שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות

    ניו-ג'רזי

    אירועי השבוע בקהילת ניו-ג'רזי

    חיילת משוחררת

    היא נולדה בישראל, עברה להתגורר עם הוריה בקליפורניה ואז באריזונה, ומשם המשיכו ההורים עד ניו-ג'רזי. שני טריפון עשתה קולג', עשתה חושבים ופנתה ל"נפש בנפש" עלמנת שייסעו לה 'לעשות עלייה'. עם הגעתה לארץ המובטחת התיישבה בגרעין בקיבוץ דגניה, והחלה את דרכה בישראל,

    כשחוץ מהמשפחה שחלקה עוד מתגוררת בישראל, חבריה לגרעין הופכים להיות מרכז עולמה. כבת לאמא ששרתה שנים רבות בצבא, ואף צלחה את כל הדרך עד לדרגת סגן אלוף(ה) היא בחרה במסלול של מדריכות טנקים. למרות שגדלה והתחנכה רב שנותיה בארה"ב, הלכה לקורס המורכב בן ארבעת החודשים, כולו בעיברית, וכיום רק תנו לטריפון טנק, והיא מפרקת אותו לחתיכות, מרכיבה אותו מחדש ונוסעת. כן, היא גם הדריכה חניכים חדשים כיצד לעשות זאת אחריה. והכל בעיברית. היא גם הדריכה ירי ב-אמ 16 האמריקאי, ולבסוף אחרי הרבה סחיבות וניווטים סיימה כקצינה את שרותה הצבאי. כקצינה אגב, שרתה בגבול הדרומי מול רצועת עזה, מצריים וירדן, והקפידה שהגבולות יהיו נקיים מתקריות. את שמונת הימים לפני שחרור גלעד שליט והמתח שעבדו בו לא תשכח לעולם. בהרצאה מאלפת על מסלול חייה במסגרת סדרת הרצאות שניתנת בבית הכנסת פייר לון ג'ואיש סנטר בפייר לון בו חברים הוריה, דרור, איש היי טק, ושפרה, יזמית בתחום החינוך סיפרה טריפון על הקשיים לפקד על היחידה בצבא, ולצד זה גם הסיפוק הרב שהפיקה. מהשרות הצבאי יצאה כשהיא בטוחה בדבר אחד, היא טובה מאוד בניהול אנשים. היא קשוחה ודורשת, ולמרות זאת הפקודים אהבו אותה. כשנשאלה מה היה הדבר הקשה ביותר שחוותה בישראל בתור עולה חדשה וחיילת בודדת ענתה להפתעת הקהל המתמוגג כי קבלת רשיון נהיגה על רכב היה המכשול הגדול ביותר שעברה. "נהגתי על טנק, יריתי בנשקים לפני שקיבלתי את רשיון הנהיגה הישראלי המיוחל. באריזונה נהגתי מגיל 15.5 ובישראל הערימו עלי כל קושי אפשרי בדרך לעצמאות שלי לנוע". על דבר אחד אין ערעור, היא הכי התגעגעה לאוכל של אמא. מרחוק, אומרת שני, למדה להעריך את המסירות, האהבה והזמינות של הוריה.

     

    קיר הנשיקות

    רונית לוין-דלגדו מדברת שפות רבות. אבל נראה כי השפה העיקרית שהיא מדברת היא שפת האמנות. היא לומדת באוניברסיטת מונט-קלייר, והיא נבחרה להיות בין שלושת מילגאי פולברייט הראשונים לתואר שני (תכנית פולברייט של ממשלת ארה”ב היא אחת התכניות המפורסמות ביותר והיקרתיות ביותר בעולם לחילופי סטודנטים ומרצים. המטרה העיקרית של התכנית, שאותה יזם הסנטור וויליאם פולברייט ב-1946, הינה חיזוק יסודות השלום על ידי חיזוק ההבנה בין העם האמריקאי לבין העמים של מדינות שותפות מסביב לעולם. האמצעי העיקרי להשגת מטרה זו הינו החלפת סטודנטים ומרצים ברמת ההצטיינות האקדמית הגבוהה ביותר . www.fulbright.org.il).

     

    רונית לוין-דלגדו ואליזרין זרוב וויסברג על רקע היצירה של רונית ()
    רונית לוין-דלגדו ואליזרין זרוב וויסברג על רקע היצירה של רונית

     

    כשנתבקשה להציג את עבודותיה בגלריה, העלתה את הרעיון להציג עם עוד קולגות מהאוניברסיטה ומקשרים אחרים, וכך יצא שאצרה עבודות מתחומים שונים שאת כולם מייחד היחס בין היופי והגרוטסק לצד חקירת משמעויות של אייקונים מוכרים וחשיפתם. בתערוכה היא מציגה את "קיר הנשיקות" שהוא בעצם הכותל המערבי עשוי כולו מליפסטיקים על קנבס. טכניקה שפיתחה עוד בארץ, "התעסקות שנובעת מתוך הגעגוע והכמיהה לישראל, רעיון הארוס וריטואל וחקר הזהות האישית והלאומית" כך ע"פ לוין-דלגדו. בולטת בכניסה היא ג'ירפה נשית במיוחד, עשוייה מעץ, סיליקון, עיסת נייר ואפילו שיער אדם, ועוד חומרים מעניינים, וגובהה לא פחות מ- 8.5 פיט. את האחרונה פיסלה מי ששעה אחרי שנפתחה התערוכה תשיר ג'אז ותפתיע את כולם בדרמתיות תאטרלית יוצאת דופן. שמה של האחרונה אגב הוא ג'יימי לוין. בין האמנים הישראלים הנוספים שמציגים את עבודותיהם ניתן למנות את ליאור שביל, חן צרפתי ואאידה פנחס.הפתעת הערב, במיוחד לישראלים שביננו היתה אליזרין וויסברג, הידועה בשמה האינטרנטי, זרוב.קום. היא החלה את דרכה בתור בלוגרית, מהראשונות ב"ישראבלוג" הישראלי, ועד מחוברות עונה שניה הידועה בצבעים הורודים שמשמשים אותה החל בשיער, מסגרת המשקפיים והבגדים הפרובוקטיביים. ומאז עברו הרבה מים בירדן שהובילו אותה עד ניו יורק. יחד עם בעלה, תום אשחר, היא כובשת את ניו יורק וסביבותיה, ומציגה עבודת צילום ועיבוד צילום עם סיפור שובה לב. תום אשחר, הבעל שאיתה, צלם מקצועי מציג עבודת צילום מורכבת לצידה. (גילוי נאות אליזרין וויסברג נמנית על חברי המערכת של ידיעות אמריקה א.ס.ח)

     

     

    יהדות מחדשת‎

    יהדות מחדשת‎ - או בשמה המוכר יותר Reconstructionist היא תנועה יהודית שהוקמה באמצע המאה הקודמת, ולוקחת את התנועה הרפורמית צעד או יותר קדימה בקידמה. בני קשת – בית כנסת ששוכן בעיירה הציורית מונט-קלייר נמנה על אחד ממוסדותיה, ולו מחלקה ישראלית בראשה עומדת איה יזרעאלי-לוי ואליה חבר עמוס קמיל עלמנת לעורר את הקהילה הישראלית מחדש ולהענות לצרכיה. עד לשנה שעברה לא היה מי שירים ארוע לכבוד יום העצמאות אפילו. ואז נפלה ההחלטה לפתח את האגף הישראלי ביתר שאת ולחזק את הקשרים עם ישראל.

     

    הקהילה הישראלית במונט-קלייר חוגגת עם הרב דרבי ליי. צילום: ציפי טאובה ()
    הקהילה הישראלית במונט-קלייר חוגגת עם הרב דרבי ליי. צילום: ציפי טאובה

     

    קבלת שבת ראשונה נחגגה ממש לפני הפסח כשהדגש היה על אוירה ישראלית. החלה התארגנות של קבוצה ישראלית, ובתמיכה מסיבית של דפנה יזרעאל, שליחה של הסוכנות היהודית שיצרה את הסידור לארוע התארגנו על קבלת שבת שכללה הדלקת נרות, שירה בציבור אותה הובילו עם גיטרות סיון ויגדר, ענבר שדה ומאיה קמיל והקהל שמביא איתו בקביעות כלי הקשה לליווי. הוקראו טקסטים שלא מן התפילה ובינהם "תפילה תל אביבית" מאת עלי מוהר. והערב שנפתח בשיר 'היום יום שישי' שכולם הכירו עוד מהגן המשיך לשירים ישראלים קלאסיים בינהם 'שיר אהבה בדוואי'. קהילות שונות באו לקחת חלק ובינהם נציגי הצופים של ווסט-אורנג' שהציגו את עצמם בפני הקהל ולבשו את מדי הצופים. וכמו בכל ארוע ישראלי לא נחסך מהקהל הצד הקולינארי של הערב שכלל מרק שהוכן בבית הכנסת באותו יום, בשלושה סירי ענק, וכולם נהנו ממנו עם המון שקדי מרק ישראלים. הקהילה דאגה גם למאכלים ישראלים אחרים שהביאו איתם. במהלך הערב נתגלו כשרונות צעירים חדשים כשמככב בינהם דני בן ישראל בן ה- 13 שעולה לשיר בשלב האחרון כשהמארגנים נוכחים שאף אחד בעצם לא רוצה ללכת הביתה. הערב כולו נסך חומר למחשבה בראשיהם, והמשתתפים תוהים על פיצוח הצופן של קבלת השבת הישראלית, מהו יום השישי שכולם מתגעגעים אליו בעצם. נראה כי השילוב של עיתון ישראלי, שירים ישראלים, מרק והישיבה עם החברים נמצאו כנוסחה המושלמת.

     

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    מומלצים