שתף קטע נבחר

הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    רביעייה לנצח: האחים שנשארו ללא התאום
    הם היו "ארבעת המופלאים": גיא, מור, אלירן ורועי - הרביעייה הראשונה של יהוד, ואף שגדלו יתומים מאב, פזרו שמחה בכל פינה. אבל אז נגדע האושר עם נפילתו של רועי, והתאומים לא מפסיקים להתאבל: החיים שלנו נעצרו לפני שבע שנים
    כששואלים את מור פרג'ון כמה אחים יש לה, היא עונה שהיא חלק מרביעייה: גיא, מור, אלירן ורועי. גם כיום היא לא מסוגלת לבטא בקול את העובדה שאחיה, סמ"ר רועי פרג'ון, נהרג לפני כ-7 שנים מירי מחבל, והוא בן 21 לנצח. גם כיום היא לא מסוגלת להודות כי מתוך הרביעייה נותרו רק שלושה.

     

    << עוד חדשות, כתבות ותוכן - בעמוד הפייסבוק של ynet >>

    << הכל על העולם היהודי - בפייסבוק של ערוץ היהדות. כנסו  >>

     

     

    "לפני שרועי נהרג היה 100 אחוז של שמחת חיים בבית", מור מספרת. "הוא היה הדבק. רק אחרי שהוא נהרג הבנתי מה הכוונה ל'חור שחור', חור שתמיד פעור בלב".

     

    הם נולדו לפני 28 שנים - רביעיית התינוקות הראשונה ביהוד - עניין בלתי שכיח היום, ולא כל שכן לפני כמעט שלושה עשורים. רועי, צעיר האחים, נולד במשקל 1.450 ק"ג, ושהה יחד עם אחיו בפגייה במשך חודשיים וחצי. אימם תמר מספרת כי הרביעייה הייתה מוקד תשומת לב בכל פעם שעברה עימם בשתי עגלות המחוברות אחת לשנייה, אבל האושר הגדול נגדע באבו.

     

    השכול מכה בפעם הראשונה

    כשרביעיית האחים הייתה בת שנתיים, הכה השכול בפעם הראשונה: האב, עמנואל פרג'ון, נהרג בתאונת עבודה - ותמר נותרה לבדה לגדל את הילדים. "אחרי שעמנואל נהרג, עמדתי במשך חצי שנה ליד החלון בסלון, וחיכיתי לו בשעה שבה היה צריך לחזור הביתה", היא מספרת. "לא העליתי על דעתי שזה יקרה גם עם הבן שלי".

     

    "הוא תמיד נתן לנו להיות ראשונים. כיום כל זה מקבל משמעות מאוד אירונית, כי הוא כבר לעולם לא יהיה ראשון" ()
    "הוא תמיד נתן לנו להיות ראשונים. כיום כל זה מקבל משמעות מאוד אירונית, כי הוא כבר לעולם לא יהיה ראשון"

     

    "ארבעת המופלאים", "הסיירת" ו"הפרג'ונים" הם רק חלק מרשימת כינוי החיבה שניתנו לרביעיית האחים בילדותם, ואחר כך בתיכון "יגאל אלון" שבו למדו. "רועי מעולם לא הרים קול", מספר אלירן. "היה קשה להוציא אותו משלוותו, והוא אהב ללמוד ולהצליח".

     

    "מבין ארבעתנו רועי היה מושלם", מוסיפה מור. "כילדה חלמתי שתהיה לי אחות - ורועי ענה לי על הצורך הזה בהרבה מובנים. הוא היה כמו אחות, ממש חברה טובה שלי. היינו הולכים ברחוב והוא היה מחזיק לי את היד. היו שחשבו שהוא חבר שלי. חברה של אמא שאלה אותה, מי זה 'החתיך' עם המדים שמור מסתובבת איתו בקניון".

     

    "איך לא הרגשתי כלום כשרועי נהרג?"

    הרביעייה התנהלה על פי חלוקת תפקידים ברורה: אלירן נחשב ל"אחראי", מור הייתה יד ימינה של אמה, ואילו גיא ורועי היו תמיד יחד. "לי ולרועי היו תחומי עניין דומים. היו לנו אותם בגדים, ואהבנו לשמוע את אותם השירים", גיא מספר. "בבית הספר היסודי ובתיכון חלקנו אותו שולחן. היינו כמו תאומים זהים, ולכן עד היום מפליא אותי שבזמן שהוא נהרג – לא הרגשתי כלום".

     

    "כשרועי היה חוזר לצבא, אמא הייתה מנשקת אותו ומריחה אותו ומתחננת לפניו שלא ילך". רועי (שני משמאל) ואחיו ()
    "כשרועי היה חוזר לצבא, אמא הייתה מנשקת אותו ומריחה אותו ומתחננת לפניו שלא ילך". רועי (שני משמאל) ואחיו

     

    "היה לי חשוב שהילדים יהיו מוצלחים ומחונכים והגאווה הכי גדולה הייתה כשהם התגייסו", מספרת תמר. "אולם כשארבעתם היו בצבא, נכנסתי לחרדות. לא ידעתי על מי לחשוב קודם. כשראיתי את כולם מגיעים הביתה עם המדים, הייתי יורדת למטה – בוכה".

     

    מור שירתה במשטרה צבאית, אלירן - בחטמ"ר שומרון, וגיא התגייס לגדוד 890 בצנחנים. אבל דווקא רועי בחר לפני ללמוד במכינה הקדם-צבאית בבית אל. "הוא אהב את האווירה, והיה יד ימינו של ראש המכינה", מספרת תמר. "הוא התחזק שם גם רוחנית וגם פיזית".

     

    הרב אליהו גזר חתיכה משערו, וביקש מרועי שישמור אותה

    במכינה התוודע רועי לראשונה למסלול הנח"ל החרדי, ובחר להתגייס אליו. "הוא רצה להיות קרבי, להרגיש שהוא עושה משהו משמעותי, ואורח החיים בנח"ל החרדי התאים לו מבחינה דתית", מספר אלירן. לדבריו, זמן קצר לפני הגיוס הספיק רועי לבקר בביתו של הרב מרדכי אליהו. "הרב אליהו גזר לו חתיכה משיערו, ואמר לו שישמור אותה עד לחופה שלו".

     

    לאחר שסיים את מסלול הנח"ל החרדי, יצא רועי לקורס מ"כים, וסיים אותו כחייל מצטיין, אך העובדה שבחר להיות קרבי הפתיעה אפילו את אחיו. "בבית רועי היה יותר עדין, ולכן לא חשבתי שיתאים לו להיות קרבי", כך גיא, "אבל נוכחתי לדעת שיש בו מעבר למה שחשבתי עליו".

     

    "כשראיתי את כולם מגיעים הביתה עם המדים, הייתי יורדת למטה - בוכה". תמר (במרכז) עם ילדיה (צילום: טל מאיר) (צילום: טל מאיר)
    "כשראיתי את כולם מגיעים הביתה עם המדים, הייתי יורדת למטה - בוכה". תמר (במרכז) עם ילדיה(צילום: טל מאיר)

     

    "רועי היה עדין נפש", אומרת מור. "פעם כשהיה בעמדת הבידוק, ניגש אליו המג"ד ושאל אותו אם הוא חשב על קצונה. רועי ענה לו: אני צריך לשאול את אמא שלי. המג"ד סיפר שתשובתו הייתה מאוד לא אופיינית לחייל - והפתיעה אותו מאוד. אני חושבת שרועי אמר את זה כי הוא נורא ריחם על אמא", מוסיפה מור. "היא גידלה אותנו לבד, ותמיד נורא חששה לשלומנו.

     

    "היא הייתה עושה לנו פדיחות מול כל השכונה כשהייתה קוראת 'הבן שלי חזר מהצבא'. כשרועי היה חוזר לצבא, היא הייתה מנשקת אותו ומריחה אותו ומתחננת לפניו שלא ילך".

     

    השבת השחורה של משפחת פרג'ון

    רועי נהרג בשלהי מלחמת לבנון השנייה, במחסום בקעות שעליו פיקד. "המחבל נכנס בשעה 12:30 בצהריים לשרוול הבדיקה במחסום", מספר דניאל רודיונוב, קמב"ץ היחידה. "בנקודת הזמן הזו, בין רועי והמחבל לא הפריד דבר. המחבל הוציא אקדח, ופגע ברועי מעל השכפ"ץ. רועי ירד על ברכיו ולאט-לאט קרס. המחבל ניסה לברוח, אך חייל מהתצפית ושני חיילים נוספים שעמדו בעמדת הבידוק, הרגו אותו".

     

    רועי היה לחלל הראשון של הנח"ל החרדי (כיום גדוד "נצח יהודה"). לדברי רודיונוב, בעקבות תחקיר האירוע שונו נהלים בצבא, ובין היתר הוצבו בטונדות בעמדות הבידוק.

     

    "המחשבה שלא היו לרועי ילדים; שהוא לא השאיר אחריו כלום - מאוד כואבת". בבר המצווה ()
    "המחשבה שלא היו לרועי ילדים; שהוא לא השאיר אחריו כלום - מאוד כואבת". בבר המצווה

     

    רועי נהרג בשבת. באותה השעה ממש היו מור ואלירן בבית עם אמם, ומור נזכרת שהיא ביקשה מהם שישאירו לרועי את המאכל האהוב עליו - עגבניות עם פלפל חריף, לקראת שובו מהצבא ביום ראשון. בשישי בערב עברה על העיתונים, ובהם שמות החיילים שנהרגו בלבנון באותו השבוע. למרבה פליאתה, באותה שבת היא דאגה דווקא לגיא.

     

    "כשדפקו, ראיתי בעינית הדלת אנשים במדים - ולא פתחתי, כי חששתי", מספרת תמר. "כשקצין העיר 'ירה' בי – 'רועי נהרג', אמרתי לו שזו כנראה טעות, כי המלחמה בצפון, היכן שגיא נמצא".

     

    "אמא, לא הצטערת שחתמת להם?"

    "רועי תמיד הרגיע אותנו שהכל בסדר, ושהמחסום שבו הוא נמצא שקט יחסית", אומרת מור בשקט. "בכלל לא צפינו

    שמשהו יקרה שם. כשאמא שלי צעקה לאלירן שהגיעו מהצבא, רצתי לחדר ולא רציתי לשמוע כלום. אחד הקצינים ניסה להרגיע אותי, אבל אני השתוללתי. הוא אמר שהוא מבין אותי, ואני עניתי שזו טעות. טעות נוראה. שגם אבא שלי נהרג. הוא לא הבין על מה אני מדברת".

     

    גיא קיבל את ההודעה על נפילת אחיו האהוב בגבול לבנון, בזמן הפסקת האש. "בשעות הנסיעה הביתה הייתי בהלם. לא בכיתי. ניסיתי לחשוב שהוא במצב קשה, ורק כשהגעתי הביתה הבנתי את גודל האסון. ראיתי את אמא שלי. והבכי שלה סיפר הכל".

     

    הפעם האחרונה שבה התראו גיא ורועי הייתה כשרועי חזר לצבא. הוא הציע לו להצטרף אליו כדי לקרב אותו ליעד שלו. "כשעצרתי את הרכב, רועי ירד מהספסל האחורי, ובמקום חיבוק לחצתי לו את היד, ואמרתי לו: להתראות, אחי. בדרך כלל נפרדנו בחיבוק ונשיקה, ואחרי שהוא הלך עברה בראשי מחשבה שאולי זו הפעם האחרונה שאראה אותו, אבל ביטלתי אותה כהרף עין והמשכתי בענייני".

     

    מור מספרת שלאמה היה נוהג קבוע לשפוך נטלה עם מים, כסגולה לנסיעה טובה וחלקה. "ביום האחרון שרועי היה פה, הוא לא רצה להעיר את אמא", היא מספרת. "אמרתי לו שאני אעיר אותו - אבל לא התעוררתי, ולא שפכתי את המים. כל כך התבאסתי, כי זה היה כבר נוהל בבית. ניחמתי את עצמי שאעשה זאת בפעם הבאה - אבל כבר לא הייתה פעם הבאה".

     

    "אמא, לא הצטערת שחתמת להם?" שואלת מור. ותמר עונה: "כשגיא ורועי ביקשו שאחתום להם, לא יכולתי להגיד להם לא".

     

    שבע שנים אבודות

    מור מספרת שכמו בלידה - כך בחיים: רועי נולד אחרון, ונתן לאחיו את קידמת הבימה: "הוא תמיד נתן לנו להיות ראשונים.

    אני התגייסתי ראשונה, אלירן עבר טסט ראשון, וגיא קנה את האוטו הראשון. כיום כל זה מקבל משמעות מאוד אירונית, כי הוא כבר לעולם לא יהיה ראשון".

     

    "באוגוסט ימלאו 7 שנים למותו של רועי, ואני עדיין מרגישה כאילו החיים נעצרו לי. כאילו רק עכשיו השתחררתי מהצבא", מור מוסיפה. "הבית שלנו הוא סוג של מקדש עם תמונות. עד היום אמא שלי משלמת לפלאפון על המספר של רועי. לכן לאחרונה החלטתי לצאת לגור מחוץ לבית. רק עכשיו התחלתי לעבור תהליך".

     

    גם האחים האחרים חווים קשיים בהתמודדות היומיומית. אלירן נותר לגור עם אמו, ומשקיע מאמצים רבים להנצחת האח, רועי. "כל מחזור שמתגייס כיום לנח"ל החרדי, עובר סדרת חינוך", אלירן מספר. "כחלק מהסדרה, אני מגיע לדבר על רועי. במרץ 2007 החליטו לקרוא לפלוגה החדשה על שמו - 'אבירי רועי".

     

    באין נחמה: "הוא מת על קידוש ה"

    המשפחה מוצאת נחמה בספרי תורה שנכתבו לעילוי נשמתו, ובהם קוראים מדי שבת: "בשנה הראשונה לאחר נפילתו,

    הכניסו בגדוד ספר תורה לעילוי נשמת רועי", מספר גיא. "לפני שבעה חודשים הכניסה גם המכינה בבית אל ספר תורה לזכרו. מנחם אותנו לחשוב שהוא מת על קידוש ה', אבל מצד שני, המחשבה שלא היו לרועי ילדים; שהוא לא השאיר אחריו כלום – מאוד כואבת".

     

    בעוד אחיו עודם מתמודדים עם הכאב לבדם, נישא גיא ולפני כשנה נולדה בתו. הוא מספר כי חודשיים לפני שהכיר את אשתו, ראה בחלומו את רועי, מחייך אליו וטבעת בידו. "בחתונה היה לי הכי קשה. ראיתי את כל החוגגים וכל הזמן חיפשתי את רועי". גם את מור מבקר רועי בחלומות, ופעם אמר לה: "טוב למות בעד ארצנו".

     

    "אחרי שבעלי נהרג עוד הצלחתי לשמוח בחלקי", מספרת תמר. "הייתה שמחה בבית. הייתי אומרת לעצמי – גם אם האבא של הילדים לא בחיים, עדיין אוכל להכיר מישהו בהמשך. אבל ילד שחסר זה אחרת. לילד אין תחליף".

     

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    לא האמינו שייצא לשירות קרבי. רועי פרג'ון
    "מבין ארבעתינו רועי היה המושלם"
    ימים של אושר
    "ארבעת המופלאים", "הסיירת" ו"הפרג'ונים"
    צילום: באדיבות דובר צה"ל
    "רועי ירד על ברכיו, ולאט-לאט קרס". דניאל רודינוב
    צילום: באדיבות דובר צה"ל
    מומלצים