שתף קטע נבחר

לא קל להיות מלאך

הרבה שנים עומד ד"ר אייל וינקלר בראש משלחות רופאים שמטפלות בחולים נזקקים בעולם השלישי, ועדיין לא נמאס לו. אבל מטוקבקיסטים שאומרים "עניי עירך קודמים" ו"הכל יחצנות", דווקא כן

במונדיאל הקודם, באמצע משחק רבע הגמר, הוקפצתי לקונגו. הילדים שלי והחברים שלי לא האמינו שאני עוזב ככה אירוע שאני מחכה לו בקוצר רוח במשך ארבע שנים, אבל לא הייתה ברירה: כמה ימים קודם לכן התפוצצה בכפר קטן שם מכלית דלק, וגרמה למותם של יותר מ-200 איש ולפציעתם של מאות ילדים.

 

טסתי עם משלחת של רופאים פלסטיקאים משיבא. בבית החולים המקומי לא היו חשמל ומים זורמים, והטיפולים ניתנו באוהל גומי מאולתר שהוקם במדשאה. האדים מחומרי החיטוי מילאו את האוהל, ומדי פעם היינו יוצאים לשאוף אוויר כדי להתגבר על הסחרחורות. על האדמה נקוו נוזלי חיטוי ודם וזרמו אל מחוץ לאוהל, שם עמדו עזים וליחכו את הדשא. אלה היו ימים קשים מאוד. זהו, אמרתי לעצמי. הזדקנת, וינקלר. אתה כבר לא יכול להיות הומניטר גדול.

 

והנה עברו שנתיים, ואני נמצא עם משלחת רופאים בפרו. הומניטר.

 


 

חזרתי מפרו לפני חודשיים. אני עושה את זה אחת לכמה שנים: אוסף רופאים עמיתים ויוצא איתם לנתח נפגעי כוויות וילדים שסועי שפה וחך במדינות העולם השלישי, למרות שבימינו מי בכלל יודע לומר מה זה עולם שלישי.

 

הנסיעה הראשונה שלי הייתה לנפאל לפני יותר מ-20 שנה. הגעתי, רופא צעיר בסוף ההתמחות, לבית חולים נידח, שעה מקטמנדו. זאת הייתה חוויה בלתי רגילה שפתחה לי דלת לעולם שלם של נסיעות הומניטריות ברחבי העולם. מאיפה מתחילים נסיעה כזאת? קודם כל יוצאים מהבית. עוזבים את המאורות המגוננות ואת חדרי הניתוח המשוכללים, אורזים ציוד רפואי ותרופות במזוודה, ועולים על מטוס בדרך לצד השני של הכדור.

 

 (צילום: דורון קופרשטין) (צילום: דורון קופרשטין)
(צילום: דורון קופרשטין)

 

כרופא, מדובר בסיטואציה שמלאה בחששות כבדים. אין שם בנק דם, אין גם טיפול נמרץ. יש המון פרוצדורות וביורוקרטיות שאתה עושה כבר בארץ כדי שהכל יצא לפועל כמו שצריך, אבל בסוף אתה בכלל לא יודע מה יקרה: יהיו מספיק ילדים לנתח? הם יהיו במצב טוב מספיק כדי לעבור ניתוח? יהיו בכלל בית חולים, חשמל, רופאים מרדימים?

 

בקוסקו, העיר שהגענו אליה, היה בית חולים. הצוות המקומי קיבל את פנינו בחשדנות ביום הראשון, וביום השני העמדנו על הרגליים ילד עם עיוותים קשים ששכב על המיטה בלי לזוז במשך חמישה חודשים. מאז הם התחילו להתייחס אלינו אחרת.

 

ילדים אומללים יש בקוסקו. הם לא חיים מתחת לקו העוני אלא מתחת לקו הרעב. אין שם תקציב לחיסונים. ראבק, אין תקציב אפילו לכוס חלב ביום. האנשים האלה מתקיימים בעוני ובבערות שאין להם שיעור. צריך להבין שבלי כסף אתה כלום בעולם השלישי. אין כסף, אין ניתוח. אם אנחנו לא נהיה שם, הילדים האלה פשוט לא ינותחו. חד משמעית.


הניתוחים האלה הם לא סתם עניין אסתטי. ילדים שסועי שפה נחשבים בפרו למקוללים, לילדים שמביאים מזל רע. הם לא יוצאים החוצה, לא רואים אור יום. ההורים שלהם עולים על אוטובוסים בפרובינציות נידחות באנדים ובאמזונס ונוסעים במשך שעות וימים כדי להגיע אלינו, כדי לקבל סיכוי אמיתי לחיים טובים. לחיים נורמליים. כדי שנחזיר לילדים שלהם את החיוך.

 

בימים היינו מנתחים. בלילות היו המבוגרים מתאספים סביב האח ומעלים סיפורי גבורה, בעוד הצעירים מעלים סטטוסים לפייסבוק וקוראים את התגובות מהארץ. היו חיזוקים ותגובות חיוביות, אבל היו גם הרבה טוקבקים מרושעים ופוגעים. חלק כתבו לנו למשל ש"עניי עירך קודמים", ויש לי חדשות בשבילם: עניי עירנו דווקא מטופלים היטב וזוכים לשירותי רפואה מצוינים. הרפואה בארץ מתקדמת ומפותחת.

 

 (צילום: דורון קופרשטין) (צילום: דורון קופרשטין)
(צילום: דורון קופרשטין)

 

כמנהל מחלקה בשיבא אני יכול להעיד על כך ממקור ראשון. אנחנו מנתחים את כל ילדי ישראל ללא הבדלי דת, גזע, מין ומצב כלכלי. אין ילד עם שפה שסועה או חך שסוע שלא זוכה כאן לניתוח בגיל הנכון ובזמן הנכון. בכלל, כל אזרח ישראלי יכול לעבור אצלנו ניתוח. ולא רק ישראלי, אלא גם פלסטיני ואזרח זר. חינם.

 

טוקבקיסטים אחרים התלוננו על מצב הרפואה בישראל. שלא תבינו אותי לא נכון, יש הרבה בעיות מערכתיות ברפואה הציבורית בישראל. המצב מדאיג אותי מאוד. לפעמים אני חושש שיום אחד גם הרפואה שלנו תידרדר למצב של עולם שלישי. קשה להשאיר רופאים טובים במערכת הציבורית, וכלכלית זה בטח לא אטרקטיבי. בכירורגיה פלסטית, למשל, ניתוח פרטי אחד שווה משכורת של רופא בכיר. אבל אי אפשר להשוות בין הבעיות שלנו לילדים רעבים.

 

חלק מהתגובות אמרו שאנחנו עושים את כל זה בשביל העסקים הפרטיים שלנו. וזה כבר עצוב, כי כשמוסיפים לשבוע שאני נעדר מבית החולים את הטיסות הארוכות, את הג'ט-לג ואת ההתאוששות שלפני החזרה לחדר הניתוח, מגלים שבשביל שבוע עבודה בפרו אני מוותר על שבועיים של עבודה בארץ. חוץ מזה אני משאיר מאחורי קליניקה פרטית שעומדת ריקה. ההשלכות הכלכליות ברורות, בטח כשזה קורה בתקופה בוערת כמו לפני פסח. וזה תמיד קורה בתקופות הבוערות: בקיץ, לפני החגים. ועוד לא הזכרתי בכלל את העובדה שחלק גדול מהמימון לנסיעה יוצא מכיסי הפרטי.

 

לא, אני לא צריך את יחסי הציבור האלה בשביל להשיג עוד פציינטים. לא רוצה להעיד על עיסתי, אבל אני מוכר כאחד המנתחים הפלסטיים היקרים והעסוקים בארץ. מטופלים פרטיים פונים אלי בעקבות מראה עיניים. גברת פלונית אחת מראה את הציצים לגברת פלונית אחרת, ההיא מתלהבת ומגיעה אלי. בקיצור, אין שום קורלציה בין ייחצון הניתוחים ההומניטריים לבין הטיפולים בקליניקה הפרטית שלי.

 

 (צילום: דורון קופרשטין) (צילום: דורון קופרשטין)
(צילום: דורון קופרשטין)

 

להפך; יוצא לי שם של רופא רציני מכדי להתעסק ב"שטויות" כמו הזרקת בוטוקס, וזה דווקא טוב. אבל זאת רק סיבה אחת לכך שאני מייחצן את הנסיעות האלה. הסיבה השנייה היא שאנחנו צריכים עזרה כספית, ואני מקווה שהסיפור הזה יגרום למישהו לעזור במימון הנסיעה הבאה כדי לתת לילדים האלה סיכוי אמיתי לחיים.

 

אגב, אני מודה שאם כבר לפרסם את עצמי, אז אני מעדיף לעשות את זה כמי שנוסע תחת דגל ישראל לנתח ילדים בעולם השלישי ולא כמי שמגדיל שדיים למלכת המים לשנת 2000. זה לא רע בעיני. אם כל האנשים היו מפרסמים את עצמם במסגרת פעולות הומניטריות תחת דגל ישראל, אולי היה פה טוב יותר. אז תפדלו, שכולם יתפרסמו ככה.

 

הומניטריות זה חיידק מידבק. כל מי שנסע איתנו אי פעם במשלחת חזר נפעם ונרגש מעוצמת החוויה. אני גאה לעמוד בראש מחלקה שהוציאה כמעט 20 משלחות הומניטריות לכל רחבי תבל, רופאים שנוסעים לאפריקה ולדרום אמריקה כדי ללמד בתי חולים מקומיים איך לטפל בכוויות. אין לזה מקבילה בעולם. מעטות ההזדמנויות שבהן אתה מרגיש איך במו ידיך ממש תיקנת למישהו את החיים.

 

בשגרה היומיומית והצינית של החיים במדינה הזאת קל לפעמים לשכוח שזה מה שאנחנו עושים כרופאים. בנסיעות האלה אתה חווה את זה על בסיס שעתי. שבוע של התרגשות והתעלות זה מתנה שקיבלנו כרופאים, והיא ניתנה לנו לחלוקה. זה לא ציני וזה לא בשביל הכסף. זה אמיתי.

 


 

פעם גיליתי שכששואלים את ילדי מה עושה אבא, הם לא אומרים שהוא מנתח פלסטי חשוב או ראש מחלקה בשיבא. הם אומרים שאבא שלהם נוסע אחת לכמה זמן לנתח ילדים בג'ונגלים. אז אולי לא אשאיר אחרי מוזוליאום או איצטדיון, אבל יש ברחבי העולם בערך 250 ילדים שבשבילם ישראל זה אני: הרופא המלאך שנפל מהשמיים והציל את חייהם. וזה לא רע. זה לא רע בכלל.

 

* ד"ר וינקלר הוא מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים שיבא, תל השומר, ובעל קליניקה פרטית בתל אביב

 

סייעה בהכנת הכתבה: נעמה נחושתאי

לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
צילום: דורון קופרשטין
ד"ר וינקלר - מלאכים בפרו
צילום: דורון קופרשטין
מומלצים