רוחניות בסניקרס

התערוכה של יעל קנרק, שנפתחה אתמול בערב (18 באפריל) בגלריה ביטפורמס בצ'לסי, היא נקודת ציון נוספת וחשובה במסעה האמנותי הרצוף תפניות והפתעות של אמנית ישראלית שחיה כאן, בניו-יורק, כבר 22 שנים. את התחנה הראשונה במסע יעל זוכרת היטב: כשהייתה בת שבע או שמונה, שלהי שנות השבעים, היא ביקרה בתערוכה על אמנות פופ במוזיאון תל אביב, תערוכה שהשפיעה עליה רבות. “אני זוכרת פסל של קלאס אולדנבורג ופסל-מכונה של ז'אן טינגלי שקישקש ועשה כל מיני דברים. השתגעתי ממש בתערוכה ההיא! זה היה אקסטזה. קודם כל נבהלתי, אחר כך הגיעה ההשתאות מהאספקט הטכנולוגי, שאמנות יכולה לזוז ככה. זכור לי היטב גם המפגש עם הפסל של הנרי מור ברחבת המוזיאון, הטיפוס עליו. יותר מהצורה אני זוכרת את התחושה של לחבק את הפסל, ברונזה קרה בחורף וחמה בקיץ”.

צילום: גילי גץ

מאוחר יותר, כאמנית צעירה בתחילת שנות ה-20 לחייה, התמקדה קנרק בציור פורטרטים. במסגרת תרגיל יצירתי היא החליטה לצייר אדם מפורסם שפניו מוכרות כדי לבדוק ולהראות את כישוריה ביצירת דמיון בעזרת צבע על בד. היא החליטה לצייר את הנשיא דאז, חיים הרצוג. “הפורטרט יצא טוב, ומישהו הציע שאני אשלח לנשיא”, היא מספרת. “ראשי ועדת האמנות של בית הנשיא, שהיו אנשי מוזיאונים וכו', קיבלו את הציור לאוסף הנשיאותי”. בעקבות ההצלחה של הפורטרט, הציגה קנרק תערוכה בקפה כסית המיתולוגי בתל-אביב, שם הציגה פורטרטים של נשים ישראליות מגיל 4 עד גיל 74. אחת המצוירות הייתה אורה הרצוג, אשתו של הנשיא. על אף התמיכה מבית הנשיא, התערוכה לא השיגה את מה שיעל קיוותה להשיג: "הייתה אז אוירה שהסתכלו בזלזול על פורטרטים. לא הצלחתי למצוא סביבה מזינה בשבילי. מלבד זאת, בתור אמנית צעירה בישראל הייתה לי תחושה שאמנית היא מילת גנאי ואמן זו המילה האמיתית. תחושה שאמנית היא מישהי שמציירת בבית בשעות הפנאי ואמן זה הדבר האמיתי. הרגשה שאני מחוץ לתמונה ולא ידעתי איך אני מייצרת מקום בשבילי. כשייצרתי קשר עם אמנים הייתה הרגשה שיש משהו שובניסטי. הרגשתי לא נוח בסיטואציות, לא הסתדרתי, לא מצאתי מקום. המימסד היה מאוד קטן וגם לא הרגשתי שאני מתקרבת למצוא מקום. הרגשתי שאני רוצה לעבוד בחזית האקספרימנטלית, למרות שלא ידעתי מה זה. הייתה לי הרגשה שהגיעה מאחת המורות שלי, שיש מקום ניסיוני, אבל לא מצאתי אותו בסביבה שלי. אז נסעתי לניו-יורק, בה נולדתי, ואותה עזבתי עם משפחתי כשהייתי בת שלוש”.

שיעור בציור על שפת הבריכה

האהבה לאמנות של יעל קנרק הגיעה מהבית: "סבתא שלי הייתה שרה, כותבת שירה, ומציירת. היא הייתה הארטיסטית של המשפחה שלה. זו הייתה משפחה דתית והיא, ביניהם, הייתה הרוח החופשית", היא מספרת. יש לי עד היום את השירים שלה שהיא כתבה בגרמנית ואנגלית. גם לאמא שלי תמיד הייתה זיקה לאמנות. במשך תקופה היא למדה במדרשה לאמנות ולימדה אותי את הדברים שהיא למדה שם, ואני שתיתי את הדברים האלה”.

מגיל צעיר נמשכה קנרק לשני פנים בתוך עולם האמנות: הראשון הוא הצד הטכנולוגי והחדשני שראתה בפסל של טינגלי, והשני היה רישום ריאלסטי המושפע מאמנות העבר הקלאסית. אל הצד השני היא נחשפה במקום הכי לא צפוי, שרק הרעב שלה כילדה יכול היה לגלות בו מקור השראה. זה היה בזמן חופשה משפחתית במלון באילת. היא נזכרת: “הייתה במלון בחורה שציירה בתשלום פורטרטים ריאליסטים ברמה גבוהה, לא כמו דברים שראיתי במקומות אחרים. הייתי מסתכלת ערב ערב מה היא עשתה עם העיניים, עם הריסים, עם העור, בעיות שהיה לי קשה לפתור בציור שלי בתור ילדה. עמדתי שם עד שהיא צעקה עלי, אבל עד אז כבר אספתי מספיק אינפורמציה”. עם הכישורים שלמדה מהרשמת על שפת הבריכה באילת, היא ניגשה לבחינות לתיכון תלמה ילין והתקבלה. התקופה בבית הספר הייתה משמעותית להתפתחות האמנותית שלה: “בתלמה ילין היו לי שני מורים משמעותיים: הראשון היה אבינועם קוסובסקי שלימד אותנו רישום קלאסי אקדמי, וזו הייתה בעצם פעם ראשונה שלמדתי את זה באופן פרקטי. הידע שרכשתי בשיעור היה מאוד משמעותי עבורי, וכשהשיעורים לא הספיקו הייתי הולכת למוזיאון תל אביב ונכנסת לארכיון ועם כפפות לבנות על הידיים הייתי מוציאה רישומים ומנסה לחקור בעצמי. למשל איך מציירים עץ בלי לצייר כל עלה? בגיל 16-15 מאד אהבתי לשבת לצייר כפית מתכת בכוס עם מים ולראות את זה קם לתחיה. המורה השניה שהשפיעה עלי הייתה רבקה רין, שלמדה עם האמן הגרמני יוזף בויס, והיא הביאה רוח אחרת שנשבה ממקום אחר, הביאה גישה אחרת לאמנות. היא עודדה אותנו להתבטא באיזה חומרים שרצינו. הכל התקבל. הדגש היה על הרעיון והלבוש שלו. שני המורים האלה הם עד היום כמו שתי הידיים שלי: אבינועם היד הימנית של המוח השמאלי ורבקה היא היד השמאלית של המוח הימני. הפרקטיקה שלי היא בדיוק כזאת: עד היום מצד אחד יש לי יכולת לשבת ללמוד קוד של תכנות, אותו פוקוס של ללמוד רישום אקדמי, ומצד שני יש לי את הרצון לקחת רעיון ולממש אותו במדיומים שונים שמגלים אותו בכל פעם מחדש".

הארה בוורלד טרייד סנטר

כשהגיעה לניו-יורק, והיא בת 24, נרשמה קנרק לתוכנית הסטודיו של אמפייר סטייט קולג' (שנסגרה מאז), ואת תקופתה במקום היא זוכרת כתקופה מרחיבת אופקים ומשחררת: “קיבלתי סטודיו ויכולתי לעשות מה שרציתי בו. בכל שבוע הגיעו אמנים אורחים מעולים, כל שבוע הייתי מקבלת פידבק. הפסקתי לצייר פורטרטים, לא היה לי מה לחפש בתוך הנושא יותר. מצאתי קהילה והתחלתי להכיר את עולם האמנות. בראשית שנות התשעים הכל היה בסוהו, הכל היה מדהים! הדבר הכי מדהים היה שבישראל חשבתי שניו-יורק זה מקום בו יש איזו היררכיה וצריך להגיע לטופ, אבל כשהגעתי לכאן גיליתי שיש המון עולמות אמנות והכל כל הזמן משתנה. אני זוכרת שהביאו לנו לבית הספר מגזינים לאמנות משנות ה-80 ושאלו אם אנחנו מכירים את האמנים, ואת רובם לא הכרנו. אמרו לנו: 'העסק כל הזמן בתנועה וכל הזמן משתנה, תעשו מה שאתם רוצים'. הבנתי שאין לי חוקים ומגבלות כי לאף אחד לא אכפת, צריך רק ליהנות”. בסופה של התקופה המסעירה הזאת הגיע משבר: "עשיתי סדרה של רישומים בגואש של סצינות ביתיות משונות. הרישומים נכנסו לתערוכת מבחר האביב במרכז לרישום. התערוכה עוררה התעניינות והתפרסמה עליה ביקורת ב'ניו-יורק טיימס'. אני זוכרת שעמדתי בתערוכה והכל היה יפה אבל הרגשתי שהעבודות האלה הן לא אותנטיות לי, שאני מחפשת משהו בגלל שאני מחפשת להיכנס לתוך שיח קיים. זו הייתה נקודת מפנה בשבילי, הרגשתי שאני צריכה להעריך מחדש את כל הגישה וכל העשיה שלי ולא ידעתי מה הצעד הבא. בדיעבד אני חושבת על זה אחרת, אבל אז זו הייתה הרגשה מאד חזקה שאני חייבת להכיר את עצמי בצורה אחרת. בגיל 27, ביום ההולדת שלי, הלכתי לוורלד טרייד סנטר. זה היה יום יפה ביולי והייתי בחרדות קיומיות, הייתי אבודה. עליתי לגג לתצפית והסתכלתי לתוך האופק, ואז אמרתי לעצמי שיהיה בסדר. אבל התצפית הזו כבר לא קיימת...”.

צילום: גילי גץ

מתוך המשבר ההוא הגיע תהליך ארוך של חקירה שממנה נולד גוף העבודות World of Awe, שמקבץ עבודות במדיות שונות עליהן עבדה קנרק במשך 15 שנה, מעין סיפור מסע של מטייל או מטיילת שעוברים לעולם מקביל כדי למצוא אוצר אבוד. אחד הדברים המרכזיים שהושיעו את יעל מן המשבר והפך אותו למקום פורה ממנו גדלה אמנות, היה תחילת עידן האינטרנט. יעל נזכרת באותם ימים, בהם, קשה להאמין, האינטרנט היה סוד ליודעי דבר בלבד: “התחלתי לעבור לפרקטיקה של יצירה באינטרנט. זה היה בשנת 95 לפני שהתאגידים נכנסו לאינטרנט, הייתה תחושה של סוד שהולך להתפוצץ, שהולך להגיע צונמי תרבותי. הרגשנו שאנחנו רואים אותו לפני שהוא מגיע והולך לשנות הכל, וכל מה שדמיינו קרה”. אל זרועות הרשת הגיעה יעל כשחיפשה עבודה ממנה תוכל להתקיים: "כשסיימתי את בית הספר הבנתי שאין לי כישורים לעולם, שאין לי דרך להשתלב בחברה, זה היה נורא מפחיד. אחרי כמה פיטורים מעבודות מלצרות הבנתי שאני לא יכולה לעמוד בזה. מצאתי חברים שהיה להם משרד נסיעות לסטודנטים והם היו מפיצים את הביזנס שלהם באיסט וילאג'. היה להם מחשב אפל קטן והתחלתי לעבוד איתם בעיצוב. היה צריך מישהו שיפיץ את החברה בלוחות מודעות אלקטרונים, ולא ידעתי על זה כלום. אחד מהם אמר יש משהו שנקרא אינטרנט ולא הבנתי מה זה אומר, אבל זה מאוד עניין אותי. הוא אמר שאפשר להתחבר לאינטרנט עם איזה חברה והלכתי ועשיתי את החיבור. אני זוכרת את הרגע שהדף של נטסקייפ עלה כשהוא עושה את קולות החיוג. ישבתי שמונה שעות מול המחשב כשדמעות נוזלות לי מהעיניים מרוב עייפות. תוך ארבעה ימים למדתי איך לבנות אתר, היה לי רעב טכנולוגי שלא ידעתי על קיומו. במקביל גם נגמר לי המקום בחדר שינה לציורים, ועם ירושה קטנה קניתי מחשב אפל שיש לי אותו עד היום. התחלתי ללמד את עצמי פוטושופ, בניתי לעצמי אתר. נכנסתי לזה מאוד חזק ובשבוע אחד עברתי ממשכורת של 7 דולר לשעה למשכורת של 65 דולר לשעה, שכרתי סטודיו ותוך שבוע וחצי הרווחתי את הרנט החודשי. ב-2002 עבודת אינטרנט שעשיתי נכנסה לביאנלה של מוזיאון וויטני. היא הוצגה על מסך קטן שאי אפשר לראות בו כמעט כלום, זה הקדים את זמנו, ובמידה מסוימת עד היום אמנות אינטרנט מקדימה את זמנה".

הנושאים שהתחילו לעניין אותה אז, כמו שפות שונות והמעבר ביניהן, מעסיקים אותה עד היום. היא מרחיבה: "ההרגשה שאנחנו חווים בניו-יורק היא כאילו אנחנו יכולים לראות מפה את כל העולם. אבל זה תודעתי בלבד, לא פיזי, העולם כל כך גדול. הרבה אנשים שחושבים על העולם ככפר גלובלי נמצאים פה, ועניין אותי השינוי הזה של איך העולם הולך ומרגיש קטן יותר. אנחנו לא רק אזרחים של עיר ומדינה אלא גם של הפלנטה, וכמו שמנקים את הבית צריך גם לדאוג לפלטה. אני התבגרתי בתקופה שבה הדגש היה על האינדיבידואל המודרניסטי, הפסיכולוגי. כיום לאני הפסיכולוגי נוסף מימד חדש שבו האני רואה את עצמו כחלק מרשת. השינוי התודעתי והשלכותיו המעשיות מעסיק אותי כל הזמן. כל העבודה שלי בודקת את הדברים האלה”.

בעוד אלה הנושאים שמעניינים את יעל באופן מהותי, היא סופגת השראה ממקורות מגוונים ומפתיעים. שמה של התערוכה הנוכחית, High Performance Gear, מגיע מאסוציאציות של אופנת הספורט והרצון לדחוף את הגוף האנושי ליכולות חדשות. “הסתכלתי על האסתטיקה של לבוש ספורט – פלטת צבעים קיצונית וסינתטית. אנשים מטפסים על הרים דהויים וכל הבגדים שלהם בצבעי פלורוסנט. באולימפיאדה האחרונה כל הנעלים היו בצבעים של צהוב או כתום ורואים את זה מאד טוב בטלוויזיה". נעלי ההתעמלות הפרטיות שלה למשל, נתנו לה השראה לאחת היצירות בתערוכה, יצירה ששמה

Rainbow – Towards a New Balance (Made in the USA). הנעלים סיפקו לה את פלטת הצבעים ליצירה, אבל כשהייתה צריכה לחשוב על דרך לארגן את הצבעים, עלתה לראשה דווקא מפה שראתה ב'ניו-יורק טיימס': “יצאה לא מזמן המפה של היקום כשהוא היה תינוק בן 380 אלף שנים. זה היה סיפור גדול בעיתון ומאד התרגשתי מהצילום הזה וחשבתי על זה המון. המפה הפכה לקומפזיציה של העבודה". עבודה אחרת, Catcher Perpetual Dream, מדגימה גם היא את עושר המקורות מהם שואבת יעל השראה. זהו מעין 'תופס חלומות' גדול ממדים העשוי מחבלי טיפוס הרים שנעשה בהשראת רישום של ליאונרדו דה וינצ'י, בו אמן הרנסנס הגדול בחן מודל למכונת תנועה מתמשכת ונצחית, "פרפטואום מובילה".

מאז שהגיעה לניו -יורק ועד היום מתגוררת יעל באיסט וילאג', וכיום היא חולקת את חייה עם הצלם והשחקן גילי גץ, שלדבריה "שותף בכל מה שאני עושה, כולל באמנות שלי". אל חייהם היפים באיסט וילאג' נוסף לאחרונה מקום עליה לרגל: בית קפה שכונתי, בו פותחת יעל את היום במסיבה ספונטנית של תושבי השכונה, אמנים, מעצבים ושחקנים, שמתכנסים מידי בוקר לשיחות קפאיניות בעמידה לצד הבאר הקטנטן של הקפה. קנרק מעידה שהיא מקפידה על המנהג היום-יומי, "ממש כמו היה בית הקפה בית כנסת, ואני הולכת לתפילת שחרית". הריטואל של בית הקפה משתלב היטב עם אהבתה לעולם הקולינרי, אהבה שהתבטאה בין השאר בסדרת כתבות בנושא אוכל, אמנות, והקשר ביניהם.

מהקבלה ועד לסניקרס

מקור השראה לעבודה מרכזית בתערוכה, Deeply Concentric, ובה מופיעה המילה "לבן" יצוקה בתשע שפות שונות, נחת על יעל דווקא בסאבוויי. “ראיתי בסאבוויי פרסומת לתערוכה Inventing Abstraction, שנסגרה בתחילת השבוע במומ"א. על הפרסומת היה אקוורל קטן של קנדינסקי שנופח לממדים ענקיים. רציתי לעשות עבודה עגולה וידעתי שאני רוצה לעשות משהו עם צבעים, אבל לא ידעתי איזה צבעים, וכשראיתי את הפרסומת הבנתי שאלו הצבעים לעבודה החדשה". לא רק הפרסומת, אלא בעיקר התערוכה שהיא פרסמה, השפיעה על יעל מאוד: “התערוכה סוקרת תקופה שהיא מבחינה תודעתית התקופה שגדלתי כאמנית. כשהייתי בתלמה ילין עשיתי עבודה בתולדות האמנות, סקירה של התפתחות של אמנות ומוזיקה במחצית הראשונה של המאה ה-20. מאד עניינו אותי האספקטים הרוחניים ועם הכלים המצומצמים שהיו לי אז הרגשתי שיש בזה משהו שמדבר אלי. כשהגעתי לתערוכה במומ"א הרגשתי שזוהי סגירת מעגל בשבילי. מאוד מרגש לראות את העבודות המקוריות. בישראל גדלתי על רפרודוקציות בספרים, כמו כולנו, והנה פה יכולתי סוף סוף להתחבר לחומר, לצבעים, להבנה של הרעיונות הרוחניים". גם המילה "לבן", אשר מככבת בעבודות, מגיעה מהעולם הרוחני שבו היא מתעניינת: “לבן הוא נקודת ההתחלה, מילה עם השלכות והקשרים רוחניים. בזמן שאני יוצקת את החלקים לעבודות שלי אני מקשיבה לשיעורי קבלה, וזה הרבה שעות של שיעורי קבלה. הדרך בה אני פוגשת את הקבלה היא כשיטה שנותנת כלים מצוינים לעשות אבחנות פנימיות להכרת המערכת הריגשית. אמנם התשתית הרוחנית מאוד מאוד חזקה אבל מעניין אותי הרוחניות בחיים עצמם, בסניקרס שלי".