שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    מה יקרה למידע שלנו בעוד 100 שנה?
    האם הנינים שלנו יוכלו לדפדף באלבום התמונות הדיגיטלי, בדיוק כפי שאנחנו מדפדפים באלבום של סבא? ואיך כוננים קשיחים קשורים ל-DNA ולדוכס וויליאם מנורמנדי משנת 1086?

    למרביתנו, אולי אף לכולנו, יש תמונות, מסמכים, סרטוני וידיאו והקלטות שחשובים לנו. הייתי שמח, ואני מניח שגם אתם, אם בעוד מאה שנה ידפדפו צאצאינו באלבומי התמונות הדיגיטליים שלנו ויחוו רגעים מחיינו, באותו האופן שבו אנחנו נהנים לפתוח מדי פעם את האלבומים המשפחתיים הישנים ולראות את סבא וסבתא כשהיו צעירים ויפים. לרוע המזל, יש סבירות גבוהה שזה לא יקרה: יכול להיות שלנינים שלנו ולילדיהם לא יהיו אלבומים לדפדף בהם.

     

    איך זה ייראה ב-2113? (צילום: ויז'ואל/פוטוס) (צילום: ויז'ואל/פוטוס)
    איך זה ייראה ב-2113?(צילום: ויז'ואל/פוטוס)
     

     

    כיצד זה יתכן, אתם אולי שואלים את עצמכם, הרי על המחשב שלי שמורות אלפי ואולי עשרות אלפי תמונות! זו בדיוק הבעיה. המידענים, הספרנים ושאר אנשי המקצוע שתפקידם לארגן ולשמר את המידע שמפיקה האנושות, חוששים שמעט מאד מהידע והתכנים שאנו מייצרים כיום, מתמונות עוד מאמרים מדעיים, יצליחו לשרוד יותר מכמה עשרות או מאות שנים ספורות. מדוע?

     

    בלאי של דיסקים

    בימינו, חלק גדול ממידע הדיגיטלי שמור על גבי מדיות אחסון שאורך החיים הצפוי שלהם נמדד בשנים ספורות בלבד. דיסקים קשיחים, למשל, שורדים שלוש עד חמש שנים בממוצע. דיסקים ו-DVD מחזיקים מעמד כעשר שנים לפני שהחומרים מהם הם עשויים מתבלים והמידע הצרוב עליהם נמחק.

     

    עובדה זו מכתיבה שאם ברצוננו לשמר את המידע למשך מאה שנה, למשל, עלינו לגבות ולהעתיק אותו ממתקן אחסון אחד לשני באופן יזום בכל כמה שנים, אחרת המידע יתנדף וייעלם. המציאות מכתיבה שבאופן בלתי נמנע לא כל המידע יגובה באופן זה לאורך השנים, וחלק ניכר ממנו יאבד לנצח. בעיה זו מחמירה כשלוקחים בחשבון שבהווה, בכל שנה מייצרת האנושות יותר מידע מנוצר לכל אורך ההיסטוריה עד כה.

     

    אך בשנים האחרונות הולכות ומבשילות מספר טכנולוגיות שיאפשרו לנו להתמודד עם אתגר האחסון ארוך הטווח בהצלחה. למשל, חברת היטאצ'י הכריזה ב-2012 כי פיתחה שיטה לשמור מידע דיגיטלי בתוך גביש קוורץ שקוף: המידע 'נצרב' בתוך הגביש באמצעות קרני לייזר, ונקרא ממנו במיקרוסקופ אופטי רגיל. על פי היטאצ'י, המידע שבגביש יכול להשמר ללא פגע למשך מאה מיליון שנה, ולא ייפגע גם אם הגביש יבוא במגע עם מים, כימיקלים, קרינה ושינויי טמפרטורה קיצוניים.

     

    חוזרים לשנות ה-50

    באופן מפתיע, חלק מהטכנולוגיות שאולי יסייעו לנו להתגבר על בעיית האחסון לטווח המידע כלל אינן חדשות, ואפילו ההפך. למשל, קלטות ועליהן סרטי הקלטה מגנטיים נמצאים בשימוש נרחב במרכזי מידע של ענקיות טכנולוגיות כמו גוגל ואמזון. קוראים מבוגרים אולי מרימים גבה: קלטות מגנטיות? זו הרי טכנולוגיה משנות החמישים.

     

    מסתבר שהמדיה המגנטית חיה ובועטת, ויש לה יתרונות לא מבוטלים. כל קלטת מגנטית יכולה להכיל עד חמישה טרה-בייט של מידע, פי חמישה מדיסק קשיח ממוצע, והמידע עליה נשמר למשך עשרות שנים. הקלטת אינה צורכת חשמל כשהיא באחסון, ומכיוון שהיא אינה מחוברת לרשת התקשורת רוב הזמן, אין סכנה שעדכון תוכנה שגוי ימחוק את המידע שעליה. סביר להניח שקלטות מגנטיות יהיה 'סוסי העבודה' של אחסון מידע לטווח ארוך בעתיד הנראה לעין.

     

    פטנט בן מיליארדי שנים

    וישנה עוד 'טכנולוגיה' עתיקה-חדשה שכנראה תהיה לנו לעזר בעתיד: ה-DNA. המולקולה הלוליינית שנמצאת בתוך כל תא חי היא המדיה המושלמת לאחסון מידע, פטנט שהטבע שכלל עד שלמות במשך מיליארדי שנות אבולוציה. גרם אחד של מולקולות DNA מסוגל להכיל 2 טרה-בתים של מידע, או פי שניים מדיסק קשיח שכיח שיש היום, ובתנאים מתאימים אפשר לשמור עליו במשך עשרות אלפי שנים. עדות טובה לך היא המידע הגנטי שאנחנו מחלצים כיום משרידיהן של ממותות שהלכו לעולמן בעידן הקרח.

     

    היכולת העקרונית להשתמש ב-DNA כמדיה לאחסון מידע דיגיטלי כבר קיימת: לפני כשנתיים הצליחו קבוצה של מדענים אירופאים לשמור כמה עשרות תמונות, קטעי שמע וסונטות של שייקספיר בתוך מולקולת DNA, ולשחזר אותם מאוחר יותר בהצלחה. התחום נמצא עדיין בחיתוליו, אבל אין כמעט ספק שבתוך כמה עשרות שנים אחסון מידע ב-DNA יהיה נפוץ ויומיומי.

     

    צבע העיניים ותמונות מהטיול לתאילנד (צילום: jupiter) (צילום: jupiter)
    צבע העיניים ותמונות מהטיול לתאילנד(צילום: jupiter)

     

    אם כן, ישנן באופק טכנולוגיות שיאפשרו לנו להתגבר, ככל הנראה, על בעיית האחסון ארוך הטווח של כמויות מידע גדולות. הבעיה השנייה שניצבת בפנינו היא, עם זאת, מורכבת הרבה יותר. הנה סיפור שידגים אותה היטב.

     

    סיפורו של דוכס

    בשנת 1066 ניצח הדוכס וויליאם מנורמנדי את המלך הארולד השני, והוכתר למלכה של אנגליה. להיות מלך, גילה וויליאם, זה לא עניין זול: צריך לשלם לחיילים, לבנות מבצרים ועוד הוצאות מעיקות שכאלה. מקור ההכנסה העיקרי של הממלכה היה, אז כמו היום, המיסים ששילמו האזרחים- אך בבלאגן המלחמות והסכסוכים כבר לא היו אנשי האוצר בטוחים מי צריך לשלם כמה.

     

    מכיוון ש'קו הצדק' עדיין לא היה זמין באותה העת, החליט וויליאם ב-1086 לצאת למבצע אדיר וחסר תקדים. הוא שלח את נציגיו לתור את כל אנגליה

    לאורכה ולרוחבה, ולתעד באופן מדויק ככל האפשר מי בעליה של כל חלקת אדמה, כמה כסף יש לכל אזרח ובמה הוא עוסק למחייתו. כל הנתונים אוגדו לשני כרכים, אשר יחד זכו לכינוי "ספר דומסדיי" (Domesday). השם שלקוח מ'יום הדין', ה- Doomsday הנוצרי שנשמע זהה, אך באיות אחר.ביום הדין, על פי המסורת, יישפט כל אדם על מעשיו הטובים והרעים, משפט שלא ניתן לערער עליו. באותו האופן, המידע שמופע אודותיך בספר דומסדיי קובע כמה כסף אתה חייב למלך, וגם עליו לא ניתן לערער.

     

    כמה יש לך? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    כמה יש לך?(צילום: shutterstock)

     

    בשנת 1986 החליט שירות השידור הבריטי, ה-BBC, לציין 900 שנים לספר המיוחד הזה, ולצאת במבצע שאפתני משלו. מיליון איש, ברובם ילדי בית ספר מכל רחבי בריטניה, כתבו על חיי היומיום שלהם וקהילותיהם, ואת כל המידע הזה התכוונו ב-BBC לרכז במקום אחד, להנאתם של ילדי בית הספר של ההווה ושל ההיסטוריונים בעתיד הרחוק.  מכיוון שנייר הוא כל כך המאה ה-19, ב-BBC החליטו לנצל טכנולוגיית אחסון חדשנית ומבטיחה בשם 'וידיאו דיסק'. כל וידיאו-דיסק שכזה יכול היה להכיל כ-600 מגהבייט, והבריטים דחסו את מיליון המאמרים, יחד עם מפות, תמונות, סרטוני וידיאו ועוד שפע של מידע דומה לתוך שני דיסקים קטנים.

     

    דיסק? מה זה?

    ספר דומסדיי, זה העשוי מנייר, שרד עד ימינו: אם יש לכם קשרים בארכיון הלאומי הבריטי וידע מוצק בלטינית מדוברת, אתם יכולים לדפדף בו ולקרוא את תוכנו. עבור ההיסטוריונים, ספר דומסדיי הוא מתנה משמיים: אין אף מסמך היסטורי שמתאר באופן שלם ושיטתי כל כך רגע בחייה של מדינה שלמה. ומה לגבי פרוייקט דומסדיי, של ה-BBC, זה שנוצר לפני פחות משלושים שנה?

     

    איך קוראים את זה? (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    איך קוראים את זה?(צילום: shutterstock)

     

    יש לכם נגן וידיאו-דיסק בבית? חשבתי שלא. טכנולוגיית הוידיאו-דיסק החזיקה מעמד כמה שנים ספורות לפני שפינתה את מקומה ל-CD ונעלמה לבלי שוב. זאת ועוד, גם שפת התכנות שבה נכתבו התוכנות המופיעות על הדיסק אינה קיימת עוד, ואף תוכנה מודרנית לא תדע מה לעשות עם קבצי הוידיאו המיושנים. פה ושם יש מוזיאון או ארכיון שעדיין מחזיק נגן וידיאו-דיסק ומסוגל להקרין את תוכן הדיסקים, אבל הזמן החולף אינו משחק לטובתן של המערכות האלקטרוניות המזדקנות. במילים אחרות, המידע קיים - אבל אין דרך מעשית לקרוא אותו.

     

    אם להיות כנים, זו אינה אשמתו של ה-BBC: זו אופיה של הטכנולוגיה המודרנית. מעט מאד טכנולוגיות מחשב משנות השמונים שרדו ונמצאות בשימוש בימינו. כמה מאיתנו מסוגלים לשחק במשחקי מחשב של הקומודור או האמיגה? אנחנו עדיין יכולים לקרוא את מאמריו המקוריים של אלברט איינשטיין מתחילת המאה- אבל הסיפורים הקצרים הראשונים שכתבתי כשהייתי בן 13, אשר נכתבו במעבד תמלילים 'איינשטיין' ונשמרו על דיסקטים גמישים וגדולים- אותם כבר אף אחד לא יקרא. ותודה לאל על כך.

     

    רוצים זכרון? תדפיסו

    פרוייקט דומסדיי הוא דוגמה קלאסית לבעייה החמורה ביותר שניצבת בפני הארכיבאים והספרנים: התיישנות. יש עוד עשרות דוגמאות איומות ומרתקות לנזק הבלתי הפיך שמביאה עלינו ברכת ההתקדמות הטכנולוגית המהירה. למשל, בארכיון של נאס"א שמורות אלפי תמונות נפלאות ברזולוציה גבוהה של הירח ומאדים שצילמו חלליות מחקר בשנות השישים והשבעים. לתמונות אלה ערך מדעי מעשי, אך המחשבים והתוכנות שהיו מסוגלים לפענח אותן כבר מזמן זרוקות במגרשי גרוטאות, וגם האנשים שפיתחו אותם לא ישארו איתנו לנצח.

     

    האם יש סיבה אמיתית להאמין שבעוד שלושים שנה ניתן יהיה לפתוח את תמונות ה-JPEG, קבצי ה-MP3 וסרטוני ה-MP4 שאנו יוצרים כיום? ההיסטוריונים העתידיים יאחזו בידיהם ג'יגות על גבי ג'יגות של מידע מכווץ בתוך מולקולות דנ"א זערוריות- ללא שום דרך מעשית לקרוא אותו ולפענח את תוכנו. זאת ועוד, חלק הולך וגדל של המידע הדיגיטלי שאנו מייצרים עובר הצפנה משיקולי אבטחה ושמירה על פרטיות המשתמשים- ובלעדי מפתחות ההצפנה, בעיית פענוח המידע רק תלך ותוחמר.

     

     

    מי ישתמש בזה עוד 100 שנה? (צילום: MCT) (צילום: MCT)
    מי ישתמש בזה עוד 100 שנה?(צילום: MCT)

     

    מכיוון שאין בהווה אף פתרון מעשי לבעיית ההתיישנות שמאיימת על המידע שלנו הדרך היחידה לדאוג לו היא, נכון לעכשיו, להמיר אותו מפורמט לפורמט ולוודא שהתוכנות והמחשבים החדשים מסוגלים לקרוא אותו. ובינתיים, אם חשוב לכם שנכדיכם וניניכם יוכלו לראות אתכם מחייכים בחליפת החתונה שלכם. כדאי שתמצאו חנות צילום טובה שמדפיסה תמונות באיכות גבוהה. ויפה שעה אחת קודם.

     

    רן לוי הוא סופר ומרצה, ומגיש את 'עושים היסטוריה '- פודקאסט על מדע, טכנולוגיה והיסטוריה

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים