ליד הבית שגרתי בו

1. תמונת מחזור זו אופציה לנוסטלגיה, רק שאותי זה מעצבן קצת. למה? כי זה אבוד. זה איננו. זה היה. זה נגמר סופית.

אני מתבונן בנערים ובנערות שהכרתי אז במקרה, וחושב איך רוב החומר שלמדנו אז נשכח מאיתנו לגמרי, וכמה חבל שלא ניתן לשחזר את הרגע שבו הן צולמו, כנראה מאחורי הקיר בחדרה של אחות בית הספר.

לו רק ידעתי אז שאלה צילומי "פוטו רצח לנצח", הייתי בטח עושה למצלמה פרצוף אחר, ולא אדיש וחסר חיים כזה.

לו רק ידענו כולנו שמיד אחרי זה תפרוץ מלחמת ההתשה, ואחריה מלחמת יום כיפור ואחד המצולמים יישב לו כשבוי בכלא המצרי, היינו משקיעים רגש בצילום.

לו רק ידענו משהו, אבל לא ידענו הרבה.

2. הכי חבל לי על חוה שלא הספיקה.

עד היום כשאני חולף ליד תיכון עירוני ד' שבו למדנו (פינת הרחובות ויצמן ויהודה המכבי), אני מתבונן דרך הגדר באנדרטה לזכרה של חוה לנדאו (שורה שלישית, שנייה מימין) שנהרגה בתאונת דרכים בצבא. היא ישבה מאחוריי, והיו לנו דיבורים על הקרבה, אהבה ומיניות וסתם צחוקים. היא הייתה המתה הראשונה של תמונת המחזור הזו.

יש פה אחת או שתיים שאהבו אותי ואהבתי, ואין פה אמנם בתמונה משוררים ומדענים מצטיינים, אבל בהחלט סנ"צ במשטרה, איש מערכת הביטחון לשעבר, פרופסור, מאמן כדורעף, פסיכולוגיות ועובדות סוציאליות מצטיינות.

אגב, ראשונה משמאל, בשורה התחתונה מלמעלה היא עדנה קוטלוביץ, שלימים התפרסמה כמחזאית והבמאית עדנה מזי"א ("רומן משפחתי", "המורדים", "האריסטוקרטים"). היא היחידה שאיתה אני בקשר עד היום, וכל השאר "vanish in the haze", כלומר נעלמו בערפילי חיי.

3 אני רוצה דווקא להתעכב על האיש המבוגר בראש התמונה, המחנך שלנו מר גלאור, שהשפיע על חיי.

גלאור היה ממוצא הונגרי ולימד אותנו אנגלית. ולשבת מולו בשעת צהריים לוהטת,

 בימים שלא היו בהם מזגנים, ולקבל שייקספיר במנות, זה היה כמו זרם תודעה ענוג.

אבל הייתי רחוק מלהיות תלמיד מצטיין, נקשרתי לגיטרות יותר מאשר לעטי גלובוס שבהם כתבנו, והתגאיתי להיות שייך לקומץ שהיה לו אומץ לברוח מבית הספר בבוקר כדי לראות מערבון בקולנוע "מתמיד" בדרום העיר.

וכן (הכי חשוב) הייתה לי אז סבלנות ברזל לחכות למישהי ליד ביתה בלילה מרוב שאהבתי אותה.