שתף קטע נבחר

"צרים": עתיר סטריאוטיפים וקלישאות

לא ברור מה גרם לעודד קוטלר, המנהל האמנותי של תיאטרון הרצליה, לפתוח את העונה עם המחזה הסטריאוטיפי "צרים". את הבחירה המיותרת, מצילים במעט גיל פרנק ונטלי עטיה

קשה להיזכר במחזה עתיר סטריאוטיפים וקלישאות כמו זה שכתב יעקב איילי ומוצג בימים אלה על במת תיאטרון הרצליה. לכל אורך ההצגה, "צרים", ששחקניה מצליחים באורח פלא לצלוח איכשהו את הטקסט, מטרידה המחשבה: למה?

 

אפילו השחקנים לא מצליחים להציל את המחזה מעצמו (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
אפילו השחקנים לא מצליחים להציל את המחזה מעצמו(צילום: גדי דגון)
 

 

בתיאטרונים הרפרטוארים באופן כללי, התקציב לעולם אינו מספיק להגשמת חזונו של הבמאי, ותשלום בליטרת הבשר הוא עניין פרקטי של הישרדות. בתיאטרונים הרפרטוארים הקטנים, על אחת כמה וכמה, התקציב שמיועד מטבע הדברים למספר מצומצם של הפקות, אינו מאפשר כלל מקום לטעויות. כישלון של הפקה אחת עלול לפגוע באופן אנוש ביכולת העמידה של התיאטרון ואף לגרום לקריסתו. מכאן מקבלת משנה תוקף השאלה מדוע בחר המנהל האמנותי ובמאי ההצגה עודד קוטלר, דווקא במחזה הזה לפתוח את העונה החדשה של התיאטרון, שמנסה בציפורניים לבנות את עצמו מחדש ורק לאחרונה מצא את נתיבו.

 

פרנק. לא זקוק להרבה כדי לכבוש במה (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
פרנק. לא זקוק להרבה כדי לכבוש במה(צילום: גדי דגון)
 

 

זה סיפור על אדונים ומשרתים, בעלי הבית ואלה הנתונים לחסדיהם, בעלי הממון והכוח מול מלקטי המטבעות, "האחרים" והמושתקים שנדחפו בכוח אל תחתית שרשרת המזון. העלילה היא לא יותר מאמירה פסבדו אינטלקטואלית ופשטנית להפליא על מערך היחסים הישראלי-פלסטיני. הטקסט, נקי מסבטקסט ובניית הדמויות קריקטוריסטית ומקוממת. 

 

הסיפור מתרחש בשום מקום שמזכיר להפליא את כפר שמריהו. מצד אחד - האישה המוקטנת הקלאסית, שלמעט קורסים קצרים ללימוד קריאה בקלפי טארוט ועיצוב, מוגדרת בעיקר כאשתו של בעלה, איש העסקים המצליח. מנגד - פועל פשוט שהוזמן לשפץ את ביתה המפואר. הוא מגיע לווילה ביחד עם בנו, בו הוא מרביץ מכות נמרצות כעניין שבשגרה (כדי שנפנים טוב-טוב שמדובר בזן פרימיטיבי). השניים גרים במה שמכונה בהצגה "אזור הביצות", שעל מנת לצאת ממנו יש לעבור, איך לא, במחסום.

 

עושים כמיטב יכולתם במסגרת הנסיבות (צילום: גדי דגון) (צילום: גדי דגון)
עושים כמיטב יכולתם במסגרת הנסיבות(צילום: גדי דגון)
 

 

בסופו של יום המסקנה המתבקשת: חשדנות, פחד, ליבוי אש השנאה, שמירה מכוונת על ניתוק וזרות והפרדה בין "שבטים" שונים - יובילו לחורבן קולוסאלי. כתוספת על חשבון הבית, תקבלו על הדרך גם מנת ריגוש דרך רמיזות לפנטזיה האולטימטיבית על יחסים אינטימיים בין פרא אציל, לגברת שברירית שזקוקה להגנה.

 

את המחזה מצילים מעצמו, במידת האפשר, גיל פרנק ונטלי עטיה שעושים כמיטב יכולתם בהתחשב בנסיבות. פרנק, זכר אלפא מטיבו, לא זקוק להרבה כדי לכבוש את הבמה או את הפרטנריות שלצדו בתפקידים מסוג זה. עטיה, טירונית בתיאטרון, מצליחה בכוחות מפתיעים ובעזרת יד הבמאי המנחה, לצלוח את דלילותו של התפקיד ולעמוד בכבוד מול שותף שנוכחותו הבימתית דומיננטית. מוטי לוגסי, בוגר טרי של בית הספר לאמנויות בסמינר הקיבוצים, הופך תפקיד דל בטקסט לדמות פחות או יותר עגולה בעזרת הדגשים אקספרסיביים שבאים לידי ביטוי בתנועה. הגוף שלו מדבר גוונים של רגשות ויש בפרשנות זו הליכה מסקרנת מחוץ לתלם.

 

"להרוס או לבנות זו הבחירה שלנו", אומרת הדמות שמשחק פרנק בהצגה. בחירה היא שם המשחק גם בבניית רפרטואר של עונה בתיאטרון וקוטלר, בעל זכויות לא מבוטלות בבניין התיאטרון הישראלי, יודע את זה היטב. תיאטרון הרצליה, תעיד על כך העונה החולפת, מגבש לעצמו זהות ובתהליך ההתגבשות, סלילת הדרך למחזאות ישראלית חדשנית, היא צעד שיש בצדו סיכון מסוים אך חשיבותו רבה.

 

איך שומרים על הקיים מחורבן? איך מחזקים את היסודות? הכל כאמור מתחיל בבחירה. מחזה כמו "צרים'", הוא בחירה מיותרת.

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: גדי דגון
עטיה ואיווניר. מתוך "צרים"
צילום: גדי דגון
לאתר ההטבות
מומלצים