בעקבות אלכסנדר פן

דודי בלנדר, פסיכולוג, הקדיש שלוש שנים מחייו כדי להסריט את סיפורו של המשורר אלכסנדר פן. "עריכת הסרט הפגישה אותי עם אנשים ומקומות אליהם לא הייתי מגיע אי פעם, לולא הפרויקט על פן". אלכסנדר פן (1906-1972) מוכר היום כאחד המשוררים הישראלים הבולטים במאה העשרים. יצירותיו כוללות שירי אהבה רומנטיים, שירי מולדת קונפורמיסטיים ונון-קונפורמיסטיים, שירים פוליטיים ופזמונים ידועים. "באותה תקופה נתנו פרשנות סטריאוטיפית על אדם שלא ידעו עליו דבר. אמרו שהוא שיכור, אלכוהוליסט, אימץ דיעות אנטי ציוניות, אנרכיסט, מרדן, קומוניסט אדוק ולוחמני ועוד. בסרט 'בעד מולדת זו' אני מנסה לנפץ חלק גדול מהסטריאוטיפים האלה, ולהציג אותו כפי שהיה - משורר דגול האוהב את מולדתו אהבת נפש".

דודי בלנדר נולד בחדרה והיגר לקנדה עם הוריו בגיל 16. בגיל 18 חזר לישראל על מנת להתגייס. בסיום שירותו שב לטורונטו ללימודי תואר שני בפסיכולוגיה וחינוך. משסיים את לימודיו חזר שוב לישראל, שם עסק במגוון תחומים - עבד במכללה השייכת לאוניברסיטת בן גוריון כדיקן וכמרצה, בחטיבת גולני שימש כפסיכולוג החטיבה, ניהל את המחלקה לחינוך יסודי של ראשון לציון, עסק בייעוץ אירגוני במשרד החינוך, משרד הבטחון ומשרד הרווחה. דודי חזר לטורונטו ללימודי הדוקטורט שלו, והוא מנהל בתי מחסה לילדים בעלי מוגבלות מוחית.

צופים ודנים בסרט

"אבי, שנולד בעפולה, זכר את פן מסתובב בעמק בחברתו של אלכסנדר זייד. ב-1933 רצחו את סבי, ודודי יצא למרדף אחרי הרוצח עם אנשי זייד, והצליחו להרוג אותו. מאוחר יותר תפסה המשטרה הבריטית את רוצחו השני, ותלו אותו בשכם. החשיפה לשירי פן נעשתה דרך הדפסתם במחתרת. אבי חשף אותי לראשונה לשיריו, אבל אז לא הבנתי ולא ירדתי לעומקם. מאוחר יותר, כשהתוודעתי לשיריו, התאהבתי והתמכרתי לאישיותו. מתוך התעניינות גרידא התחלתי לחקור ולברר מי היה האיש. כשגרתי באילת, ראיתי את ההצגה 'פן', שהפיק יעקב אגמון, ומאד התרשמתי מההצגה, אך הפריעה לי העובדה שלאורך כל הדרך, ובשאר ההצגות האחרות, הוצגה תדמיתו של פן מתוך המראה, בחדר השינה של חנה רובינא".

למה אתה מתכוון?

דודי

"אם תשאלי כל אחד מי זה פן, בנשימה אחת יאמרו לך שהוא היה המאהב של חנה רובינא, וזהו. האפיזודה של פן עם רובינא ארכה כחצי שנה בלבד, ודווקא הרפתקה זו מזוהה עמו הכי הרבה. הסרט אותו הפקתי מוביל את הצופה בשבילי חייו הכואבים של המשורר, החל מדרכו הראשונה ברוסיה, עם עלייתו לארץ, לימוד השפה העברית בזמן קצר ועל וירטואוזיות כתיבתו. עד היום אני שואל מדוע החרימו אותו ואת שיריו. חייו היו מלאי עניין. הוא היה איש מיוחד במינו שאהב נשים ונשים אהבו אותו'".

איך הכל התחיל?

"בהתחלה חשבתי לערוך ערב שירי פן לחברים. מצאתי דיסק עם שיריו, בדיקלומו של אפרים אבא. בינתיים, חברי אבי זיו אב, אמר לי שאביו חבר טוב של אפרים אבא. כשהתקשרתי, הוא שמח לדבר איתי על פן, ותוך כדי עלה הרעיון לסרט. זה הפך לאובססיה שלא הרפתה ממני. רציתי לתקן את העוול שעשו לו, לחשוף את דמותו האמיתית ולשבור כמה מיתוסים שהכתימו את חייו. מצאתי הקלטות של שיריו בקולו שלו ושילבתי אותן בסרט. יחד עם יורם צ'רקובסקי, חבר וותיק, יצאנו למשימה. האמת, לא היה לנו שום מושג איך בכלל עושים סרט. אבל שילבנו ידיים, נזרקנו למים והתחלנו לשחות. עשינו הרבה שגיאות, אבל גם למדנו הרבה. את כל עריכת הסרט, שארכה שלוש שנים לערך, עשינו דרך המחשב, כשהוא בארץ ואני פה".

מדוע החרימו את פן?

"באותם ימים, המימסד הפוליטי שלט בכל וגם בתחום התרבותי. פן לא פחד לומר את דיעותיו בפרהסיה, ולא ויתר על העקרונות בהם האמין. מסתבר, שבאיזה שלב חל שינוי בשירתו הלירית, והוא החל לכתוב שירה על החברה הפוליטית והקדיש את שיריו ל'מאבק אקטיבי בשירות הסוציאליזם והשלום'. בשנות ה-70, חנוך לוין ביים את ההצגה 'מלכת האמבטיה', והוא שחט שם את כל הפרות הקדושות של מדינת ישראל - את הצבא, הדגל, השכול, 'טוב למות בעד ארצנו' ועוד. המימסד הפוליטי נאבק להוריד את ההצגה, והצליח רק לאחר 19 הצגות, לא לפני שאיימו לסגור את ה'קאמרי' אם ימשיכו בהצגה. העולם התרבותי תמך בלוין לאורך כל הדרך. בדיוק בניגוד למה שעשו לפן. אבל דבר אחד אי אפשר לקחת ממנו, למרות כל ההשמצות - הוא אהב בכל ליבו את הארץ, והקדיש לאהבה זו הרבה שירים, כפי שאמר, 'מהיום שבו החלטתי שאין דרך חזרה, מהיום בו החלטתי שאני חי בארץ ויוצר, ותהיה המציאות אשר תהיה, ואני אאבק נגד מציאות זו. מאז לא הייתה לי שום סטיה, קיבלתי את המדינה עם כל הצרות'".

דודי

לאורך כל הסרט משולבים שיריו של פן, חלקם מוכרים וחלקם פחות. בסרט לקחו חלק רבים וטובים, ביניהם יוסי גמזו, שערך את קובץ שיריו של ספרו האחרון, "היה או לא היה", שלונסקי, נתן אלתרמן, שאמר, "אילו פן היה מסונף למפלגה אחת, היה זוכה לנחת, פירסום וכבוד יותר ממה שזכה", בתו סינילגה, ונכדיו הגר אלון וד"ר יונתן פראן, מרים ברנשטיין כהן, עזה בן עמי, תלמידתו של פן, שסיפרה על קשריו האמיצים עם המשוררים הערבים. יפתח זייד, בנו של אלכסנדר זייד, חנה רובינא, הלנה ירלובה, שחקנית הקאמרי ששיחקה את חנה רובינא ב"היה או לא היה" וגילי בית הלחמי, שנתנה אינטרפטציה בפנטומימה לחלק משיריו.

מדוע לא ראיינת את אילנה, בתו?

"אילנה סירבה להתראיין, ואמרה שאני יודע על אביה פרטים שהיא לא מודעת להם בכלל, ואני רציתי לשאול אותה מה היא לא יודעת על אביה. סירובה היה מוחלט ואני כיבדתי את רצונה. קרוב לוודאי שחושבים שסירובה נובע מכעס על אביה שנטש אותה בילדותה. אך זה לא נכון, כי מי שנטשה אותה זו אמא שלה, חנה, שהכניסה אותה לקיבוץ. אלכסנדר ביקר אותה כמה פעמים, אבל אני חושב שהכעס היה מכוון לאמא שלה, ולא לפן.

לאן אתה רוצה לקחת את הרעיון הזה?

"היום יש פתיחות והתעניינות מאד גדולה בשיריו, אבל אין מספיק מידע עליו. יש מן הפרדה בין התוצר ליוצר. תפקידי בעריכת הסרט הוא לסגור את הפער הזה. סינילגה, בתו, אמרה לי שהיא תפנה את הסרט לאוניברסיטאות בהן יש מרכז למידה. היא עצמה אסירת תודה ומעריכה את עבודת הנמלים שעשינו. למזלי, מצאתי המון חומר בארכיון של 'בית הסופר'. המקום עצמו מאד מבורדק, אך יש שם אוצר בלום ותיעודי על ארץ ישראל בתקופה הזו.

כאן, בקנדה, ערכתי מספר הקרנות פרטיות בבתים, ולפני מספר שבועות, במרכז 'שוורץ רייזמן', מול קבוצת 'כינרת'. התגובות היו נפלאות, והרבה מאד אנשים באו אלי ואמרו, 'לא ידענו שהוא היה כזה וכזה...' חשוב לי להודות לחברי, יורם צ'רקובסקי, שבלעדיו הסרט לא היה יוצא לפועל".