"ילדי וילה אמה": כשהמלחמה הפכה לטיול נחמד
בשל מחסור בתעודות, נקטע מסעם של 121 ילדים יהודים שברחו מגרמניה לישראל, ובמשך שש שנים הם נדדו באירופה, כשהמלחמה נושפת בעורפם. שנתיים מתוכן הם שהו ב"ווילה אמה", בית קיט בכפר איטלקי, שתושביו פרשו עליהם את חסותם
עם התגברות האנטישמיות בגרמניה ובאוסטריה, נשלחו לארץ ישראל קבוצות של ילדים יהודים שהוריהם הרחיקו לראות, והבינו כי מוטב למלט אותם מאירופה מוקדם ככל האפשר. בין המשלחות שהתארגנו במסגרת "עליית הנוער", הייתה גם קבוצת ילדים שיצאה מגרמניה בקיץ 1939, אלא שהמלחמה שפרצה ב-1 בספטמבר, שיבשה את התוכניות, ורק חלק מהם הצליחו להשלים את המסע ולהגיע לארץ.
<< הכל על העולם היהודי - גם בפייסבוק שלנו. כנסו >>
הסרט התיעודי "ילדי וילה אמה", שהוקרן אתמול בנווה שכטר שבתל אביב, מספר את סיפורם של אלה שנאלצו להמשיך לנדוד בין יוגוסלביה, סלובניה ואיטליה, בעוד המלחמה נושפת בעורפם, ובשנים 1942-43 מצאו מקלט בבית קיט השוכן בכפר נוננטולה (Nonantola) בצפון-איטליה. אורחי הכבוד בהקרנת הסרט, שביים ניסים דיין, היו ילדי "וילה אמה" שעדיין בין החיים.
"רבים לא הבינו את חומרת המצב"
אחד מהם הוא יעקב גולדברג, שנולד בפרנקפורט ב-1929. הוריו היו ילידי פולין, שכמו רבים מיהודי מזרח-אירופה, היגרו לגרמניה מטעמים כלכליים. "לפני תחילת המלחמה הגרמנים אישרו לכל מי שרצה, לעזוב את המדינה, בתנאי שהייתה מדינה שהעניקה לו אישור הגירה אליה", אומר גולדברג. "אבל רבים מהיהודים שחיו בגרמניה לא הבינו את חומרת המצב".
מי שזיהתה את הסכנה החמורה היא רחא פריאר, עסקנית ציונית ילידת גרמניה, שמאז 1932 גייסה כספים שבעזרתם נשלחו ילדים ובני נוער יהודים, לקיבוצים בארץ ישראל, במסגרת מפעל שכונה בהמשך הדרך "עליית הנוער".
"אמי היתה אישה שהבינה מה טוב לנו ומה חייבים לעשות", מספר גולדברג. "בשנת 1939, כששמעה שמחפשים צעירים שייסעו לארץ, היא דאגה שאני אצטרף לקבוצה, ואבי ישמש כמלווה של הילדים. היא עצמה נשארה עם אחיי הקטנים בגרמניה".
על פי התוכנית, היו אמורים הילדים לנסוע ברכבות דרך מזרח-אירופה עד ישראל, אלא שכאשר הגיעו לזאגרב, בירת קרואטיה, התברר כי אין מספיק תעודות מסע לכולם, ובעוד חלק המשיכו במסע, נאלצו 121 מהילדים להישאר באירופה.
תושבי נונטלה לקחו את הילדים תחת חסותם
פריאר פנתה ליושקו אינדיג, מדריך בתנועת הנוער "השומר הצעיר", יליד יוגוסלביה בן 22, וביקשה ממנו שטיפל בילדים שנותרו מאחור. בהתחלה נדדו אינדיג והילדים לסלובניה, שהייתה בשליטת איטליה.
"האיטלקים היו אנשים טובים", מספר גולדברג. "הם אהדו את היהודים, ולא מימשו את החוקים האנטי-היהודיים. כשהקרבות בין הפרטיזנים לאיטלקים התקרבו, אינדיג פנה לארגון יהודי ש'וילה אמה' הייתה ברשותו, וביקש לשכן אותנו שם".
גם זיגי קירשנבאום שנולד בברלין ב-1925, היה אחד מקבוצת הילדים שהתגוררה בווילה. "היו לנו מורים מעולים. פרופ' בוריס יוכבדסון היה מורה למוזיקה ופילוסופיה, ד"ר לישט לימד היסטוריה ויושקו לימד עברית וסידר הכל", מספר קירשנבאום. "למדנו ממש כמו בבית ספר, זה היה מאוד מסודר. אמנם האוכל לא הספיק לנו, אבל האוכלוסייה דאגה לנו כמה שיכלה. גם לאיטלקים לא היה הרבה מה לאכול בעצמם".
אף שאיטליה הייתה פרו-נאצית, תושבי נוננטולה, ובעיקר הרופא והכומר של הכפר, שבהמשך אף הוכרו כחסידי אומות עולם, לקחו את הילדים היהודים תחת חסותם. בקיץ 1943, כשהגרמנים נכנסו לאיטליה, פוזרו הילדים בין משפחות האיכרים ובמנזר בכפר.
"כשהנאצים הגיעו לכפר, תושבי הכפר החביאו אותנו", מספר קירשנבאום. "הכומר המקומי הסתיר את הבנות והילדים הקטנים במרתף במנזר, ולמרות שהנאצים חיפשו אותנו, הם לא מצאו".
אך זמן מה לאחר מכן, אינדיג הבין כי הסכנה עדיין רובצת מעל הילדים, וכי אסור להם להישאר באיטליה. בעזרת סיוע אמיץ של תושבי הכפר, הועברו הילדים, שרובם ככולם הפכו בינתיים ליתומים, לשווייץ הניטרלית עד לתום המלחמה.
"גופרדו פצ'יפיצ'י, איש איטלקי נחמד שהיה מספר לנו סיפורים, הבריח אותנו תוך סכנה עצומה, ובסוף נתפס על ידי הנאצים, נשלח לאושוויץ ושם מת", מוסיף קירשנבאום.
לפעמים יש סוף טוב
בניגוד לרבים אחרים מחבריו לקבוצה, יעקב גולדברג היה בר מזל. בתחילת המלחמה, כשאביו הבין את חומרת המצב, הוא שכנע את האם למכור את רכושם ולחבור אליו.
גולדברג המשיך עם אינדיג ושאר ילדי הקבוצה, בעוד אביו, אמו ושני אחיו נשארו בזאגרב. בהמשך,
נשלחו ההורים ושני ילדיהם למחנה ריכוז בדרום-איטליה, אך גם הצליחו לשרוד את המלחמה בריאים ושלמים.
"אחרי המלחמה המדריך יושקו אינדיג עברת את שמו ליוסף איתאי", מספר גולדברג. "הוא נשא לאישה מדריכה שאותה הכיר בשוויץ, והגשים את חלומו לגור עם חבריו שהקימו את קיבוץ גת".
גם גולדברג עלה לארץ בתום המלחמה, בה נישא והפך אב לשבעה ילדים. "האמת היא שבתקופת המלחמה הייתי ילד, ולא כל כך הבנתי את הסכנה. לכן, עבורי, זה היה בסך הכל טיול נחמד. אמנם מחויב המציאות, אבל נחמד".
המפגש המרגש שנערך אמש (א'), ערב יום השואה, התבצע לאחר שז'אק ארביב, תושב ת"א ופעיל שנים רבות בקהילה של נווה צדק, חבר לרב רוברטו ארביב, המנהל החינוכי של נווה שכטר ורב הקהילה של נווה צדק, על מנת להביא לנווה שכטר את סיפורם של הילדים מווילה אמה
לפנייה לכתב/ת 
