שתף קטע נבחר

יום המנגל הלאומי: סיבה לחגיגה בצלחת?

יותר ויותר אנשים מבינים שהתעללות וההרג הסיטונאי של בע"ח למאכל הוא תוצאה של ההתנהגות הצרכנית של כולנו כאנשים פרטיים. גם אם לפעמים זה נוח להדחיק, בדיוק אז מגיע יום המנגל הלאומי ועם ישראל חוגג את חירותו על ידי שלילה המונית במיוחד של חירותם של אחרים בדרך לצלחת

אנחנו שומעים על זה שוב ושוב. בתקשורת, ברחוב, בשיחות בבתי קפה. ניצול בעלי החיים והפגיעה בהם נמצאים לראשונה על השולחן, וכך גם תרבות האוכל הטבעוני, שצוברת תאוצה. היום כבר קשה יותר לומר שאנחנו לא יודעים ולא מודעים.

 

כולנו הצצנו, גם אם בחטף ולא בשקיקה גדולה, לכמה מהזוועות שמתרחשות בלולים התעשייתיים, במדגרות, או בבתי המטבחיים. בין אם קראנו כתבה באינטרנט או צפינו בתחקיר טלוויזיה, כבר התחלנו להפנים שהפרה שמייצרת את החלב שלנו היא לא פרה שמחה שרועה במרחבים הפתוחים, ומאחוריה בית עם גג אדום, והתרנגולות שאנחנו אוכלים לא ליקטו גרעינים וזרעונים בשדות ירוקים.

 

 (צילום: אמיר לוי) (צילום: אמיר לוי)
(צילום: אמיר לוי)

 

יותר ויותר אנשים מבינים שהתעללות וההרג הסיטונאי של בעלי חיים למאכל הוא תוצאה של ההתנהגות הצרכנית של כולנו כאנשים פרטיים, גם אם לפעמים נוח להדחיק את זה. ואז מגיע יום המנגל הלאומי, ועם ישראל חוגג את חירותו על ידי שלילה המונית במיוחד של חירותם של אחרים.

 

כלומר, חירותם של בעלי החיים נשללת מהם כל הזמן - החירות לדרוך על אדמה ולא על סורגים, החירות להניק ולגדל את הצאצא, וכו' – אבל ביום חג חירותנו אנו מגדילים את המספרים וחוגגים את הסבל וההרג ברחובות על כל פיסת דשא רענן.

 

כתוצאה מכך, יותר בעלי חיים יפוטמו, ייכלאו בצפיפות, יחושמלו, יישחטו. כואב, אבל יותר: הצריכה החודשית הממוצעת של בשר בקר בישראל היא כ-9,500 טון, אבל בחודש של יום העצמאות היא מגיע עד לכ-15,000 טון; זה משקל העגלים ופרות החלב שנשחטות עבור בשרם, אבל בואו נאמר שגם התרנגולות לא יוצאות נשכרות מ"חודש העצמאות"

 

 (צילום: ירון ברנר) (צילום: ירון ברנר)
(צילום: ירון ברנר)

 

חג המנגל קצת מזכיר לי יום כיפור: ביום כיפור נוהגים (חלקנו) לכפר על עוונותינו באמצעות עשיית עוון נוסף – לקיחת חיים של ציפור מעונה. ביום העצמאות חוגגים על חשבון עצמאותם של אחרים, בעיקר העגלים.

 

אין להם עצמאות אפיל לא לרגע אחד בחייהם. לא רק יום הולדתם ומותם נקבע מראש משיקולים כלכליים של היצע ביקוש ורווחיות, אלא גם כל רגע ורגע במתקני העינויים. התאורה, הקרקע, הצפיפות, הבדידות (או חברים לצרה שלצדם), הגוף המעוות לצרכי רווח כלכלי. את כל זה אנחנו מעלים על נס ביום חירותנו. לא ראוי לנו שנחגוג אחרת?

 

אכלתי בשר במשך שנים והתקשיתי לחשוב שיש בכך בעיה כלשהי. כבן להורים שעלו מרוסיה, לא יכולתי לדמיין לעצמי ארוחה בלי בשר. זה מה שהרגילו אותי מינקות, ולא ממש הרהרתי או ערערתי על העניין.

 

 (צילום: אביהו שפירא) (צילום: אביהו שפירא)
(צילום: אביהו שפירא)

 

דברים התחלו להשתנות כשהתחלתי לקרוא על ההתעללות במשקים, אבל השינוי האמתי התחיל ברגע שביקרתי במקומות בהם מגדלים את בעלי החיים וראיתי במו עיני את המתרחש – איך אווזים מפוטמים בכוח, איך אפרוחים שרק בקעו מהביצה מוצאים את עצמם גוססים בפח בין קליפות ביצים, משוועים לטיפול אימהי, איך תרנגולות מעוותות לא מצליחות לזוז בלול דחוס עד אפס מקום.

 

כשעבדתי חודש וחצי בבית המטבחיים "אדום-אדום" של תנובה העיניים שלי כבר היו פתוחות לרווחה. לא הפתיע אותי כלום, רק רציתי לאפשר למי שלא נחשף לזוועות ה"חקלאות" המתועשת שמשעבדת בעלי חיים לקבל הצצה קטנה למציאות.

 

"אין דבר חזק יותר מאשר רעיון שהגיע זמנו", כתב ויקטור הוגו; זמנו של רעיון שחרור בעלי החיים הגיע. הגיעה השעה להשתחרר מהרגלים ישנים ומדכאים ולהפוך את העולם למקום טוב יותר, או לפחות רע פחות עבור מאות מיליוני שותפים חסרי ישע לאותם אדמה ושמיים, ארץ ישראל.

 

החגיגה שלנו תהיה שלמה וטובה יותר בלי מימון של פיטום, השחתות אברים ומסעות מוות, ובלי הצורך להדחיק ולנפנף את תוצאות מעשינו על המנגל. לא צריך להחליף את המסורת, רק לשים משהו אחר על האש.

 

סייטן (חלבון חיטה) או טופו, חצילים ושאר ירקות עם חומוס בצד. יותר בריא, יותר סביבתי, ויותר טוב לבעלי החיים. אומרים שלא שופטים אדם בשעת צערו. אבל מה על שעת שמחתו? האם לפחות בשעת שמחתנו נוכל לדאוג לא לאמלל אחרים כדי לחגוג? 

 

רונן בר, עיתונאי ופעיל בעמותת "אנונימוס לזכויות בעלי חיים"

 

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: ירון ברנר
צילום: ירון ברנר
צילום: אמיר לוי
צילום: אמיר לוי
מומלצים