המ"פ שוויתר על הכדורגל, המ"מ הבלונדיני המורעל, הסמל שעשה עבודה של קצין - אלה המפקדים. הפה הגדול, העולה הבודד שחתך לדרום אמריקה והבחור שקרוע בין אמא החולה לפלוגה - אלה הטירונים. בסוף השבוע ב-ynet: עוד שני פרקים
יקיר היה בכלל צריך להיות כדורגלן במ.ס אשדוד. אבל במקום לשחק מגן בקבוצה, הוא החליט להילחם כמגן בצבא. לא סתם מגן, מפקד פלוגה. ובמקום שבתות במגרש, עשה שבתות בבסיס. אחרי מסלול ממושך כמ"כ וסמל הוא יצא לקורס קצינים, היה מ"מ החוד של הגדוד, סמ"פ ובסוף מ"פ טירונים. היום אהרוני קצין משוחרר, סטודנט להנדסת חשמל ואוהד של מ.ס אשדוד.
אומרים על אבישר שהוא שוקל 100 קילו, מתוכם לפחות 85 קילו של לב. הוא גדל במעלה אדומים, בן למשפחה דתית מסורתית. למד במכינה צבאית בעלי, היה מ"כ, מ"מ והיום סגן מפקד פלוגה. והוא שמחזיק בזכויות היוצרים על הפתגם הבלתי נשכח "מאז שהקימו את גולני ועד עכשיו אנחנו רק אוכלים חרא, אבל אנחנו הכי טובים".
יועד הוא לא בדיוק הגולנצ'יק טיפוסי - בלונדיני מגבעתיים. חי ונושם את הצבא, את השטח, את החיילים. העביר בירושה את הדיבוק לאחיו הצעיר, שמשרת גם הוא בגולני - ותאמינו או לא, נראה בדיוק כמוהו. כעת הוא מכהן כסגן מפקד פלוגה מסייעת.
לעג'מי יש לא רק חתיכת שם משפחה, אלא גם כתפיים גדולות. סמל המחלקה המוערך, שקיבל על עצמו (לא שהיו לו יותר מדי ברירות) את מחלקה 2 אחרי שמפקדה הודח. בתוך זמן קצר, גם בלי קורס קצינים, הוא הפך לממלא מקום שהשאיר נעליים גדולות לבא אחריו. מאז הספיק להשתחרר והחליף את מדי החאקי במדי התעשייה הצבאית.
דניאל הוא לא רק סמל, הוא גם מחבר מילון עברית-גולנית. "בנזירים" (מגודלים, אם תהיתם לפירוש) היא דוגמה טובה למילים המופלאות שהכניס לשפה הצה"לית. הוא בן למשפחה ציונית דתית, למד בישיבה קדם צבאית. היום דניאל הוא רכז חברתי בחטיבת הביניים בירושלים. ולא, הוא לא מלמד שם עברית.
אבישי למד תיאטרון בתיכון, ובין שייקספיר לחנוך לוין שינן טקסטים של "אחד משלנו" ו"שתי אצבעות מצידון". הוא המ"כ החריף, יורה פקודות באוטוסטרדה ואם אתה טירון, אתה ממש לא רוצה ליפול לפה שלו. מצד שני, הוא גם המ"כ המחנך - "תהיו חיילים, אבל קודם בני אדם" זו המנטרה שלו. אצלו החיילים לא יביכו את השם של גולני. כיום חייל משוחרר, מתגורר בקיבוץ בערבה ולפרנסתו מפקד כיתת פרות ברפת של קיבוץ יהל, כעבודה מועדפת.
בוסקילה, סמל מחלקה 3, היה השילוב הנכון בין מפקד קשוח למחנך קשוב. המושבניק שגדל בבית חקלאי - ועובד היום לפרנסתו במשק הלולים המשפחתי - לקח את האפרוחים של המחלקה, ישב עליהם חזק והפך אותם בסופו של דבר לתרנגולים זקופי כרבולת.
על כל פקודה יש לחתן שאלה משלו. הגיע לגולני "רק כדי שההורים יהיו גאים", ובתחילת הדרך אף אחד לא האמין שיחזיק מעמד. כשכולם חלמו לסיים את המסע, הוא חלם על שווארמה. "אני דוד שמש על רגליים", העיד על עצמו. יש לו פה גדול שלא פעם סיבך אותו (במיוחד כשהוא מחקה את המפקד). עשה דרך ארוכה בטירונות בעזרתו של המפקד אבישי שלקח אותו כפרויקט, עד שהפך ללוחם.
אלכסנדר, עולה חדש מוונצואלה, חייל בודד ויתום ששני הוריו נפטרו בגיל צעיר. הגיע לגולני מטעמי ציונות, הצטיין מהרגע שדרך בבסיס וכולם היו בטוחים שיש פה חומר לקצונה. עד שפתאום, בלי לומר מדוע, שינה כיוון וחתך. הוא פשט את המדים ולפרנסתו גם נשאר לפעמים עם מעט מאוד בגדים.
מיכאל לא הלך רחוק מדי. למען האמת, הוא אפילו לא היה צריך הסעה. הוא נולד וגדל בזכרון יעקב, קילומטרים בודדים מבסיס ההדרכה של גולני, וידע תמיד שישרת קרוב לבית, אבל מסיבה טראגית. הוא החייל היחיד שלא סגר שבת בטירונות, כי נאלץ לסעוד את אמו החולה במחלה הכרונית ALS (ניוון שרירים). ולמרות כל הקשיים, לא הרים ידיים אף פעם.
אלעד הוא דור שני ללוחמי גולני. הלך בדרכי אביו ששירת כלוחם בגדוד 51 ולחם בשלום הגליל. למד במכינה הקדם צבאית עצמונה באזור עוטף עזה. היה אחד החיילים הבולטים במחלקה 2, לאחר הטירונות יצא לקורס וחזר כמ"כ טירונים. בימים אלה מסיים קורס קצינים בבה"ד 1.
לפנייה לכתב/ת 
