שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    התיאטרונטו: רעב, פוליטיקה ודת
    קפקא ובתולה ירושלמית, לצד היפית אמריקנית ונזירה אלבנית. מקבץ ביקורות מיומו הראשון של פסטיבל המונודרמות

    זה נפתח בבום. אישה מוזרה על במה שחורה, ביד אחת מזוודה ובשנייה קופסת זיתים פתוחה. היא בדרך לניו יורק כי שם זה הכי רחוק מירושלים, מהמלחמות ומהלחצים, מאביהּ החי ומאמהּ המתה. היא מבקשת להיבלע ולהיטמע במקום אחר, אבל הרעב הפנימי לא נותן לה מנוח. זה והעובדה שהיא עדיין בתולה. ככה זה, את הנוירוזה תלבה האובססיה, ומהעבר ישחרר רק המוות.

     

    המחזה, "אמנית רעב", שכתבה עמיטל שטרן, מתרחשת ערב פרוץ מלחמת ששת הימים. בתוכו נשזרים ציטוטים ומחשבות על הנובלה של קפקא, אלגוריה שנכתבה זמן קצר לפני מותו והתייחסה לאמנות הגוף הרדיקלית. בניגוד לנובלה של קפקא, במחזה הזה אין מוות גואל ואת הניסיון הכושל להתגבר על היצר, לא מוחה תענית הגוף והנפש. ורד רגב, משחקת דמות אובססיבית, נוירוטית, מצחיקה-עצובה, רדופת קומפלקסים אבל מודעת לעצמה ומפוכחת.

     

    רגב. נוירוזה סביב מין, רעב ומה שביניהם (צילום: מרב יודילוביץ) (צילום: מרב יודילוביץ)
    רגב. נוירוזה סביב מין, רעב ומה שביניהם(צילום: מרב יודילוביץ)
     

     

    היא מפתיעה, בעלת נוכחות ואיכויות קומיות, שבאות לידי ביטוי גם בשליטה מרשימה במימיקה. בתוך החלל הקטנטן של האולם העליון בתיאטרון הסמטה, כל שביב הבעה נחשב ורגב צולחת, לעתים באמצעות מבע עיניה בלבד, מעברים רגשיים קיצוניים בין עצב להומור עצמי, בין פגיעות חשופה, לציניות מחביאת כאבים. היא מציירת בעיניים בורקות, דמות מצולקת, מטורפת ונהדרת ומושיבה את הקהל בקרון הראשון של רכבת ההרים הנפשית שלה. קשה לדעת איפה נגמרת עבודת המשחק ומתחילה עבודת הבימוי. התוצאה, כך או כך, גורמת לקהל להקשיב לדמות וזה סוד הקסם.

     

    מסך או מקרר

    האלמנט המרכזי שמחבל בהפקה קשור באופן ישיר לעיצוב. חלל העבודה על הבמה מצומצם וכך גם המרחב בו יושבים הצופים שמכיל כשמונה מקומות בכל שורה. על מנת להמחיש זמנים, מקומות ודמויות מרכזיות בחייה של הדמות, מוקרנים במהלך ההצגה דימויים על הקיר האחורי ועל שני מסכים, כל אחד בגודל מקרר קטן, שמוצבים על הבמה. כדי לצפות בְּהִתרחשות בימתית דרך מקרר זקוקים צופים, שכמותי, הישובים בקצות השורות הקדמיות מימין, להרבה דמיון ומחשבה חופשית.

     

    רייצ'ל קורי. דמות שנוצרה מפרטים יומיומיים שנשארו מאחור (צילום: מרב יודילוביץ) (צילום: מרב יודילוביץ)
    רייצ'ל קורי. דמות שנוצרה מפרטים יומיומיים שנשארו מאחור(צילום: מרב יודילוביץ)
     

     

    הפקה שעוררה מהומה עוד לפני שפתחה מסך היא "קוראים לי רייצ'ל", מחזה שכתבו במשותף השחקן הבריטי, אלן ריקמן והעיתונאית, קתרין וינר. מתוך יומנים, מכתבים, הודעות קוליות ותכתובות מיילים, הרכיבו השניים את סיפורה של רייצ'ל קורי, פעילת השלום האמריקנית שנדרסה למוות ברפיח על ידי דחפור של צה"ל.

    זה מחזה שנעצר על הפרטים הקטנים, אלה שלכאורה אינם חשובים או שווים תשומת לב תקשורתית. זה מחזה שמבקש להציג את המניעים שדחפו את קורי, צעירה מבולבלת ומבריקה עם שאיפות אמנותיות ונפש חופשית, אל המערבולת של המזרח התיכון.

     

    זו הצגה שבקלות היתה יכולה ליפול באינספור מלכודות כמו דמגוגיה או דידקטיות, ובכך להפוך תוכן מעניין ורלוונטי למקום ולזמן בו הוא מוצג, להרצאה מעוררת התנגדות על מוסר וערכים הומניטריים. זה לא המקרה. בזכות בימוי רגיש וביצוע כובש ושובה לב, הצופה לא יכול אלא ללכת אחרי הדמות תוך כדי שהיא נבנית, מתחזקת, גדלה בקרשנדו שהולך וגובר עד הסוף.

     

    יש תפקידים שכדי להיכנס בשעריהם נדרשת מהשחקן מחויבות טוטלית והזדהות ובמובן זה, סיון קרצ'נר לא מגלמת דמות, היא הדבר האמיתי. קורי חיה ונושמת בתוכה ואפשר כמעט לגעת בלהט שהיא מפזרת סביבה. יד הבמאי הבלתי נראית אך נוכחת של ארי רמז, מעידה על עבודת צוות שמוציאה את המיטב מהחיבור שבין הטקסט לשחקן. כמו הדמות כך גם בפרשנות הבימתית שלה, יש חוסר שקט מובנה, שבא לידי ביטוי בתנועה מתמדת של גוף חסר מנוחה. כמו הדמות כך גם בפרשנות הבימתית שלה, יש נונשלנטיות לא מתאמצת ושופעת חן.

     

    לפתוח את הראש

    סיון קרצ'נר שולטת בבמה ובכל רגע נתון היא יודעת היטב מה היא עושה. הטבעיות שבה נשפכת ממנה הדמות שהיא מגלמת, הופכת את המפגש עם שתיהן לעוצמתי. נקודת התפר שבין ישראל לפלסטין היא מקום פוקח עיניים, וההצגה, יש לקוות, תפתח גם את הראש.

     

    קוזניצובה. דמות מגומגמת ונכה מובילה למשחק מגומגם ומביך (צילום: מרב יודילוביץ') (צילום: מרב יודילוביץ')
    קוזניצובה. דמות מגומגמת ונכה מובילה למשחק מגומגם ומביך(צילום: מרב יודילוביץ')
      

     

    בעידן שבו דורשים מאמנים בישראל צנזורה עצמית, סביר שיהיו מי שיבטלו את ההצגה עוד לפני שצפו בה וחבל, כיוון שלא נועדה לשכנע את המשוכנעים. נקודת המוצא של המחזה מתעקשת לשרטט דווקא את המהלך הנפשי-רגשי שעוברת קורי, נערה אמריקנית סקרנית שנאחזת באידיאליזם בסגנון דון קישוט, ומאמינה שמלחמות על צדק באמת יכולות להוביל לשינוי ולתיקון העולם. היא גדלה, מבשילה ומתעגלת תוך שהיא נחשפת בשלבים לזרעי הפורענות שמנביט הסכסוך הישראלי-פלסטיני.

     

    את רצף הצגות התחרות שנפתחה אמש (ה') סגרתי עם "מריה קוזניצובה", מחזה על נזירה אלבנית שנשלחה לישראל לטפל בילדה עם פיגור שכלי, אך בדרך גילתה שנמכרה לבעלי מכוני ליווי ישראליים. זה יכול היה להיות סיפור אנושי נוגע ללב, אבל המחזה הדליל שכתב וביים רוני פלדמן לא באמת החליט מה הוא.

     

    גרעין הדרמה חבוי בתהליך שעוברות הדמויות שמרכיבות אותו אך במקרה הנוכחי, קוזניצובה לא הולכת לשום מקום. גרוע מזה, היא דורכת במקום, חוזרת שוב ושוב על אותן המניירות באותן אינטונציות ובסופו של דבר מתישה.
    זו דמות חד-ממדית, נטולת פשר ומשעממת, שכובלת את השחקנית, ליאת אקטע ומעוררות התנגדות. זו דמות מגומגמת ונכה שמובילה לפרשנות מגומגמת ולפרקים מביכה.

     

    אם היה כאן ניסיון לחשוף את נבכי נפשהּ של הזונה בעלת לב הזהב, הוא כשל. אם היתה כאן אמירה ביקורתית על תעשיית המין הנצלנית, היא הלכה לאיבוד בתוך שלל הקלישאות. אם היה רצון לייצר משוואה עם מריה מגדלנה, הורתו של ישו, הוא לא הגיע לכלל מיצוי. במילים אחרות, כשאין סוד, כשהדרך ברורה כאילו היתה מוכרת לך מלכתחילה, אין ממש סיבה לצאת למסע.

     

    במת התיאטרונטו היא מבחן אולטימטיבי לשחקן ולחומרים תיאטרליים ואין בה חסדים. אלה שמצטופפים באור הפנס הבודד של המונודרמה, לוקחים על עצמם את הסכנה שטמונה בחשיפה מלאה ואין להם מקום מפלט להסתתר בו. בכל הנוגע להצגה "מריה קוזניצובה", במבחן הבמה המחזה והביצוע לא הוכיחו את עצמם.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    אמנית רעב. קורצים לקפקא
    צילום: ז'ראר אלון
    לאתר ההטבות
    מומלצים