חזקה כמו ברזל

בניו-יורק אפשר לפגוש את האנשים המעניינים ביותר בעולם, זה ידוע. לכל אחד בעיר הזאת יש כשרונות יוצאי דופן ותחביבים אקזוטיים. לכל אחד יש סיפור מיוחד שהביא אותו לפה. אבל סיפורים שמתחילים בזכרונות מימי מלחמת העולם הראשונה הם כבר עניין נדיר. ושם בדיוק מתחיל סיפור החיים של שרה לוי, ציירת ניו-יורקית בוהמיינית וחדת-לשון, שתחגוג השנה את יום הולדתה ה-100.

אני מגיעה לדירתה הנאה של שרה בצ'לסי, ופוגשת אותה יחד עם שניים מילדיה הצעירים, נעמי ויצחק, שניהם בני מעל 60. שרה מקבלת אותי לביתה בזרועות פתוחות. היא נמוכת קומה ונמרצת, ונהנית לחלוק את סיפוריה המרתקים בלוויית צחוק מתגלגל. הנה כמה מהם.

עיר קטנה ושמה חיפה

"למשפחה שלי יש ותק של מעל 140 שנים בארץ ישראל", מספרת שרה. "סבא שלי הגיע מכורדיסטן יחד עם אחיו. הוא התחתן עם סבתי שרה שהגיעה מטורקיה. אני קרויה על שמה. סבי וסבתי הולידו את אבי בירושלים, ואז עברו לטבריה, שם ביססו את עצמם כמשפחה מכובדת שדואגת לקהילה העירונית. סבתי שרה אפילו נסעה למשלחת לאיזמיר על מנת לגייס תרומות למען עניי טבריה.

"אמי הגיעה מכורדיסטן בינקותה, וכבר בגיל 13 התחתנה עם אבי. הם בנו את ביתם בחיפה, ושם גידלו אותי ואת אחיי. מעולם לא חסר לנו מאומה. אני נולדתי בשנת 1913, שביעית במספר בין עשרה אחים ואחיות".

אליזרין

הנוף של חיפה חקוק בזכרונה של שרה, והיא מתארת את רחובותיה ואנשיה של העיר כאילו הם חיים לנגד עיניה. "חיפה הייתה עיירה קטנה, כמעט בלי כבישים. אפילו הנמל עוד לא היה. היינו מביאים דגים ענקיים וטריים ישר מהים. האוויר היה כל כך צח. על הר הכרמל לא היה דבר פרט לצמחיה. היינו מטפסים עליו וקוטפים צנוברים. רוב התושבים היו טורקים, אבל זה לא היה משנה: לא היה הבדל בין יהודי, נוצרי ומוסלמי. כולם הביאו מתנות זה לזה בחגים השונים, ודלתות הבתים תמיד היו פתוחות. זה היה נחשב לא מנומס לנעול את הדלת".

ואילו אורחים היו מגיעים לבקר?

"חיים וייצמן ובנו היו בחוג מכרינו למשל, וגם בלפור היה מגיע לבקר לעיתים תכופות, עוד לפני שקראו לרחוב על שמו. סבידור, יו"ר הכנסת לשעבר, היה מתארח ושר אצלנו בבית. אני זוכרת שהיה לו קול יפה. וכמובן היו השכנים שלנו, משפחת דיין, שהביאו לנו בכל ביקור תות שדה. הם היו הראשונים לגדל תות שדה בחיפה, כשאף אחד עוד לא ידע מה זה תות שדה בכלל. אחיותיו של משה דיין היו חברותיי הטובות ולמדו איתי בתיכון אליאנס".

איך זה היה, ללמוד בתיכון אז?

"היינו 20 בכיתה, בנים ובנות, כל אחד בצד אחר של החדר, ואסור היה לדבר זה עם זה. למדתי שם שמונה שנים את כל המקצועות. טבע, אלגברה, ביולוגיה, שפות. בעיקר צרפתית. וגם אמנות. אבי התעקש שכל עשרת ילדיו ילמדו, ושילם בקפדנות את שכר הלימוד, למרות שעל פי חוק הגיעו לנו לימודים בחינם. אבא שלי מעולם לא ניצל שום דבר".

כששרה מדברת על אביה, היא מתמלאת בגאווה אמיתית. "אבי, שלמה לוי, היה מאוד אדוק ולימד את כל ילדיו תורה, אבל נתן להם, לנו, לבחור איך נרצה לחיות את חיינו. תמיד היה לנו חופש בחירה וחופש דיבור. כולם אהבו את אבא שלי. היה לו ראש זהב, ידי זהב, ולב זהב. כל מה שעשה, הצליח. כשהגיע לחיפה פתח מכולת, שכר תנור, אפה עוגות ומכר אותן, וכך התבסס עד שכולם הכירו אותו והגיעו לקנות אצלו".

המלחמה הראשונה שלי

משנת 1914 ועד שנת 1918 התחוללה מלחמת העולם הראשונה. "זו הייתה גם המלחמה הראשונה שלי", מספרת שרה. "משם הזכרונת הראשונים שלי. אני זוכרת איך הגרמנים הרעיבו את תושבי חיפה, לא נתנו אוכל גם ללוחמים ולאזרחים שסייעו להם. ולכן הפסידו את חיפה. בזמן המלחמה אנשים גוועו ברעב, אבל לא אצלנו. אבי דאג שלא נדע רעב בכל מחיר. למשל, הוא היה רוקח דבש מחרובים, במקום סוכר שלא היה בנמצא. כתוצאה מהתושיה שלו, המשפחה שלנו לא ידעה מחסור אפילו בימים הקשים ההם, וכך מצאנו את עצמנו מאמצים לחיק משפחתנו שני ילדים נוספים, שאמם לא יכלה להאכיל אותם".

במהלך חייה, חוותה שרה את כל מלחמות ישראל, וכפי שניתן לראות, שרדה אותן בגבורה. "כשהייתי בת 16, התחוללו מאורעות תרפ"ט. ארזנו את החפצים שלנו והתחבאנו בטכניון. לפתע התחילו יריות, ואמי התחילה לבכות מרוב פחד. היא דאגה שאחי, שנשאר במקום עבודתו ברכבת, בסכנה. אז יצאתי מהמחסה ומיהרתי אל הרכבת, לחלץ את אחי. שני שומרים קידמו את פני, אחד ערבי ואחד אנגלי. ואני, בגלל שידעתי גם אנגלית וגם ערבית, שכנעתי אותם לא רק לגשת לאחי, אלא גם גרמתי להם ללוות אותי ואת אחי בחזרה אל המחסה, ולוודא שאנו מגיעים בשלום".

"אני לא פחדנית!" מצהירה שרה בקול גדול, וגורמת לי להאמין ביתר שאת באימרה 'מה שלא הורג אותך, מחשל אותך'.

"גם במלחמת לבנון השנייה, לא פחדתי", ממשיכה שרה בעלילות הגבורה שלה. "הטילים הרעידו את הבית. כשנפלה פצצה בוואדי ניסנס, תחנת אוטובוס אחת לידנו, ההדף הטיח אותי מרחק של כמה מטרים. הבת שלי, נעמי, רצתה לבוא ולקחת אותי משם, אבל סירבתי. העדפתי להישאר בחיפה, בדירה שלי. אפילו לא הייתי הולכת למקלט".

למרות הכל, אחרי המלחמה עברה שרה לניו-יורק, שם היא יכולה לקבל את הטיפול הרפואי הטוב ביותר. וכמו כל ניו-יורקית אמיתית, בעיר הגדולה, בגיל תשעים פלוס, גילתה שרה את הצד האמנותי שלה.

מציירת זכרונות

בין שורה ארוכה של מלחמות לבין גידול משפחה של שלושה ילדים, חמישה נכדים ונינה, לא הייתה לשרה הזדמנות לבטא את הכשרונות האמנותיים שלה. ילדיה מעידים עליה כי תמיד הייתה לה עין טובה וגישה יצירתית, אך כל זה התבטא רק בעשיה היומיומית שלה: בישול ארוחות פאר ותפירת בגדים לכל בני המשפחה. לאחר שבעלה נפטר וכל ילדיה ונכדיה בגרו ולא היו תלויים בה עוד, שרה מצאה את הזמן להשקיע בעצמה, והתחילה לצייר.

איך זה קרה בעצם?

"יום אחד קיבלתי זר פרחים והתפעלתי מהיופי שלהם. אז אמרתי לבתי נעמי, אני רוצה לצייר פרחים. לא עבר זמן רב, ונעמי הביאה לי גלויות של פרחים, מהן התחלתי להעתיק וללמד את עצמי לצייר. בהתחלה ציירתי בצבעי מים זולים, על הבד הכי פשוט. בהמשך למדתי לצייר גם בצבעי אקריליק על קנבס". שרה מתרוממת וניגשת לארון הציוד שלה, פותחת את דלתותיו לרווחה ומציגה בפניי מבחר רחב של צבעים ומכחולים. בהזדמנות הזו, נעמי מצטרפת לשיחה: "כשהיא מתיישבת לצייר", היא אומרת על אמה, "היא יכולה להיות שקועה בזה חמש שעות בלי הפסקה". שרה מחייכת: "וכשנעמי מביאה לי אוכל ואומרת 'תאכלי משהו' אני אפילו לא שמה לב. אני שקועה בציור. בעולם שלי". ואכן, מבדי הציור הרבים שהצטברו אצל שרה, ניבט עולם צבעוני, נעים, של צמחיה פראית שופעת, אוויר הרים וים פתוח.

הציורים שלך מגיעים מהזיכרון שלך?

"הרבה מהתוכן מגיע משם. חלק אני מעתיקה. חלק אני ממציאה מהדמיון. כבר בתור ילדה אהבתי לקשט את הבית עם פרחים שהבאתי מהשדות. כשאני מציירת, יש לי בראש את כל הפרחים שקטפתי בילדותי. רקפות, כלניות, נרקיסים. וגם עשבים, צנוברים וסברסים, שהיו האוכל שלנו בזמן המלחמה".

שרה והעיר הגדולה

את נהנית מהחיים בניו-יורק?

"כן. וגם אם לא, זה לא משנה – אני בכל מקרה כבר לא יכולה לטוס. עכשיו, הילדים והנכדים מגיעים לבקר אותי. אני כמעט אף פעם לא לבד, תמיד יש מי שרוצה להתארח אצלי, בעיר הגדולה. תמיד יש לי המון בדיחות לספר, ואני אוהבת להיות עצמאית. אני מתרחצת לבד, מתלבשת לבד, ומבשלת עם עזרה מינימלית. אפילו הרופאים שלי, הכי טובים בתחומם לא מבינים איך אני עושה את זה".

איך את שומרת על הבריאות?

"פעם שלחו לי מאמן אישי שיעשה לי פיזיותרפיה. אחרי כמה זמן אמרתי 'מה אני צריכה את זה? אני יכולה לאמן את עצמי' והתחלתי להתאמן לבד. לאחרונה הבן שלי יצחק השמין, אז אנחנו עושים התעמלות ביחד!" מקניטה שרה את בנה שיושב לידנו. יצחק לא נעלב. הוא מכיר את אמו היטב ויודע שהיא מתבדחת. "שרה תמיד אופטימית, שמחה, ורואה את חצי הכוס המלאה. וחוץ מזה, היא אוהבת לשחק".

מה זאת אומרת, לשחק?

"קזינו!" מכריזה שרה.

באמת?

"כן," עונה לי יצחק. "פעם בחודש אנחנו עושים טיול משפחתי עם שרה לקזינו הקרוב. לא מזמן הרוויחה 2000 דולר במכונות הפוקר והסלוט-מאשין".

המפגש עם שרה לא מפסיק להפתיע, לשעשע ולעורר השראה. לשרה יש אינספור סיפורים, רשמים, ודעות על כל עניין ועניין. אולם השעה נהיית מאוחרת, ואני שואלת את שרה לעצות אחרונות לפני הפרידה.

היית בהרבה מקומות. מה המקום הטוב ביותר בעולם, לדעתך?

"הייתי בכל העולם וראיתי הרבה דברים", מאשרת שרה. "בעלי לקח אותי לראות את מסעדות היוקרה של אלכסנדריה, עיר הולדתו. הייתי נוסעת ברכבת מישראל לדמשק ובחזרה. כשנולדו לי ילדים, הייתי מטיילת איתם בסיני ומגנה עליהם בגופי מפני סופות חול. הייתי בסן פרנסיסקו. אבל מבין כל המקומות האלה, שום דבר לא משתווה לחיפה. אין ספק: חיפה הכי יפה. תעלי לכרמל, ותראי את הנוף למטה. תנשמי את האוויר. זה מדהים!"

מה הסוד שלך לאריכות ימים?

"אני חזקה כמו ברזל, ולא פחדנית. ידעתי עליות וירידות, אבל תמיד החזקתי את כל קרוביי שלא יהיה להם רע. הלכתי למקומות הכי גרועים, ולא פחדתי. זה עניין של אופי: היכולת לא לפחד, לישון טוב בלילה, ולוודא שיהיה לכולם טוב".

רק ידיעות

שרה: "כשהגעתי לניו-יורק, הבן שלי היה קונה לי 'ידיעות אחרונות' ומביא לי במיוחד מהמכולת בקווינס. לפני חמש שנים, כשהתחילו את שירות המנויים, אני הייתי הראשונה להזמין מנוי. הייתי חייבת: אצלנו בבית היינו קוראים את 'ידיעות' מאז ומתמיד. מאז שנות החמישים. מעריב אף פעם לא היה נכנס הביתה".