שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    "לימונוב": שר המלחמה של החיים
    הוא רצה להיות מפורסם יותר מכל סופר רוסי שנולד לפניו, אבל נחת באמריקה למציאות כאוטית של פוסט מלחמת העולם השנייה. עמנואל קארר כתב ביוגרפיה סמי-אמיתית על חייו של סופר שהיה גם פוליטיקאי בלתי מנוצח. ביקורת

    בדרך כלל, כשאנו קוראים על חייה של דמות מסוימת, לכאורה גדולה מהחיים עצמם, וכשאנו נכנסים וצוללים לעומקים ומורכבויות - עולה אצלנו תחושת אמפטיה או סלידה - או שתיהן, וברוב המקרים גם של הערכה גדולה. הרי סופרים וכותבי ביוגרפיות לא בוחרים לכתוב על אנשים שחייהם שרויים בתחמיץ אפור של קיום, אלא כותבים על מי שראוי לכתוב עליו, למרות שספרות מוכיחה שעל כל אדם אפשר לכתוב, גם על אלו השרויים בתחמיץ.

     

     

    אחרי שקוראים את סיפור חייו של אדוארד לימונוב, כיום מנהיג המפלגה הנציונל-בולשביקית ברוסיה (מפלגה לאומנית-פאנקיסטית-פאשיסטית, שבין היתר קראה לייסד מחדש את האימפריה, כך שתשתרע מולאדיווסטוק ועד גיברלטר), וכמו כן סופר ומשורר, לא ממש עולה תחושת הערכה, אמפטיה או חיבה (למעשה, לימונוב לא נוגע ללב לרגע, גם כשהוא אמור לגעת ללב, ואי אפשר לאהוב אותו), אבל בכל זאת, יש כל כך הרבה דברים אחרים, ובעיקר תחושה אחת דומיננטית: אם על מישהו היה צריך לכתוב ספר שכזה, אם יש מישהו שראוי, לאו דווקא בגלל פועלו או השגיו או השקפת עולמו, אלא בגלל דמותו הייחודית - זה בהחלט על אדוארד לימונוב.

     

    "לימונוב". רוכב על גלי הקארמה  (עטיפת הספר) (עטיפת הספר)
    "לימונוב". רוכב על גלי הקארמה (עטיפת הספר)

     

    משימה בלתי אפשרית

    לימונוב היגר מרוסיה לארצות הברית אחרי הגלסנוסט, כשמפעמת בו מטרה אחת ברורה: להיות סופר מפורסם, להיות גדול יותר מיוסף ברודסקי (שעזר לו באמריקה) ופשוט להיות המשורר הרוסי הכי גדול בדורו. כמובן, שזוהי תוכנית שכמעט בלתי אפשרי ליישם אותה, במיוחד שהנחיתה שלו באמריקה היתה די קשה: הוא הצליח בקושי לשרוד, נזרק על ידי זוגתו הצעירה והנרקומנית, חיפש את עצמו בצינורות הביוב, בהרפתקאות מיניות מזדמנות בגנים ציבוריים, וכמובן - בשתייה חסרת גבולות של אלכוהול, מה שברוסית נקרא "זאפוי", לשתות עד קצה גבול היכולת.

     

    • אוהבים לקרוא? בקרו בפורום הספרים שלנו

     

    כמו כן, דומה שנושא ההתפתחות ספרותית בכלל לא הטריד אותו או היווה כל חלק מעולמו. הוא האמין שהוא גדול בלי לקרוא, ובלי להתאמן על כתיבתו. פשוט כי הוא כזה.

     

    איכשהו, הוא מצא עבודה בתור מנהל משק בית של מיליארדר הדוניסט, וכשהיה כבר על סף ייאוש, הקריירה הספרותית שלו התחילה לנוע, והוא מצא את עצמו בפריז, אחרי שספרו פורסם - רוכב על גלי הקארמה. חשוב לציין, יחד עם מטרותיו הספרותיות, ללימונוב ישנה היקסמות אינפנטילית ומסוכנת ממלחמות. הוא פיתח איזשהו אתוס גברי מגוחך ומבעית על כך שמלחמה היא הדרך הנכונה לחיות, ומוצא עצמו משתתף במלחמת האזרחים באקס-יוגוסלביה, כשהוא אוחז ברובה ויורה לתוך המון של כפר - ואולי זו התמונה הכי חזקה בספר - כזאת שקשה להוציא אותה מהראש.

     

    תשאלו את הצרפתים שאחרי שצפו בה הפנו לו "כתף קרה", בלשון המעטה. השלב הבא בחיים שלו היה חזרה לרוסיה הקודרת והמנוונת, אבל אז, כמנהיג פוליטי שרוצה להפיל את השלטון האוליגרכי חסר התקווה של פוטין, דבר שהוביל אותו גם לכלא - עוד חוויה גברית מכוננת לפי תפישתו. אבל הוא יצא משם, ועוד כמנצח.

      

    אחרי המלחמה ההיא

    ידוע שלכתוב ביוגרפיה אובייקטיבית וכמובן גם אוטוביוגרפיה היא דבר בלתי אפשרי. זוהי נקודת מוצא שכבר די טרחני לנבור בה. ייתכן שהמציאות היא אובייקטיבית במידת מה, אבל כל תיעוד שלה יהיה סובייקטיבי, מוטה, במודע או שלא במודע, ומה שהופך את הספר הזה למרתק ונפתל הוא קודם כל הבחירה מראש לוותר על ניסיון לחבר סיפור שיהיה נאמן למציאות כלשהי. אמנם סיפור חייו של לימונוב הוא ליניארי, וכך גם הספר, אבל קארר מרשה לעצמו לפעמים לזנוח את הסיפור לטובת חייו שלו עצמו: מפחי הנפש הקטנים שלו בתור סופר בינוני עם חיבה לסמים לא קשים במיוחד, או הקריירה האקדמית של אמו (שחשובה מאוד לסיפור של ברית המועצות וללימונוב עצמו בתוכה).

     

    כמו כן הוא לוקח לעצמו את החירות פשוט לכתוב ולגלוש בדמיון שלו, לפעמים למקומות מעט קומיים וגרוטסקיים. הוא בוחר, למשל, להתעכב על האפיזודות המיניות של לימונוב, להיכנס לו לתוך כוח הגברא, כאילו הוא חווה זאת יחד איתו, דרך המילים. ברור שהמקומות האלו לא נכתבו על סמך איזה "תחקיר", למרות שעם לימונוב אי אפשר לדעת, התחושה היא, שאם תשב איתו - הוא יספר לך באותה מידה של כנות על השקפותיו הפוליטיות, יקריא שיר שכתב, ובאותה נשימה ילהג על נפלאות איבר המין הגברי-השחור.

     

    המקומות האלו שקארר מרשה לעצמו "להשתולל" הם אלו שהופכים את הספר ליצירה כה מרתקת, אותו שילוב בין לינאריות החיים של הדמות, הדמיון המשובב של המחבר, והניתוחים הפוליטיים הסבוכים של רוסיה מאז 1989, כי כפי שקארר עצמו כותב בפתיח, "אותו תיאור של חיים רבי תהפוכות וסכנות אומר משהו לא רק על לימונוב, לא רק על רוסיה, אלא גם על הסיפור של כולנו מאז תום מלחמת העולם השנייה".

     

    מה הוא בדיוק אומר במובן הזה? זאת שאלה מאוד גדולה שקארר עצמו מסרב להשיב אליה,

    ואולי התשובה היא על אחריותו של הקורא. קארר במובן הפוליטי-חברתי-גלובאלי מציג תמונה מבעיתה, כאוטית ומטורפת של אירופה בעיקר אחרי הגלסנוסט. הוא מדמה אותה למרחב שקשה למצוא בו היגיון, קשה למצוא בו אנושיות, ובעיקר קשה למצוא בו את עצמך.

     

    אבל לימונוב מוצא את עצמו בכל רגע, תשים אותו במלחמת אזרחים בסרביה, תשים אותו בכלא של ה-ק.ג.ב, תשים אותו בבית זונות - כמו חתול הוא ייפול על רגליו, וסך הכל, בסופו של דבר, הוא הצליח במטרה שלו. הוא באמת הפך את עצמו לידוען עולמי. בקשר לאיכות ספריו, זוהי כבר שאלה אחרת, אבל כפי שכתוב בספר, את לימונוב קודם כל מעניינת התהילה, ואת זה הוא השיג למכביר.

     

    "לימונוב", מאת עמנואל קארר. מצרפתית: עמית רוטברד. הוצאת בבל, 357 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    כל התגובות לכתבה ""לימונוב": שר המלחמה של החיים"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: הלן במברגר
    עמנואל קארר. הוסיף גם פרטים מחייו שלו עצמו
    צילום: הלן במברגר
    7 לילות
    מומלצים