניגש אל הרמטכ"ל. אבידע, חבר קיבוץ שובל, היה בעל עקרונות מוצקים. הוא שלף מכיסו פנקס קטן ואמר לאלעזר: "אנחנו הכנו מאתיים קילוגרם של חומר נפץ בשביל לפוצץ את הבניין. אני חישבתי ומצאתי שמאה ועשרים קילו יספיקו".

     

    "מה זה משנה?" שאל הרמטכ"ל.

     

    "ליד מפקדת החזית עומד בניין בן שבע קומות", אמר אבידע. "גרים בו עשרות אזרחים. אם נשתמש בפחות חומר נפץ נמנע פגיעה באזרחים". אבידע הוסיף: "המחבלים צריכים לדעת שביצענו את המשימה, אך הם גם צריכים לדעת שאיננו פוגעים בנשים ובילדים".

     

    אלעזר הבטיח לבדוק את העניין. באימון הבא קרא לאבידע ואמר: "קניתי. נסתפק במאה ועשרים ק"ג".

     

    ב-2 באפריל הוציא אגף מבצעים במטכ"ל פקודה רשמית לביצוע "אביב נעורים".

     

     

    בין 1 ל-6 באפריל הגיעו לביירות כמה תיירים: ג'ילבר רימבו, דיטר אלטנודר, אנדרו ויצ'לאו, שארל בוסאר, ג'ורג' אלדר ואנדרו מייסי. רובם נשאו דרכונים בריטיים ובלגיים, ועל פי מקורות זרים היו סוכני המוסד. הם השתכנו בבתי מלון שונים, סיירו בביירות ושכרו מכוניות מסוכנויות "איוויס" ו"לנקאר". לפחות שלוש מהמכוניות היו אמריקניות, כבקשתו של ברק: ביואיק סקילארק, פלימות וואליאנט.

     

    ב-9 באפריל יצאה אל לב ים שייטת של תשע ספינות טילים ודבורים, כשעל סיפונן לוחמי הצנחנים, סיירת מטכ"ל והקומנדו הימי. לפני היציאה הוצגו ללוחמים צילומי אוויר מעודכנים של ביירות, של חופי הנחיתה ושל בנייני היעד. לוחמי סיירת מטכ"ל קיבלו את צילומי שלושת ראשי המחבלים שהיה עליהם לחסל. חלק מהלוחמים קיבלו אקדחים עם משתיקי קול. ליעדים ניתנו שמות קוד נשיים. ברק ולוחמיו יסתערו על "אביבה", בית המחבלים שברחוב ורדן. אמנון ליפקין-שחק והצנחנים שעמו יפוצצו את "גילה", מעוז המחבלים ברחוב חרטום.

     שאול זיו והקומנדו הימי יסתערו על "ורדה" בשכונת אל-עוזאי, שם שכנו בית חרושת למוקשים ימיים ומפקדה של מחבלים. שמואל פרסבורגר וגדי שפי מהקומנדו יתקפו את "צילה", מחסן בנמל ביירות; ואילו עמוס ירון וכוח אחר מסיירת הצנחנים יפוצצו את "יהודית", מוסך מצפון לצידון.

     

    עם לילה קרבו הספינות לחוף ביירות. אנשי חיל הים הלבישו על הלוחמים שקי ניילון שקופים, כדי שבגדיהם האזרחיים והאיפור שנשאו אחדים מהם לא יירטבו. הם ירדו לשתים-עשרה ספינות גומי, ולקראת חצות הגיעו לחוף אל-באידה ולחוף מערת היונים. אחד הלוחמים בצוות של ברק היה יוני נתניהו. ברק חש שהוא חייב לו השתתפות במבצע הזה, לאחר שבמבצע "סבנה" העדיף את אחיו הצעיר, ביבי. באותה שעה הגיעו גם הספינות האחרות ליעדיהן. חבורת הפיקוד בראשות מנו שקד ועתודת החילוץ הגיעו בשתי ספינות אל מול השכונה רמלת אל-ביידא.

     

    הלוחמים ירדו לחוף ורצו אל המכוניות שהמתינו. שלוש המכוניות האמריקניות הוליכו את סיירת מטכ"ל אל רחוב ורדן וחנו ברחוב אבן ואליד, בקרבת בתי המחבלים. משם צעדו הלוחמים לעבר בית המגורים של ראשי המחבלים. המכוניות האחרות הובילו את לוחמיו של ליפקין-שחק לרחוב גאנה והצנחנים קרבו אל המפקדה של החזית הדמוקרטית. כולם הגיעו ליעדם עד השעה 01:29.

     

    כשהגיע הזוג המוזר – אהוד ברק ומוקי בצר – אל הבית ברחוב ורדן, התברר להם שדלת הבניין אינה נעולה ושהשומר המוצב בכניסה איננו; כך שלא תהיה בעיה להיכנס פנימה. על פי המידע שבידיהם חנתה מול הבניין מכונית מרצדס אפורה ובה ישבו המאבטחים. אלא שהתברר כי אין במקום שום מרצדס. הלוחמים רצו לתוך הבניין וטיפסו אל הדירות של ראשי המחבלים. רק ברק ולוין שנשארו בחוץ, גילו לפתע שהמאבטחים ישבו בדופין אדומה, וכך התפתח קרב היריות ביניהם לבין המחבל שיצא מהמכונית. הצפירה שפרצה מהגה הדופין יכלה להעיר מתים משנתם, וקטעה את גורם ההפתעה.

     

    מוקי בצר, יוני נתניהו ועוד שני לוחמים הגיעו אל דירתו של אבו-יוסוף, ופוצצו את הדלת במטען נפץ. שתי השניות בין הפעלת הנפץ לבין הפיצוץ נדמו למוקי בצר כנצח. הדלת התרסקה והם פרצו אל הדירה שבה היו חמישה חדרים. מולם הופיע בנו בן השש-עשרה של אבו-יוסוף. "היכן אביך?" שאל אחד הלוחמים בערבית. הנער נמלט אל חדרו, יצא מהחלון וגלש מטה על המרזב. בדירה היו שאר ארבעת ילדיו של אבו-יוסוף, אך איש לא פגע בהם. לפתע נפתחה הדלת של חדר השינה ובפתח עמד אבו-יוסוף, ראש "ספטמבר השחור", בפיג'מה. הוא זינק פנימה וטרק את הדלת. אשתו, מהא, ניסתה לקחת את אקדחו של בעלה מארון הבגדים. הלוחמים פתחו באש על הדלת, ומוקי בעט אותה פנימה. צרורות כדורים פגעו באבו-יוסוף ובאשתו שעמדה מאחוריו. מוקי ויוני ירו בו למוות. אבו-יוסוף, "האיש האחראי לטבח במינכן" כדברי מוקי בצר, שכב מת על הרצפה.

     

    מוקי יצא את הדירה ודהר עם אנשיו במורד המדרגות.

     

    באגף השני של הבניין פרצו החוליות לדירותיהם של עדואן ונאצר. חולייתו של אמיתי נחמני הגיעה לדירה של עדואן ואחד הלוחמים, מליק, פרץ את הדלת בבעיטה. מולם עמד עדואן, עם קלצ'ניקוב בידיו. הוא היסס לשנייה ונחמני ירה בו והרג אותו. הלוחמים סרקו את הדירה, חלפו על פני האישה ושני הילדים שהיו בה, דחסו מסמכים בתוך שתי מזוודות שמצאו במקום, ורצו החוצה.

     

    באותו רגע פוצצו אנשי החוליה השלישית את הדלת של כמאל נאצר; עברו בחדר השינה, שם שכבו שתי נשים במיטותיהן, ומשלא מצאו את נאצר ירו מתחת למיטה, סרקו את ארון הקיר ולבסוף גילו את האיש במטבח וירו בו. במהלך פעולתם פתחה איטלקייה קשישה את דלת דירתה, ואחד הצנחנים ירה בה אינסטינקטיבית צרור שהרגהּ.

     

    בינתיים התפתח ברחוב קרב של ממש. בפינת הרחוב היה בסיס של הז'נדרמריה (זרוע של המשטרה) הלבנונית. תוך דקות מתחילת חילופי היריות עם השומר בדופין הגיע למקום ג'יפ לנד-רובר של הז'נדרמריה. ברק ועמירם ירו בג'יפ שהמשיך לנסוע לעברם עד שהם פגעו בנהג, ואז נתקע הרכב במכוניות החונות בצד הכביש. נוסעיו נפגעו כולם ביריות של ברק ועמירם, שאליהם הצטרפו הלוחמים שירדו מהבניין.

     מכוניות החילוץ התקרבו, כשבמעלה הרחוב הופיע לנד-רובר שני. הלוחמים ירו גם בו, והרגו את השוטרים. ברק פקד על אנשיו להיכנס מיד למכוניות – ואז הגיע לנד-רובר שלישי. גם הוא נתקבל ביריות וברימון שהטיל מוקי בצר; שני השוטרים שבו נמלטו אל הכניסה של בניין סמוך.

     

    הלוחמים רצו אל המכוניות, ויוני נתניהו היה האחרון שזינק לתוך המכונית השלישית. כל הפעולה ארכה כחצי שעה. הם יצאו לכיוון החוף, אולם בקרבת הטיילת הופיעו לפניהם שני ג'יפים של הז'נדרמריה, שסרקו את האזור. המכוניות האמריקניות האטו ונעו אחרי המשטרה בסדר מופתי, עד שהג'יפים פנו לכיוון אחר ולוחמי הסיירת הגיעו לחוף ללא תקלה.

     

    באותו הזמן קרבו הצנחנים של ליפקין-שחק אל בניין המפקדה (והקסרקטין) של החזית הדמוקרטית. הם היו ארבעה-עשר במספר – ארבע חוליות של שני צנחנים כל אחת, ליפקין-שחק, הרופא ד"ר יונתן, איש חיל הים ושלושת הנהגים. הוחלט כי שני צנחנים יתקרבו אל שומרי הבניין ויהרגו אותם באקדחי ברטה עם משתיקי קול. אחד הצנחנים שנבחרו לפעולה היה אבידע שור. הצנחן השני שהשתתף בפעולה היה חגי מעיין מקיבוץ מגן.

     

    הם ניגשו אל השומרים, שלפו את אקדחיהם והרגו אותם. אחד השומרים הספיק לצעוק "ואללה!"

     

    מעבר לרחוב עמדה מכונית פיאט מצוידת במקלע "דשיקה" רוסי, וגם בה ישבו מחבלים. איש לא הבחין בהם. ברגע שנהרגו שני השומרים, פתחו המחבלים באש לעבר שור ומעיין. שור נהרג מיד וחגי מעיין קרס, פצוע קשה (גם הוא מת מפצעיו בעת הפינוי). גם יגאל פרסלר, שיחד עם רפי אייל הלך בעקבות שור ומעיין, נפצע. ליפקין-שחק קרא במכשיר הקשר למעיין ושור, אך לא נענה. בשביל אמנון "זה היה רגע אמיתי של התכווצות. שור לא מגיב, מעיין פצוע על הכביש, יגאל זב דם – ועוד צריך לפוצץ את הבניין!"

     

    מהחלונות והמרפסות של הבניין – ואחר כך גם מהרחוב – נורתה אש תופת לעבר הצנחנים. המחבלים ירו בכל כליהם על הצנחנים ופצעו עוד אחדים. עבור אמנון ליפקין-שחק זה היה "גיהנום של ממש". הוא דיווח למנו שקד במכשיר הקשר על "הסתבכות" אך לא ביקש עזרה.

     

    שקד הורה לשמואל פרסבורגר להקדים את תקיפות ההסחה כדי לרתק את צבא לבנון. סירות הגומי העמוסות לוחמים שעטו במהירות אל החוף. ההתקפות הוקדמו בשלוש דקות, אך היו אלה דקות יקרות.

     

    ברחוב חרטום, בעוד רפי אייל נלחם עם המחבלים וגורר את יגאל למחסה, התקדמו החבלנים תחת אש כבדה לתוך בניין המחבלים. אחד המחבלים חשב שיגאל הפצוע גם הוא מחבל וניסה לגרור אותו לאחת החצרות, וברח רק לאחר מאבק קשה עם אבישי, איש הקומנדו הימי. בין היריות נשמעו צעקות "יאהוד! יאהוד!"

     

    לתדהמת הלוחמים, במהלך הקרב נראו ברחוב גם אזרחים תמימים, שיצאו ונכנסו בשלווה לבית קרוב, או התבוננו בסקרנות בנעשה ממרפסות הבתים הסמוכים.

     

    אהרן סבג, מנחם זוטורסקי, צביקה גלעד וחיים יעקובוביץ' טיהרו את חדר המדרגות בצרורות וברימונים. הם פגעו במחבלים שניסו לרדת במדרגות. אהרן סבג הבחין במספרים המהבהבים בלוח שמעל המעלית – היא היתה בדרכה למטה. ברגע שעצרה המעלית, הוא רוקן את כל מחסניתו לתוכה. כל המחבלים נהרגו.

     

    דו"ח מבצעים מסכם למבצע ()
    דו"ח מבצעים מסכם למבצע

     

    בינתיים פרצה המכונית עם חומרי הנפץ לאולם הכניסה של הבניין, והחבלנים הציבו במהירות את המטענים לרגלי ארבעה מששת העמודים התומכים. הם כיוונו את ההשהיה למאה ושמונים שניות, פיזרו רימוני גז כדי להרחיק את המחבלים, ונסוגו בעוד חבריהם יורים פצצות ררנ"ט ופגזי מרגמה 81 מ"מ. הצנחנים העמיסו את גופתו של אבידע שור ואת חגי מעיין החי עדיין על אחת המכוניות, אך בניגוד להוראתו המפורשת של ליפקין-שחק היא יצאה בדהרה אל החוף.

     

    ליפקין-שחק הורה ללוחמים לעלות לשתי המכוניות הנותרות שיצאו לדרכן. הצנחנים פיזרו מסמרים על הכביש כדי לעכב תנועת כלי רכב. פעולתם ארכה עשרים וארבע דקות.

     

    מעל לחוף אל-באידה הופיעו מסוקים ישראליים ואספו את הפצועים, בעוד שאר הלוחמים עולים על סירות הגומי ויוצאים אל ספינות האם. אנשי המוסד החנו בינתיים את ששת המכוניות בסדר מופתי על החוף, השאירו בהן את המפתחות, ועלו גם הם על הסירות.

     בינתיים הסתיימו גם תקיפות ההסחה. הקומנדו הימי פוצץ את מפקדת המחבלים ואת המפעל למוקשים; היחידה של גדי שפי פוצצה מחסן בנמל ביירות, וגם עמוס ירון וצנחניו, שהציבו מחסום על כביש החוף, חזרו בשלום לספינות.

     

    ליפקין-שחק הביט לאחור והרגיש "כמו אשת לוט". פטריית עשן ענקית התנוססה מעל לבניין החזית הדמוקרטית.

     

    בחיפה המתינו דיין ואלעזר ללוחמים שחזרו מביירות. המבצע הסתיים בהצלחה מלאה. עיתונות העולם רגשה בכתבות דרמטיות על המבצע המדהים של צה"ל.

    מנו שקד התרשם מקור רוחו של ליפקין-שחק ומהצלחתו בקרב, על אף שני ההרוגים והפצועים. על סמך המלצתו קיבל ליפקין-שחק את עיטור העוז השני. רפי אייל, מנחם זוטורסקי ואהרן סבג עוטרו בצל"שים. ברק קיבל עיטור על פיקודו על הסיירת.

     

    פחות משישה חודשים לאחר "אביב נעורים" פרצה מלחמת יום הכיפורים.

     

    הספר "צה"ל - המבצעים הגדולים: גילויים חדשים ועדויות מתקות" מאת מיכאל בר-זהר וניסים משעל יצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות - ספרי חמד"

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים