שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צילום: יובל חן, shutterstock
    אם לא תחטאו, מה יאכלו הכהנים?
    אילו לא היינו חוטאים, לא היינו צריכים להקריב קורבנות, ואם לא היינו מקריבים קורבנות, לא היה לכהנים מה לאכול. ומכיוון שהדבר קשור בפיקוח נפש, המליצו חכמינו שיתאמץ האדם לחפש בקרבו חטאים אפילו אם הוא זך וטהור כשלג
    "וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ... אֵשׁ, תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".

     

     << כל מה שמעניין בעולם היהודי - בפייסבוק שלנו. כנסו >>

     

     

    "זאת תורת העולה". תורת ההתעלות הרוחנית. הכהנים הבהירו לעם כי ההתעלות זקוקה לשני מרכיבים: האש מצד אחד, והבשר מצד שני. כמה שהיו הכהנים אומרים איש לרעהו: "ומבשרך לא תתעלם". "בשרך" אין הכוונה הבשר של גופך, אלא הבשר המגיע לך בהיותך כהן. מאחר שמהתעלות רוחנית בלבד אין האדם יכול להתקיים, הוקצתה לכהנים מנת אוכל מכל קורבן שהועלה במקדש. החלק הטוב ביותר של הפרה נמסר לכהן, וזה שוק ימין.

     

    אנא מכם, חִטאו

    וכך קראנו בפרקי אבות: "אם אין קמח אין תורה, ואם אין תורה אין קמח". אלה יחסי הגומלין בין הכהנים לבין העם.

    כדי שיוכלו הכהנים לעסוק בקדושה, צריך שיהיה להם מה לאכול. ומה היו הכהנים אוכלים? בעיקר את הבשר של קורבן חטאת. הודות לחטאים שחוטא העם, יש לכהנים מה לאכול. והם יכולים להרביץ בנו תורה.

     

    אבל אילו לא היינו חוטאים, לא היינו צריכים להקריב קורבנות, ואם לא היינו מקריבים קורבנות, לא היה לכהנים מה לאכול, ואם לא היה לכהנים מה לאכול, מי היה יוצר עבורנו פתגמים נפלאים כמו "אם אין קמח אין תורה"? ולכן החטאים שלנו חשובים כל כך!

     

    ומכיוון שהדבר קשור בפיקוח נפש, המליצו חכמינו שיתאמץ האדם לחפש בקרבו חטאים אפילו אם הוא זך וטהור וצח כשלג, והיו מעודדים אותו לחפש חטאים באמרם: אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. כאומרים: אל תוציא עצמך מהכלל. וגם: אל תהיה צדיק הרבה. גם אם אתה צדיק בתכלית הצדיקות, חפש את חטאיך כדי שיאכלו כהניך.

     

    וכדי שלא יוכלו אנשים לברוח מן החטאים על ידי חזרה בתשובה, קבעו כלל: כל האומר אחטא ואשוב, אחטא ואשוב, אין מספיקים בידו לשוב. עד כדי כך חשוב היה החטא! ובעניין זה של "אחטא ואשוב" אביא סיפור המהלך בין בני דודינו, וסיפרוֹ ר׳ אליהו נאווי, השופט מבאר שבע.

     

    מעשה בכליף הרון אל רשיד

    מעשה שאירע בחצרו של הכליף הרון אל רשיד, שישב וסעד פת שחרית בבוסתן של ארמונו בחברת הווזיר הגדול,

    ראש הווזירים. ונתגלגלה השיחה לעניין של אחטא ואשוב. אמר הווזיר: לפעמים החטא אינו כל כך גרוע כמו ההתנצלות עליו. כן! יש מקרים בהם ההתנצלות על החטא גרועה מהחטא עצמו!

     

    אמר המלך: איך ייתכן הדבר? תן לי דוגמא. אמר הווזיר: כרגע לא עולה בדעתי דוגמה טובה, אך אני בטוח כי במשך היום אמצא. לאחר הסעודה עלה המלך במדרגות הארמון והווזיר עולה בעקבותיו.

     

    והנה שלח הווזיר את ידו וליטף את עכוזו של המלך. המלך הפנה את ראשו בזעם לאחור וצעק על הווזיר: האם נטרפה דעתך? הרי יכול אני להוציאך להורג על מעשה זה! אמר הווזיר: אוי ואבוי! אני מצטער, הייתי בטוח שזאת המלכה. אמר המלך: ולמלכה אתה מעז לעשות זאת? אמר הווזיר: חס וחלילה! רק רציתי להראות לך שלפעמים ההתנצלות גרועה מהחטא עצמו.

     

    ונחזור אל הקרבת הקרבנות

    בל נשכח כי לא כל אדם יכול היה להרשות לעצמו מבחינה כלכלית, להביא קרבן פרה או אפילו כבש. לפעמים היה זה איש עני שהיה מביא קרבן זעיר כמו יונה או תור, אותם ניתן לצוד בחינם. ומכיוון שהיום כמעט אף אחד אינו יודע איך צדים יונה, הנני ואלמד אתכם כיצד היו עושים זאת בימי ילדותי, שנהיה מוכנים ליום שבו יקום מחדש בית המקדש במהרה בימינו, אמן.

     

    איך צדים יונה

    שמים ארגז הפוך.

    את קצהו האחד משעינים על מקל.

    המקל קשור לחוט ארוך.

    ומתחת לארגז - מפזרים גרעיני חיטה.

    כשנכנסת יונה ומתחילה לנקר

    מושכים בחוט,

    הארגז נופל בכוח -

    והיונה - תמיד מצליחה לברוח.

     

    זוהי הסיבה שמרבית חוקי הקרבן עוסקים בצאן ובבקר, שהם יצורים כבדי תנועה, ומעט מאוד עוסקים בבני כנף שדרכם לפרוח.

     

    עוף גוזל

    ואמתיק זאת במשל על שייח' זקן אחד, שישב שלושים שנה באוהל באותה פינה, ולא זז ממקומו. אחרי שלושים שנה החליטו בניו, שהגיע הזמן לנקות את הפינה הזאת ניקיון יסודי. באו שישה גברתנים מצאצאיו, הרימו אותו לאט-לאט, והזיזו אותו הצידה שלושה מטרים לפינה המרוחקת.

     

    פתח הזקן את פיו ואמר: האדם כמו ציפור - פעם פה ופעם פה.

     

    מלים מוקשות בפרשה

    צו: בקרב יודעי ח"ן יש השערה כי שם הפרשה אינו מילה אלא מִספר! מספר שנכתב כלאחר יד על ידי סופר סתם, אי שם במהלך הדורות. אם נכתוב את המילה צו בכתב יד נקבל את המספר 13. ואכן זה מספרה הסידורי של הפרשה. זוהי הפרשה השלוש-עשרה במניין הפרשות מיציאת מצרים!

     

    וכשנאמר "שלוש-עשרה למצוות" פירושו "צו למצוות". בתוך המילה מצוות חייב להימצא צו, שאם לא יימצא תישאר המילה מות.

     

    זה מה שהעין רואה. ומה שהאוזן שומעת אף הוא סוד. האוזן שומעת צב. צב את אהרון ובניו וכו', ללמדם שהחיפזון מן השטן, והמתינות היא הדרך היחידה להמשך קיומו של העם. שהרי הצב, שדרכו איטית, מאריך ימים מכל בעלי החיים על פני האדמה. וזה כמובן משל לעם ישראל, שנדד כצב מארץ לארץ ובכל מקום שאליו הגיע הרגיש בבית. ולכן האריך ימים מכל העמים שהיו לפניו.

     

    אבל כאשר חזרו היהודים אל מולדתם, עשו זאת בחיפזון ובזריזות, ובלי לעשות חשבון בנו את ביתם החדש. ואילו אימצנו לנו
    עדויות כתובות מן הימים ההם, היינו מקבלים חיזוק להשערה שבה פתחנו, כי שם הפרשה אינו מילה אלא מִספר, ואינו אלא טעות סופרים שהמעתיקים הנאמנים העבירו מדור לדור.

     

    זכור לי סיפור כי באחד מימי ההתיישבות החדשה, הופיעה ידיעה בעיתון, שבמושב חדש שהוקם בדרום נבנו 133 בתים חדשים כל יום. כשבדק העורך אם אמנם קמו הבתים במהירות כזאת, התברר לו כי העיתונאי כתב בכתב ידו "כל יום צצו בתים חדשים" והסַדר הקליד במקום "צצו": 133. ואולי זה מה שקרה למעתיקי הפרשה שלנו, פרשת צו. יש מצב.

     

  1. טור זה מוקדש לזכרו של המגיד מדובנא, ר׳ יעקב קרנץ (1806-1740), אהוב ליבו של הגאון מווילנה, שידע לתבל את הפירושים שלו לפרשת השבוע בסיפורים ומשלים מלאי הומור, שנלקחו מחיי היומיום של אבות אבותיי בליטא.

     

    שבת שלום, יורם טהרלב



  2. פורסם לראשונה 22/03/2013 14:21

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים