שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    מפגש בלתי צפוי עם יהושע קנז

    ב"שירת המקהלה", קובץ הסיפורים החדש של הסופר הוותיק יהושע קנז, אירועים משונים ודמויות כואבות משתתפים בסצנות מפתיעות עם רקע סתמי למדי. מהספר עולה מסקנה אחת ברורה: קנז הוא אמן של הסתרה וגילוי. ביקורת

    אחד הסיפורים היפים בקובץ החדש של יהושע קנז, "שירת המקהלה" הוא הסיפור הפותח: "האורחת" שמו. מתואר בו יום רגיל למדי, שחריגותו במפגש הדרמטי של ילד עם עולם המבוגרים, כשברקע מרומזים לנו מתחים חברתיים, פוליטיים ואמוניים. במידה רבה, הקונפליקטים שעולים מן המפגש מאפיינים את סיפורי הקובץ כולו, שחלקם חדשים וחלקם נדפסו בעבר בכתבי עת שונים. הדרמה שמתאר קנז נמסרת באיפוק הידוע שלו, שדווקא מחצין את הקטסטרופליות שבמתחים, המניעים את העלילה של כל סיפור וסיפור.

     

    • אוהבים לקרוא ספרים? היכנסו לפורום שלנו

     

    לטעמי, יופיו של קובץ הסיפורים הזה, שרוב הסיפורים המכונסים בו טובים מאוד, הוא בהסטה אל עבר הפרטי. כאמור, הפוליטי והחברתי נוכחים בסיפורים - במופגן או ככוח מניע סמוי - אך היחסים הבין-אישיים, הפיצול בין הפרטי לקולקטיבי והימצאותו של אירוע דרמטי (אך לא מלודרמטי) המערער את יסודותיו של המספר או הגיבור של כל סיפור ברמה האישית, הם אלו שמעניקים לסיפורים הן את עצמתם הרגשית, הן את הביקורת והאירוניה המושחזות, והן את המשמעות הספרותית העמוקה הטמונה בהם.

     

    "שירת המקהלה". ביקורת ואירוניה בכל סיפור וסיפור (צילום: עטיפת הספר) (צילום: עטיפת הספר)
    "שירת המקהלה". ביקורת ואירוניה בכל סיפור וסיפור

     

    שרב כבד

    אותו ילד מהסיפור הפותח מצטרף לאביו ולשותפו הדתי לעבודה, שהגיע גם כן יחד עם בנו, ללוות את האורחת של המשפחה הדתית. האורחת, אוסטרית מגונדרת משהו, זרה מאוד בנוף הארצישראלי ומתקשה לעמוד בחום הכבד שבסביבות הכנרת. במהלך הנסיעה ולאורך אותו יום מעמת קנז את הילד הביישן, הנמצא על סף בר-המצווה עם שלל אפיונים של בגרות, העומדים בניגוד מה לתמימותו הילדית.

     

    עימות זה נמסר על ידי קנז כמעט מבלי לציין זאת במישרין, אך העלילה טעונה במתח הזה, ומובילה את נקודת המבט על ההתרחשויות. האינפנטיליות המסוימת שעולה מדמותו של הילד, מוצאת את ביטויה בהזדמנויות שונות, ולבסוף בפרץ דמעות שהאב מבקש למחות כדי שהאם לא תרגיש בכך. אולם פעולה זו טומנת בחובה הסתרה נוספת, והיא של מה שרק מרומז לנו, אך ייתכן מאוד שעלה על דעתו של הילד והכאיב לו מאוד: האפשרות כי משהו מתרחש בין אביו לבין אותה אורחת.

     

    בכך מסיט קנז את הקריאה הפוליטית החד-משמעית של הטקסט, הרווי באפיונים שכאלו (גלותיות אל מול ישראליות, סטריאוטיפיות, דתיות אל מול חילוניות וכן הלאה) אל עבר קריאה אישית יותר, כאשר הפרטים המתגבשים מהטקסט, מעבירים את עוצמת החוויה הרגשית והתודעתית המתפתחת בנפשו ובמוחו של הילד. המפגש הטעון בין הילדות לבגרות, דווקא מתוך טריוויאליות וכמעט מתוך הבנאליות של אותו היום, כמוהו כחומר נפץ עבור הילד, וקנז מבטא אותו ברגישות רבה. קשה להתאפק מלהתייחס לכל סיפור וסיפור בקובץ, אך אבקש לציין מהלך מעניין נוסף הנמצא בסיפור "מותו של הוגו".

     

    הסיפור נפתח בהופעתה המשונה של מודעת אבל על פטירתו של הוגו, עובד בחברה כלכלית בשם "אירופה קרדיט". הבוס וצוות העובדים (בהם המספר) משוכנעים כי מדובר בקנוניה משונה, וכי הוגו לא מת, ועליהם למצוא אותו ולהשיבו למוטב. מנקודה זו נפתח סיפור סמי-בלשי, שבו הן הבוס והן עובדת הניקיון משמשים כחוקרים-בלשים. ההיררכיה המעמדית הברורה מטשטשת, לכאורה, נוכח התפקידים החדשים שמקבלות הדמויות על עצמן, כאילו התאפשר להן לחרוג מהסטריאוטיפ.

     

    תנו למות בשקט

    אולם המתח החברתי נשמר ברמות שונות, הן בדמותה של כרמלה המנקה, שמקווה לקבל גמול כלכלי על עזרתה הכבירה, והן ברמזים המובלטים מאוד על הסיבה להיעלמותו של הוגו (מורו האהוב שעמו שמר על קשר, אשר מוביל אותם למקום מחבואו של הוגו, מצר על כך שאלו שחונכו על ברכי הסוציאליזם, מלווים כעת בריבית קצוצה). כאשר הם מגיעים לדירת דודתו ברמת אביב, ומצליחים להוציא אותו מהמיטה ולשבת עמם בסלון, הבוס לוקח לידו את הספר "הגלגול" של קפקא ותוהה אם המספר קרא אותו. הקישור בין הגיבור של קפקא לאותו הוגו ברור למדי, ואכן - כמה רגעים לאחר מכן, נמלט הוגו מהסלון וקורא להם בזעם להסתלק ושיתנו לו למות בשקט.

     

    הקדרות, ערעור הקיים ותחושת המועקה מלווים את הסיפור הזה, עוד קודם להופעתו המוחשית של הוגו. קנז מצליח להעביר את התחושות האכזריות שבהן נתקף הנעדר באמצעות שלל רמזים ואפיונים, הצוברים משמעות עד לסוף הדרמטי. סביר להניח כי במוחנו תעלה ההשערה כי הוגו לא היה יכול לסבול עוד את השבר העמוק שחל באופיו ותפקודו מנער סוציאליסט לגבר קפיטליסט, וביקש לגזור על עצמו מוות בעודו בחיים, לפני שיהפוך בעצמו לג'וק. אולם הפן הדרמטי החברתי הזה מתקיים כל העת לצד מערך עלילתי שיש בו מן הקומיות, כמעט כמו פארסה בלשית, המאפשרת לקנז להפנות את תשומת הלב לכל אחת מהדמויות באופן פרטי, ולחשוף את עולמה לקורא, גם אם לרגעים ספורים.

     

    אותה קומיות, על גבול ההקצנה האבסורדית, מוצאת את ביטויה בסיפורים נוספים,

    הן על ידי עיצוב הדמויות ("מי ראה את קים?", למשל), והן על-ידי בניית העלילה ("ההזדמנות האחרונה"). המפגשים הבלתי צפויים והאירועים המשונים המתקיימים ברקע סתמי ורגיל למדי, מהווים קרקע מוצקה לתיאור המתחים, האכזריות, הכאב והבנאליות. אלו מתוארים מתוך נקודת החיכוך שבין הפרטי והחברתי; תפיסת העצמי והמבט אל החוץ; הידיעה הקודמת (או היעדר הידע) והידיעה החדשה, המכוננת.

     

    אף על פי שלא כל הסיפורים בקובץ אחידים ברמתם, לטעמי הם מציגים את כוחו של קנז כמספר סיפור, כאמן של הסתרה וגילוי ובעיקר - כאמור - כאמן של מתחים שלהם פנים שונים. הפנים הללו מאפשרים קריאות מגוונות של הטקסטים, ודאי אם יועמדו אל מול יצירות קודמות שלו. כך או כך, מפגש עם הספרות של קנז נותר תמיד מעניין ומסקרן, וחקירתו את האדם העומד אל מול צמתים רגשיים עודנה חריפה ובעלת ערך.

     

    "שירת המקהלה", מאת יהושע קנז. הוצאת עם עובד. 159 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: דן פורגס
    יהושע קנז. קונפליקט שנולד מתוך מפגש
    צילום: דן פורגס
    לאתר ההטבות
    מומלצים