שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האופרה "אותלו": דומיננטית, מרשימה ומרגשת
    השילוב בין המחזה המפורסם למוזיקליות של ורדי באופרה "אותלו", כפי שנראתה על הבמה בתל אביב, הצליח לרגש בזכות סולנים מצוינים ותזמורת מומחית ברגשות. ביקורת

    "עוד נשיקה" (ancora un bacio) קורא אותלו באושר, במערכה הראשונה, כשדזדמונה אשתו-אהובתו בזרועותיו. "עוד נשיקה" זועק אותלו המיואש, מלא הזעם, בסיום האופרה, בטרם ישסף את דזדמונה בסכינו. ובין שתי הנשיקות הללו נמתחת הדרמה הגדולה של אותלו - המצביא המורי הגאה, שרוצח את רעייתו הנאווה דזדמונה על לא עוול בחפה, בשל ארס הקנאה שהחדיר למוחו יאגו בן הבליעל.

     

    השילוב שבין גאון הבימה (שיקספיר) לגאון המוזיקה (ורדי) הניב את אחת האופרות המהוללות ברפרטואר האופראי בכל הזמנים. ויליאם שיקספיר בנה את הטרגדיה שלו מחומרי היסוד האנושיים העזים ביותר: אהבה, קנאה, תאווה, נקם, ייאוש, שנאה וחרטה. ואת החומרים הללו תרגם ג'וזפה ורדי (1813 - 1901) למוזיקה עילאית.

     

    עוד על אופרה בערוץ המוזיקה :

     

    ורדי כתב את יצירת המופת הזו בגיל שבעים ושלוש, לאחר שנות אלם ארוכות. אך לבאי האופרה בלה סקאלה, 1887, נכונה הפתעה מוחלטת. ורדי הזקן נהיה לפתע למהפכן מוזיקלי. הוא שבר את כל המוסכמות המוכרות עד אז בעולם האופרה, באשר ליחסים שבין התזמורת לקולות האנושיים. לא עוד תמורת שמספקת רקע וליווי לזמרי האריות שעל הבמה, אלא מהלך מוזיקלי סוער שבו התזמורת הופכת ל"אישיות בימתית" שמארגנת ומפרשת את מהלכי העלילה, ומשרטטת בצליליה את הדמויות: למופעיו של אותלו מתלווה תזמור חזק הממחיש את סמכותו. את דזדמונה מלווים כלי קשת רכים, ושירתה מרחפת מעל כל עמיתיה במשפטים מוזיקליים ארוכים ורכים. יאגו הנבל מתבאר כנטול כל חום אנושי באמצעות תזמור נוקשה ומקוטע.  

     

    "אותלו". תזמור נוקשה ומקוטע (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    "אותלו". תזמור נוקשה ומקוטע(צילום: יוסי צבקר)

     

    ורדי יצר, אם כן, באותלו זן אופראי חדש. הוא שבר את השרשרת האופיינית של פרקים מוזיקליים - אריות, דואטים וביניהם "דיבורי זימרה" (רצ'יטטיבים) - והאופרה כולה היתה לרצף דרמטי ארוך. לתזמורת כאמור ניתן הפעם תפקיד מרכזי בעיצוב הדרמה ובשיקוף רגשות הגיבורים. ב'כן' קצר וחד משיב אותלו לשאלתו הנכלולית של יאגו, האם דזדמונה הכירה את קסיו קודם לנישואיהם. אך לתשובתו נלווית משיכת קשת ארוכה של הצ'לו שמעניקה ל'כן' הלקוני שלו תחושת כאב מייאשת. התזמורת חושפת את האני הפנימי שהגיבור על הבמה עוצר מלהביע.

     

    דגל צבא השטן

    כשיאגו משמיע במערכה הראשונה את ה'אני מאמין' השטני שלו ("אל נקמות החדיר בי שנאה. מושחת אני כי אדם הנני"), מלווה את שירתו תרועת חצוצרות ותופים, ונותנת לוידוי שלו מעמד הצהרתי, חגיגי כמעט, של נושא הדגל בצבא השטן. אבל ורדי, כמו לעולם אצל ורדי, לא חסך מאיתנו גם פניני זימרה מופלאים. כך למשל הדואט של אותלו ודזדמונה המאוהבים, בסוף המערכה הראשונה. כאן בהקלטה מ-1976 בביצועם של פלסידו דומינגו ומירלה פרני:

     

    פוליפוניה מתוחכמת של ארבעה קולות 

     

    הקוורטט של אותלו, דזדמונה, אמיליה ויאגו במערכה הרביעית, הוא פוליפוניה מתוחכמת של ארבעה קולות השרים כל אחד שירה עצמאית, ובאיזשהו אופן פלאי נארגים יחד בהרמוניה מפתיעה. וכמובן 'שירת הערבה' - האריה של דזדמונה בתחילת המערכה הרביעית ("ערבה ירוקה, היי לי לזר.. הוא נולד לתהילתו ואני נולדתי לאהוב אותו ולמות"). כאן בביצועה המושלם של קירי טה-קנאווה, מ-1983, על בימת הקוונט גארדן לונדון:

     

    ביצוע מושלם של קירי טה-קנאווה

     

    'אותלו' שראינו ושמענו אמש באופרה הישראלית בתל-אביב, היה מהוקצע, מרשים למדי ומלא תנופה. בשלישית גיבורי האופרה, בלטה קודם לכל אירה ברטמן, הסופרן הישראלית וחביבת הקהל התל-אביבי, שהפגינה דזדמונה חזקה, בעלת קול דרמטי ועז. יש שיאמרו שהפרשנות העוצמתית של ברטמן אינה הולמת את הטונאליות הלירית המתבקשת, לכאורה, מדזדמונה. אך אני איני חושב כך, גם אם לסוג קול שכזה קשה לייצר בנקודות השיא הגבוהות את העדינות המתבקשת. לעומת ברטמן, היה הטנור הארגנטינאי גוסטבו פורטה, בתפקיד אותלו, חלוש במקצת. ואולי טוב שכך, שכן פער הנוכחות שבין שני הזמרים הללו המחיש, במקרה או שלא במקרה, את הפער האישיותי שביניהם.

     

    דזדמונה חזקה וחביבה על הקהל (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    דזדמונה חזקה וחביבה על הקהל

     

    דזדמונה חזקה באמונתה באמת שלה ובאהבתה, ואילו הסמכותיות של אותלו נראתה אמש יותר כפוזה. הקריסה המהירה שלו אל תוך המזימה השטנית של יאגו חשפה אותו במלוא חולשתו. האיטלקי מרקו ורטוניה, בתפקיד יאגו, היה מרשים ביותר. יש לו בריטון גברי, גמיש, ולמרבה השמחה, גם כישרון משחק לא מבוטל בתור הנבל האולטימטיבי.

     

    סולנים מצוינים לצד תפאורה חסרה (צילום: יוסי צבקר) (צילום: יוסי צבקר)
    סולנים מצוינים לצד תפאורה חסרה

     

    למנצח הישראלי הצעיר, עומר מאיר ולבר, המשמש כמנהל המוזיקלי של תזמורת סימפונט רעננה,

    יש ניסיון אופראי לא מבוטל. בין השאר הוא ניצח על אופרות של ורדי, פוצ'יני וביזה, בלה סקאלה מילנו, ובאופרה הממלכתית של ברלין. וגם אמש - למעט מהומת-מה בתחילת המערכה הראשונה - הפגין ולבר תנופת-ניצוח דרמטית ממש וסוחפת. ותזמורת האופרה נענתה לו בהתלהבות ומילאה את תפקידה הדומיננטי באינטנסיביות מרשימה.

     

    הרבה פחות אהבתי את עיצוב הבמה והתפאורה. מישמש כעור למדי של עמודים קורינתיים עם פיגומי ברזל וגימיקים מיותרים מן הזן של אקווריום עם דגים וברביקיו של עופות על שיפודים. עיצוב יומרני ונעדר השראה. מילא. הסולנים, מקהלת האופרה המשובחת כדרכה, התזמורת ומנצחה הנלהב - עשו את שלהם במיומנות, והקהל הלך לביתו שבע רצון. גם אני.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: יוסי צבקר
    "אותלו". בין פוזה, לסמכותיות ממשית
    צילום: יוסי צבקר
    7 לילות
    מומלצים