שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    'נופים ממטרופולין המוות': לחקור את הזיכרון
    בספרו האוטוביוגרפי של אוטו דב קולקה, מתוארות מערכות יחסים מורכבות עם הזיכרון, עם רגשות האשמה של מי ששרד, ועם האינטלקט שנשאר לחקור את המאורעות. אך רק כשנוגע המחבר בשורשי הטראומה, הכתיבה הופכת למעניינת באמת

    לקראת מחצית ספרו של אוטו דב קולקה, "נופים ממטרופולין המוות" נכתב: "אני חייב לשאול את עצמי, האם יש משהו מאותה אלימות, האם נשאר בזיכרוני משהו מן האלימות הזאת ומן האכזריות? כמעט ואמרתי בזיכרונותיי. ואני הלוא חוקר עכשיו את הזיכרון, ולא כותב זיכרונות". זהו המהלך שמבקש דב קולקה לעשות: לא לגולל את הזיכרונות אלא לבצע מעין חקר אחר הזיכרון עצמו. מה הוא זוכר, ומדוע? כיצד זיכרון ימיו כילד ב"מחנה המשפחות" באושוויץ-בירקנאו השפיע עליו ואלו משמעויות גלומות בו?

     

    בשונה מספרי עדות מתקופת השואה, נע המחבר כל העת בין שני הכובעים, לכאורה, שהוא חובש: הראשון הוא אותו ילד שחווה מאורעות איומים, והשני: חוקר בעל-שם עולמי של "הפתרון הסופי של בעיית היהודים". הוא שב ומציין שכחוקר, הוא שומר על ריחוק מתמיד ממושא הכתיבה והמחקר שלו, ואילו כעת - בספר זה - הוא מבקש לראשונה להתמודד באופן אישי ופרטי יותר עם זיכרונו, זאת על אף פי שסגנונו הוא כמעט תמיד בעל נימה מחקרית, המבקשת לארגן את מה שנמסר ללא הרף.

     

    "נופים ממטרופולין המוות". הפתרון הסופי של בעיית היהודים ()
    "נופים ממטרופולין המוות". הפתרון הסופי של בעיית היהודים

     

    ספרו של דב קולקה, שנולד בצ'כיה ב-1933 ועלה לישראל ב-1949, פורסם בתחילה באנגלית, והוא מורכב מקטעים שמקורם בראיונות מוקלטים מלפני למעלה משני עשורים, וקטעי יומנים אותם כתב המחבר בבגרותו, שכוללים בעיקר חלומות ורשמים בעקבותיהם. בנוסף, מצורף לספר מאמר פרי עטו על "מחנה המשפחות" של יהודי טרזינשטט באושוויץ (התקשיתי להבין מדוע נושא זה - שבו נוגע דב קולקה מהפרספקטיבה הפרטית שלו, כילד במחנה - זקוק גם ל"קביים" של מאמר אקדמי).

     

    המערך המגוון משהו שמוצג לפנינו בספר זכה לשבחים רבים, ובמיוחד צויין את הפער בין הכתיבה היפה והצלולה של דב קולקה לבין התכנים הקשים המתוארים באמצעותה, ואת הערך שבטקסט שאינו "נכנע לחוקיו של אף ז'אנר". אני מתקשה להסכים עם קביעות אלו באופן מוחלט. ראשית, מפני שאינני סבור שכתיבתו של דב קולקה יפה, עזת מבע ומעוררת השתאות במידה יוצאת דופן; שנית כיוון שטקסטים העוסקים במאורעות השואה, יימצאו תמיד בדיסוננס המסוים שבין הסיגנוּן של הכתיבה לבין התכנים הקשים. הפער הזה הוא אימננטי לתהליך הכתיבה. תהיה זו עדות, ספר זיכרונות, מחקר או פרוזה. בנוסף, טקסטים פרגמטריים, שאינם נכנעים לכאורה לאף ז'אנר, נהיו כבר דבר של מה בכך, ואין די, לדעתי, במהלך זה כדי להצביע על איכותו של הטקסט.

     

    המוות הגדול והמוות הקטן

    דב קולקה מרבה להסביר כי הוא מתנסח באמצעות הז'רגון של המיתולוגיה הפרטית שלו, הכוללת חזרה מאסיבית על ביטויים כגון "מטרופולין המוות", "המוות הגדול" ו"המוות הקטן", וכדומה. לעתים נדמה כי בהסברים אלו הוא מבקש לעמעם את תחושת המיצוי שבביטויים המיתיים, אך הופעתם המרובה בטקסט - הן ככותרות משנה, והן כחלק משמעותי מהזיכרון ועיבודו - כמעט והופכת אותם למה שמכונה "מטאפורה מתה".

     

    בנוסף, גם החלוקה לקטעים נפרדים, שלהם כותרות המבדילות אותם זה מזה, אינה הכרחית לטעמי. הפרגמטריות אינה אינהרנטית למהלך הזיכרון המורכב כל כך, או לניסיון של המחבר לעבור בין נקודות המבט הילדית והבוגרת, אלא נדמית טכנית למדי ושרירותית. לטעמי הספר היה מרוויח מעיצוב רציף ומעריכה קפדנית יותר, שהיתה מונעת חזרות מיותרות ומציגה טקסט מגובש פי כמה. שכן גם אם ההתחקות אחר הזיכרון והשלכותיו היא בעלת ממד של טשטוש גבולות וערעור נרטיבי, אינני חושב כי מהלך הכתיבה הספציפי של דב קולקה מציג זאת בצורה מוחשית.

     

    אסירים בעבודות סלילת הכביש ב"מחנה המשפחות" באושוויץ (איור: דינה גוטליב) (צילום: אוטו דב קולקה, מתוך הספר) (צילום: אוטו דב קולקה, מתוך הספר)
    אסירים בעבודות סלילת הכביש ב"מחנה המשפחות" באושוויץ (איור: דינה גוטליב)

     

    יתרה מכך, המבט האותנטי של ילד בן אחת-עשרה, המובטח לנו כי יבוא לידי ביטוי בספר, אל מול הפרספקטיבה של ההיסטוריון הבוגר - כמעט ואינה מתקיימת. דב קולקה אמנם חוזר לתקופה בה היה ילד בשואה, אך לא מצאתי את אותה התבוננות ילדית המתוארת במישרין, כי אם התבוננות רפלקטיבית בילד שהיה, וניסיון לעמוד על האופן שבו הוא חווה את המציאות באותה עת.

     

    הנקודה המעיינת ביותר בספר, אם כן, היא הקושי של דב קולקה להיזכר ב"תמונה הכוללת" של מאורעות השואה. הוא מציין מספר אירועים משמעותיים, כמו צעדת המוות, הפרידה מאמו, הוצאות להורג פומביות, את אימת הסלקציה והנוכחות המתמדת של המשרפות כמחוז האחרון והמוחלט כל כך, אליו חששו הוא והסובבים אותו להגיע. אירועים אלו מתוארים במידה לא מבוטלת של בלבול: המחבר מספר על אודותיהם אך נאבק לעתים להבין לעומק את משמעותם עבורו, כילד וכבוגר. על החבל הדק הזה שבין תיאור התרחשות לעיבוד רגשי של הסיטואציה, מהלך דב קולקה לאורך כל הספר, ובמקרים מסוימים המפגש הטעון הזה מוביל, מטבע הדברים, לקטעים מצמררים למדי.

     

    מעניין לא פחות הוא הקושי של המחבר לזכור את האימה עצמה. דב קולקה הובא עם משפחתו לאושוויץ-בירקנאו והיה בין ברי המזל (באותה תקופה זה היה מזל גדול) להיות בין האסירים שמוקמו ב"מחנה המשפחות". שם התקיימו במה שניתן לתאר רק כנס - חיים תרבותיים, במרחק של מאות מטרים מהרמפה והמשרפות. החיים התרבותיים הללו כללו הצגות וקונצרטים, ובמהלך השהות שם ספג דב קולקה הצעיר מתרבות אירופה: ספרות, מוזיקה ותיאטרון. הקיום המקביל הזה מתווסף למצבים איומים בהם נכח בתקופת השואה, שמכולם הוא ניצל בדרך זו או אחרת. תחושה של כאב ואולי גם אשמה מלווה את הכתיבה על נושאים אלו, כמי שהצליח להינצל ולשרוד את השואה וכמי שמתקשה לדלות מזיכרונו את האימה שהוא יודע שהתרחשה.

     

    כך למשל הוא כותב: "הדברים הללו קשורים בכמה סיטואציות החוזרות במעין חלומיות מיתית.

    הלילה הזה שבו כל חברי הילדים, וגם בני משפחתי - כפי שהתברר לי למחרת - הושמדו, חוזר בתמונות שלא ראיתי במו עיני ואני חווה אותן תמיד מחדש: כיצד הם נכנסים לתוך תאי הגזים ואני איתם, כי אני שייך אליהם. כיצד הם נכנסים לפרוזדור ואחר כך לתוך תאי הגזים ואני איתם. ואיך ברגע האחרון, בדרך לא דרך, אני נמלט - פעם דרך פתח של איזו דלת ברזל קטנה וחלודה שנפתחת, ופעם באיזשהו זרם מים תת-קרקעי, ואני יוצא מן המשרפה וחופר מתחת לחוטי התיל - אינספור סיטואציות כאלה".

     

    בקטע זה, המאפיין מאוד את סגנונו של דב קולקה ואת הלך הרוח של הספר, הוא מצביע על אחד משורשי הטראומה המלווה אותו, וכאשר הוא עוסק בכך, ממריא הספר למחוזות המעניינים באמת. ודווקא בשל כך, שאר התוספות (קטעי היומנים והמאמר) מחלישים את עצמתו של הספר ואת העניין שבו. הם נדמים כנספחים של ממש, שיש ביכולתם להאיר פן זה או אחר בסיפורו של המחבר, אך גם כשהם עושים זאת, אין בהם את הערעור החזק והמשמעותי באמת שיש בקטע שצוטט לעיל, ושהוא, לדעתי, לב לבו של הסיפור שמבקש דב קולקה לעמוד על טיבו. כיוון שכך, אותו חוסר כניעה לז'אנר מסוים נדמה משני כל כך וזר למהלך שביצע המחבר, וזאת לעומת מבנה העומק של הטראומה ותפקודו של הזיכרון שהם-הם המהות האמתית לטעמי ביצירה זו, אך אינם זוכים לייצוג מוצלח מספיק.

     

    "נופים ממטרופולין המוות", מאת אוטו דב קולקה. הוצאת ידיעות ספרים. 168 עמ'.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: אוטו דב קולקה, מתוך הספר
    מתוך "נופים ממטרופולין המוות". גלויה ובה אסירים מדווחים על הרעבה בקודים מוסווים
    צילום: אוטו דב קולקה, מתוך הספר
    לאתר ההטבות
    מומלצים