חרמנות או נמות: זה לא פורנו, זו אמנות
ביצירות קולנועיות ארוכות, מסובכות, כבדות ויומרניות כ"קליגולה" ו"קן פארק", משולבות גם סצנות סקס בוטות שלא חוסכות מהצופה אורגיות לצד מראות מקוריים ומפתים. האם זו אמנות או סתם מציצנות? תחליטו אתם
מה משותף ל"קליאופטרה" של ססיל בי. דמיל מ-1934, "יוליוס קיסר" של ג'וזף ל. מנקייביץ' מ-1953, "בן חור" של וויליאם וויילר מ-1959 ו"ספרטקוס" של סטנלי קובריק מ-1960? מדובר בכמה מיצירות המופת הקולנועיות הגדולות של כל הזמנים, והן נבעו מדברי ימי האימפריה הרומית על התככים הפוליטיים, הסכסוכים האישיים וההשחתות המוסריות שהתערבבו בה. ואז ב-1979 הגיע פרויקט יומרני נוסף ברוח התקופה - "קליגולה" של הבמאי טינטו בראס, על פי תסריט של גור וידאל ורוברטו רוסוליני.
כיאה ליוצרים בשיעור קומה זה, צורפו להפקה המושקעת שחקני איכות כמלקולם מקדאוול, הלן מירן, פיטר או'טול וג'ון גילגוד - אלו היו אמורים להוביל את סיפורו של גאיוס יוליוס סיזר אוגוסטוס גרמניקוס, הידוע בכינוי קליגולה - הקיסר הנודע לשימצה, שעשה ממערכות השלטון ברומא חוכא ואיטלולא, וחצה כל גבול של טעם טוב ומוסר. לאורך 156 דקות נגלים בפנינו תחלואי החברה המסואבת. הריקבון, אנחנו לומדים, מתחיל מהראש - והוא נגמר באיברי מין חשופים.
זו היתה אמורה להיות עוד יצירת מופת עוצמתית על דמוקרטיה שמתבוססת ביין מהול בדם לרגלי קיסר אכזר, שהכוח העביר אותו על דעתו. הבעיה היא שהמימון לסרט הגיע ברובו מבוב גוצ'יונה, שנודע כמו"ל של מגזין הסקס "פנטהאוז". באמצעות הסרט ביקש להעניק ערך אסתטי, הגותי, ומעמיק - לתועבה שהוציא מעצמו. אלא שעד מהרה גילה, כי הבמאי בראס רוצה להיות יותר פייר פאולו פאזוליני ("סאלו - 120 ימי סדום") מאשר ג'רארד דמיאנו ("גרון עמוק"). גוצ'יונה המופתע חש מרומה. הרי בסרטו הקודם "סלון קיטי" בראס, הביא בלונדיניות שופעות כזונות בשירות הנאצים, ול"קליגולה" הביא זקנות מקומטות.
אמנות או פורנוגרפיה? תחליטו אתם. הטריילר של "קליגולה"
חיש מהר, גוצ'יונה פיטר את הבמאי שיכתב את התסריט, ושילב בו סצנות סקס בוטות, אותן צילם בעצמו בסיוע דוגמניות שליהק כנשות העיר רומא. כך הפך "קליגולה" מסרט תקופתי עם אמירה פוליטית, למיצג פורנו שכלל אורגיות פרועות - עשרות גופות עירומים שדבר לא מכסה אותם, מלבד האצטלה האמנותית. גוצ'יונה חשף את התסביך: יופי, אמנות, אבל איפה הציצים? יוצרי איכות אולי חושבים שהעירום בסרטים שלהם אמנותי, אבל הצופים - להם יש נקודת מבט שונה כנראה.
בובות מין ויצירתיות
מי שביקשו לאתגר את נקודת המבט של הצופים, וגם זו של הקולנוענים הם היוצרים במיזם הקולנועי של האמן מת'יו בארני "Destricted" מ-2006 שבוחן את התפר שבין אמנות לפורנוגרפיה. בין המשתתפים בולטים שמותיהם של גספר נואה ולארי קלארק - במאי קולנוע שנויים במחלוקת. נואה הצרפתי תרם למיזם את הסרטון "We Fuck Alone" ובו מתואר משגל עם בובת מין. קלארק האמריקני תרם את "Impaled" ובו צילם נערים, באודישנים לסרט פורנו ביחד עם מקצוענית.
אורגיה של יוצרים. הטריילר של "Destricted"
ספק אם אפילו הצופים החרמנים ביותר ימצאו את מבוקשם ב"Destricted" האמנותי גרידא, אך הם עשויים להגיע על סיפוקם בסרטיהם המלאים של נואה וקלארק - סרטים אמנותיים עם סצנות סקס נועזות. נואה הצרפתי-ארגנטינאי, שנודע בציבור הישראלי בזכות "בלתי הפיך" המצמרר (בו נאנסת מוניקה בלוצ'י במנהרה חשוכה), הגדיל לעשות ב"Enter The Void" המאתגר שלו מ-2009. לאורך 161 דקות, גופה של השחקנית המצודדת פז דה לה הוארטה מצולם מכל זווית אפשרית ובכל תנוחה אפשרית על ידי המצלמה המרחפת.
אזהרת אפילפסיה: הטריילר של "Enter The Void"
קלארק זכור בעיקר לשימצה בזכות שני סרטים - "ילדים" (1995) בו סיפק הצצה לא אופיינית לחיי המין של טינאייג'רים אמריקנים, ו"קן פארק" (2002) בו הגדיל לעשות עם עלילת פשע על נערים מעורערים, ולאורכה סצנות סקס נועזות במיוחד - עד כדי כך שנאסר על הפצתו בארצות הברית, אוסטרליה, בריטניה, ובבלגיה (שם הוקרן הסרט בערוץ טלוויזיה לצעירים, מה שגרר כנס כבד בסך 12.5 אלף יורו). אפילו בצרפת המתירנית הוגבלה הצפייה בסרט לגיל 18 ומעלה.
הורמונים משתוללים. הטריילר (המצונזר) של "קן פארק"
המשותף לשני סרטיו של קלארק - מלבד היותם עמוסים בתוכן מיני בוטה הנוגע לשגרת הנוער האמריקני - הוא התסריטאי שלהם: הקולנוען המוערך הרמוני קורין, שסרטו האחרון "ספרינג ברייקרס" יצא לאחרונה בישראל ובארצות הברית. בסרט, בו מככבים ג'יימס פרנקו לצד סלינה גומז, וגם ונסה האדג'נס ואף אשתו של הבמאי רייצ'ל קורין, אין חשיפה עזה כמו אצל קלארק, אולם הוא משופע באיברי גוף נשיים חשופים וגם בעלילה שבורה וקשה לעיכול. אמנות, קוראים לזה.
למה לכוכבות נוער כמו גומז והאדג'נס להיכנס לפרויקט כזה? ובכן, אלו הסרטים שיכולים לשכנע אותנו שהן בשלות לעולם המבוגרים. דוגמה טובה לכך היא קלואי סביני, שהתחילה את דרכה כנערה שובבה בת עשרים ב"ילדים" של קלארק, והמשיכה לשרת את קורין בסרטיו התמהוניים "גאמו" ו"ג'וליאן דאנקי בוי". היא עשתה את עבודתה באופן משכנע כל כך ותוך התמסרות נפשית ופיזית אין קץ, והרשימה רבים.
באינטימיות שלה: קלואי סביני בפרויקט האמנותי "Magic Hour"
בהמשך זכתה השחקנית ההיפסטרית בתפקיד מרכזי ב"אמריקן פסיכו" לצד כריסטיאן בייל, "דוגוויל" של לארס פון טרייר וב"זודיאק" של דיוויד פינצ'ר. עם זאת, כנראה שהיא תיזכר לעד בזכות המין האורלי שהיא מבצעת מול המצלמה בווינסנט גאלו, בסרטו "בראון באני" (2004) - ביצוע כל כך משכנע, שכנראה עמד לזכותה בליהוקה ל"לאבלייס" (2013) על חייה של כוכבת "גרון עמוק", ליסה לאבלייס.
יותר כחול, יותר עמוק
עירום נשי מלא, ולאחרונה גם גברי ללא כל כיסוי, הוא דבר של מה בכך בקולנוע. אולם נראה כי הסרטים האמנותיים - אלו המזוהים כארט-האוס, לוקחים את העירום ואת האקט המיני לקיצוניות האפשרית על המסך. אין שום בעיה אם זה, שכן אמנות מתיימרת למתוח את התכנים עד קצה גבול היכולת. אולם בעוד היוצרים מבקשים להרחיק עצמם מסרטי פורנו, הם בוחרים להציג סצנות סקס מפורטות, גם כשהנושא לא ממש מחייב זאת.
כך במקרה של "מעשייה אורבנית" של אליאב לילטי הישראלי, בו מראה גופם העירום של אסתי ירושלמי, נעה פרידמן וברק פרידמן עולה בין מונולוג מלהגג אחד למשנהו. ולהבדיל, יש שיגידו שסצנות הסקס הבוטות בסרטיו השתקניים של קרלוס רייגדאס הן רק דרך לחלץ משהו מהרגעים המתים הפזורים לאורכם. אז איך נקרא לזה? ספוט-קור, הארד-קור, אולי ארט-קור?
אמנות ישראלית - יש דבר כזה. הטריילר של "מעשיה אורבנית"
כמובן שקיימים סרטים אמנותיים שסצינות סקס בוטות מתבקשות בו. "סאלו" של פאזוליני עוסק בקשר בין מין, עינויים ותאוות כוח. אולריך סיידל מציג בסרטיו את גופם המקומט של זקנים אוסטרים, שמנסים להחיות את חדוות המין ונעוריהם באמצעות אורגיות. "בושה" של סטיב מקווין עוסק בהתמכרות למין, ולכן רק טבעי לצפות במייקל פאסבנדר מתעלס עם כל דבר שזז. יצירות שכאלה מציגות את הצד החייתי, הלא מושך, והלא פתייני של המין - כל כך רחוק מהמטרה המוצהרת של תעשיית הפורנו, שכוח הפתיינות של כוכביה ומבצעיהם הלולייניים מניעים אותה.
וכאן ככל הנראה נמצא גרעין הדילמה. יוצרי ארט-האוס מבקשים לאתגר את חווית הצפייה, שמתריסה כנגד כל הסרטים שהורגלנו אליהם בקולנוע המסחרי. עלילה מקוטעת, מראות קשים, פסקול רועש - כל אלה מקשים על הקהל, אפילו משעממים, שלא לומר מרדימים. ואם זה המצב, והבמאים מודעים לו, הרי שמשגלים מצולמים יכולים להעיר את הצופים, ולתגמלם על סבלנותם. זהו הגזר שאחרי המקל (ולא, אין מדובר כאן בסטייה שלנו).
איכשהו קורה, שלא פעם המשתתפים בסצנות שכאלה הם יפים ויפות, או למשל - כמו במקרה של "כחול הוא הצבע החם ביותר", זוכה פרס דקל הזהב - יפות ויפות. סרטו של עבדלאטיף קשיש התוניסאי נמשך כ-177 דקות, ולמרות זאת זכה להערכת שופטי פסטיבל קאן ומבקריו - לא מעט בגלל סצנות הסקס המתמשכות ומתמשכות והמצולמות בפירוט רב לאורכם ולרוחבם של הגופים העירומים, הצעירים והחטובים של לאה סיידו היפהפיה ואדל אקסרחופולוס.
למרות ששמו מרמז אולי על היותו סרט כחול (בעצם השם נובע משערה של הגיבורה הצבוע כחול), מדובר ביצירה שעוסקת באהבת נשים על מורכבויותיה השונות. עם זאת, כוח המשיכה המיוחד שלה, נובעה מהאסתטיקה של הכוכבות ומנועזותן מול המצלמה. קשה להאמין שמישהו מהצופים היה שורד את שלוש השעות הללו ללא נתחי הסקס הרבים שמשובצים לאורכו.
האקס-אקס-אקס פקטור
מי שמודע לחלוטין לפער שבין אתגר הצפייה בסרט אמנותי, לעונג מיני שאפשר להפיק מסצנות הסקס שמופיעים בו, הוא לארס פון טרייר - ונראה כי הוא יותר משמח לנצל זאת לצרכיו. הבמאי התגבש כקולנוען בשנות ה-70 בדנמרק, בה זכו לפופולריות רבה סרטי הסקס מסדרת "זודיאק" (שישה כאלה נוצרו בין 1973 ל-1978) שנועדו להצחיק, יותר מאשר לומר דבר מה על העולם.
כמו הילדים של קלארק, רק מבוגרים. "האידיוטים" של פון טרייר
ב-1998 פון טרייר דווקא כן רצה להגיד משהו בסרטו "האידיוטים", שמספר על קבוצת מבוגרים שמנסים לתחזק את אינפנטיליותם בכל דרך. בין היתר, תוך כדי הסרט רואים אותם במין קבוצתי שמעיד על האימפוטנציה הקיומית שלהם.
כיום פון טרייר נתפס יותר כפרובוקטור מאשר כאמן אמיתי, ולכן אף אחד לא מתפלא על כך שליהק את אומה ת'ורמן, שיה לבוף, כריסטיאן סלייטר ואחרים לפרויקט "Nymphomaniac" בן שני הפרקים, בו, על פי השמועות, קיימו השחקנים יחסי מין של ממש על הסט - ואנו נצפה בהם בתיווכה של המצלמה. מציצנות? הבמאי כנראה רוצה שנבדוק את עצמנו לפני הכל.
ווילם דפו ושרלוט גינצבורג - שחקני הבית של פון טרייר - היו גם הם בין אלה שלוהקו ל"Nymphomaniac", אבל לשניים יש כבר חוויה מינית משותפת מטלטלת בחסות הבמאי ב"אנטי כרייסט" מ-2009. הסרט, שעורר תגובות קשות בעולם, תיאר אותם כמעין אדם וחווה בגן עדן, שלצד מעשה האהבה, מתעללים אחד בשני נפשית - ובעיקר פיזית.
האמת, ממזר בן מזל הדפו הזה. גם אחרי מה שהוא עבר ב"אנטי כרייסט", ולמרות שהוא כבר נושק לגיל 60, הוא ממשיך לזכות בתפקידים ראשיים בז'אנר הארט-קור הזה - לצד נשים נחשקות רבות. נכון, ב"4:44 - היום האחרון עלי אדמות" הוא נדרש לבלות את השעות האחרונות לפני חורבן כדור הארץ עם אשתו הנוירוטית (שאנין לי) בפטפטת אינסופית, אבל זו לפחות מפצה אותו ואותנו במנת טנטרה נדיבה.
פותחים צ'קרות לפני הסוף. הטריילר של "4:44 - היום האחרון עלי אדמות"
במקרה הזה, אגב, הוא לא נזקק לקשריו עם פון טרייר. בסרט ניו-אייג'י, פסאודו-פילוסופי משמים זה, הוא משרת את אבל פרארה - במאי ותיק שרואה את עצמו היום כאמן, אבל בעברו יצר בעיקר מותחנים חצופים. ועוד לפני אלו, אי שם באמצע שנות ה-70 הוא ביים את הסרט "9 Lives of a Wet Pussy", שהציג מין בלי שום יומרות אמנותיות מהזן של אלה שהוצגו פה בכתבה - שגם היא ארוכה, ואולי גם קצת משעממת, אבל יש בה הרבה תמונות יפות.
