שירה: "והיית נובר בין המדפים"

גדה

הָיִינוּ פּוֹסְעִים בִּפְרִישְׁמַן בּוֹאֲכָה דִיזְנְגוֹף

כִּי הִתְחַשֵּׁק לְךָ, לִדְבָרֶיךָ, לִפְקוֹד אֶת סְטִימַצְקִי,

שֶׁבְּאוֹתָן שָׁנִים, רֵאשִׁית שְׁנוֹת הַתִּשְׁעִים,

הָיְתָה חֲנוּת הַסְּפָרִים הֲכִי סְבִירָה בַּשְּׁכוּנָה.

וְהָיִיתָ נוֹבֵר בֵּין הַמַּדָּפִים הֵיכָן שֶׁנָּבַרְתָּ

וַאֲנִי נִגְרָף בֵּין הַמַּדָּפִים לְאָן שֶׁנִּגְרַפְתִּי

וְכַעֲבר כְּעֶשֶׂר דַּקּוֹת הָיִיתָ פּוֹנֶה אֵלַי וְאוֹמֵר:

אֲנִי קוֹפֵץ רֶגַע, חַכֵּה לִי פּה, וְהוֹלֵךְ לְבַקֵּר אֶת הוֹרֶיךָ.

וְכַעֲבר כַּחֲצִי שָׁעָה הָיִינוּ נִפְגָּשִׁים בַּדּוּכָן שֶׁל בָּדִיחִי

אוֹכְלִים פָלָאפֶל וְשׁוֹתִים מִיץ עֲנָבִים מָתוֹק כְּיֵין קִדּוּשׁ.

הָיִיתִי הַמְלַוֶּה שֶׁלְּךָ לַפְּגִישׁוֹת עִם הוֹרֶיךָ

תָּמִיד בְּחָסוּת הַתֵּרוּץ שֶׁל סְפָרִים וּפָלָאפֶל.

וּפָסַעְתִּי אִתְּךָ בִּפְרִישְׁמַן וְלא הִתְעַקַּשְׁתִּי לוֹמַר:

הֲרֵי לא רַק סְפָרִים וּפָלָאפֶל יֵשׁ לְךָ בָּראשׁ.

הַסְּפָרִים וְהַפָלָאפֶל, מַמָּשׁ כָּמוֹנִי, הָיוּ הַקָּנֶה וְהַסּוּף

עַל גְּדַת הַנָּהָר שֶׁגָּרַף אוֹתְךָ אֶל הוֹרֶיךָ.

חלון

בעקבות דוּ פ'וּ

בַּפְּרֵדָה מִן הַחַי אֶפְשָׁר לְדַבֵּר בִּסְקַיְפּ

בַּפְּרֵדָה מִן הַמֵּת אֵין לַצַּעַר מִפְלָט

אֶלָּא בְּמִלִּים מֻקְלָדוֹת עַל מָסַךְ הַמַּחְשֵׁב

וּמְיוֹעָדוֹת לְפִרְסוּם מְקֻוָּן אוֹ מֻדְפָּס.

אִלּוּ רָצִיתִי יָכלְתִּי לְהַקְלִיד, לְמָשָׁל,

"נִגְרַפְתָּ אֶל הוֹרֶיךָ", "הָלַכְתָּ לְבֵית עוֹלָמְךָ",

"פָּרַחְתָּ כְּצִפּוֹר", "הָלַכְתָּ כְּנָהָר אֶל הַיָּם",

וְהַשִּׁיר הָיָה מְצַיֵּץ כְּצִפּוֹר טֶרֶם זְרִיחָה.

וְעִם הַבִּלְבּוּל בֵּין גַּעֲגוּעַ לְקִינָה, אֲבָל

אוּלַי בֵּין הַמִּלִּים, כְּמוֹ בְּמִשְׁקַע קָפֶה,

תִּסְתַּמֵּן לְרֶגַע דְּמוּת הַדּוֹמָה לִדְמוּתְךָ.

עֵינַי שׁוּב נוֹדְדוֹת אֶל הַחַלּוֹן.

עוֹד מְעַט, כְּשֶׁיַּעֲלֶה הָאוֹר,

אֶנְדּוֹד מִן הַמַּחְשֵׁב אֶל הַמִּטָּה.

תשבץ

הַבְּדִידוּת שֶׁלִּי כְּפוּלָה, אַתָּה מֵבִין,

לִכְתּוֹב לְךָ שִׁירִים וּלְפַחֵד

שֶׁלּא תּאהַב אוֹתָם, אַךְ גַּם לָדַעַת

שֶׁלּא תִּקְרָא אוֹתָם, שֶׁאֵין עוֹנֶה.

לָשִׁיר זוֹ מְלָאכָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ חֵן

עַל אַף שֶׁהַתַּשְׁבֵּץ חוֹצֶה כְּאֵב,

אַךְ הַכְּאֵב שֶׁל כְּמִיהָתִי אֵלֶיךָ

חוֹרֵךְ לִי חוֹר בְּקַרְקָעִית הַלֵּב.

וְהוּא דּוֹלֵף, הַחוֹר, דּוֹלֵף שִׁירִים,

וְאֵין לִי שׁוּם מֻשָּׂג אֵיךְ לְהַפְסִיק.

הוֹ יְדִידִי, תַּגִּיד, אֵיךְ לא יָדַעְתִּי

שֶׁבְּמוֹתְךָ אֶהְיֶה כָּל כָּךְ בּוֹדֵד?

כָּל שִׁיר דִּמְעָה, כָּל שִׁיר חָרָךְ דּוֹלֵף

וְתַדְהֵמָה – חֶרְפַּת הַהַכָּרָה

שֶׁבְּמוֹתְךָ אַתָּה אָהוּב כְּמוֹ בְּחַיֶּיךָ:

שֶׁבְּמוֹתְךָ צִוִּיתָ לִי כְּאֵב.

אלי הירש הוא משורר, עורך ומבקר. נולד בפתח תקווה ב-1962. מתגורר בתל אביב. נשוי לרינת ואב לדריה, עלמה ועדי. פרסם לראשונה משיריו ב"סימן קריאה 9" בהיותו בן 16. באמצע שנות ה-80 היה חבר בקבוצת המשוררים "מקום" יחד עם חזי לסקלי, אלון אלטרס ורובי שונברגר. היה מבקר הספרים של "העיר", מבקר הספרים של מוסף "תרבות מעריב", ועורך ראשי של הוצאת מודן.

מאז 2003 עורך הירש את סדרת הפרוזה המקורית "חרגול פלוס" בהוצאת חרגול, ומ-2007 הוא כותב את הטור "אלי הירש קורא שירה" במדור הספרותי של "ידיעות אחרונות", וכן מלמד במסלול לכתיבה יוצרת בחוג לספרות באוניברסיטת תל אביב. ג"ני תל אביב התלויים" הוא ספרו הרביעי. קדמו לו "רעש" (הוצאת "עכשיו", 1986), "טיול בשלושה" (הוצאת הקיבוץ המאוחד-ספרי סימן קריאה, 1997), ו"מוזיקה חדשה" (הוצאת חרגול/עם עובד, 2008).