רוצים ילדים רגועים יותר? תנו להם לבכות

האם בכי של ילדים מקפיץ אתכם? זה טבעי. הבכי של ילדיכם מתוכנן ביולוגית לגרום לכם לתגובה מיידית, והתינוקות משנים את גובה הצליל והטון על פי תגובות ההורים - לאפקט מקסימלי.

מאז ומתמיד לימדנו את ילדינו לא לבכות; הבכי נתפס אצלנו כחולשה, כתינוקי, אפילו כמניפולטיבי. לנו, ההורים, לא נוח עם בכי, קשה לנו לשאת אותו. השיטות להפסקת בכי מגוונות: מסיחים את דעתו של הילד, נותנים אוכל או מוצץ, גורמים לו לצחוק, מבטלים את הסיבה לבכי או אפילו מאיימים ונוזפים "תפסיק!".

עוד חדשות ועידכונים בפייסבוק של ynet

אך מדוע הם בוכים? כדי לענות על כך צריך להבין מהי המטרה לשמה בוכה הילד. התשובה ברורה: על מנת לשפר את מצבו. דמיינו תינוק בן יומו במיטה: הוא בוכה כי זו שפתו היחידה. כמה שניות אחר כך מופיע מעליו פרצופה המודאג של אימו, ומיד לאחר מכן כל צרכיו נענים. זו המסקנה הראשונה והבסיסית של כל תינוק: בכי מספק צרכים!

מכאן מתפתחים שני סוגי בכי. הסוג הראשון נועד להפעיל את ההורים והסביבה: "אם לא אקבל את מה שרציתי, מיד, אני אבכה!". אתם מכירים אותו היטב. חשוב לזכור שהילד לא עושה לכם "דווקא", הוא פשוט רגיל שזה עובד.

אבל בואו נדבר דווקא על סוג הבכי השני: בכי כפורקן. עוד מימי מחזות יוון הקדומה ישנה הסכמה כי הפורקן שנחווה בבכי מקל ומטהר רגשות קשים. היוונים קראו לזה קתרזיס, "זיכוך". בכי מלווה רגשות עזים, וילדים חווים רגשות של לחץ, מועקה, כעס ותסכול בצורה הטהורה והבסיסית ביותר, מבלי שפיתחו את מנגנוני הויסות שיש לנו, המבוגרים. רגשותיו של הילד הולכים ומצטברים בו במשך היום, וטריגר קטן (עוגייה שבורה, למשל) יכול לגרום לו לבכות בכי עז.

לנו, ההורים, קשה עם זה. אנו מקווים שאם רק נרחיק את הביטוי לכאב, את הבכי, גם הכאב ייעלם. אך דווקא זה המקום שלנו לאפשר לילד את הפורקן הזה מבלי להפריע. מיד נחזור לזה.

כיצד סטרס פוגע במוח?

במחקר שכלל 4000 סטודנטים הראה ד"ר ברנרד בראון מאוניברסיטת ג'ורג'טאון כי דחק (סטרס) מוגבר בבחינות איי-קיו גרם לירידה של 14% בציונים. מדוע זה קורה? בשעת דחק מופרש הורמון הקרוי קורטיזול. תפקידו של הקורטיזול לדאוג למשק החירום של גוף במצוקה: הוא מפרק שרירים ושומן, מעלה לחץ דם, מדכא את מערכת החיסון ומעלה את רמת החומציות בקיבה.

אך זה לא הכול: פרופ' רוברט ספולסקי, נוירולוג מאוניברסיטת סנטפורד, חוקר מזה 20 שנה את השפעת הורמוני הלחץ על המוח. לדבריו, מסתבר שקורטיזול פוגע באזור במוח האחראי על הלמידה, הזיכרון וכוח השיפוט שלנו, ההיפוקמפוס. בפעוטות הדבר קריטי: הלמידה המהירה ביותר מתרחשת בגילאי הינקות והגן. פרופסור פנינה קליין, ראש המגמה להתפתחות הילד באוניברסיטת בר אילן טוענת כי כאשר תינוקות חווים לחץ מתמשך, רמות הקורטיזול הגבוהות עלולות לפגוע בחלוקת התאים במוחם באופן בלתי הפיך.

מה גורם ללחץ אצל ילדים? חוויות מפחידות, אינטראקציה לא נעימה עם הדמות האחראית עליהם, פרידה מההורים, כאב גופני, צרכים שאינם נענים, גירוי יתר (צעצועים עם אורות ורעשים), תסכולי התפתחות (הפער בין שאיפתו של התינוק לעשות משהו חדש לבין יכולתו לעשות זאת) ושימו לב: גם רעש מעל רמה של שיחה רגילה. במחקר שהתבצע בקרב 115 ילדים בכיתה ד' באוסטריה, הוכח כי אצל ילדים המתגוררים באזור סואן או בסמיכות לשדה תעופה, למשל, מופרש קורטיזול ברמה גבוהה מהרגיל. לגופנו אין דרך לווסת רעש, ואנו רגילים, ביולוגית, לשקט של הטבע.

אז לתת לו לבכות כל הזמן?

כאשר ילדים חווים רגשות תסכול, פחד או דחק, ורמות הקורטיזול עולות, נכנס מנגנון הבכי לפעולה. זכרו, זו הצטברות של רגשות שמחפשת פורקן. העניין כאן אינו הבכי, אלא מתן מקום בטוח ומכיל לילד כדי לפרוק את המתח שנצבר בו. השיטות לעצירת הבכי מבוססות על גישה ששוללת מהילד את כל טווח הרגשות שלו. שימו לב, מדובר פה בסוג הבכי ה"אמיתי", זה שדרוש למערכת על מנת לשחרר לחץ. ופה ישנה הזדמנות אדירה לנו, ההורים, להתגלות בשיא גדולתנו.

אז, רגע, לתת לו לבכות כל הזמן? הכלל הראשון הוא שלעולם לא מתעלמים מילד בוכה. אך אל דאגה, מניסיוני כמטפל, ילדים שבוכים כל צרכם, בוכים פחות מילדים אחרים. כאשר איננו מתנגדים לבכי ומאפשרים לילד להביע את רגשותיו, זמן הבכי יעיל יותר ולכן קצר יותר. בנוסף, ילד שיודע שתמיד זו תגובת ההורים, לא יוכל להשתמש בבכי כנשק, כי אין בזה טעם, ובזאת יורד כל זמן הבכי שנועד להפעיל אותנו, ההורים.

אז מה עושים? השיטה היא להיות שם בשביל הילד כאשר הוא בוכה. גילוי אהבה מופגן, חיבוק, אמפתיה, הבנה והקשבה פעילה: "אני מבין שקשה לך, אני כאן בשבילך ואוהב אותך" מתייחסים לילד הבוכה ולא לנושא הבכי. בלי שיפוטיות או קוצר רוח, תנו לו לבכות כל צרכו.

הרווח כאן הוא עצום:

הבכי ממלא צורך והוא טבעי, ומלווה פורקן רגשות חיוני ונחוץ.

הילד יודע כי הוא בטוח, שגם רגשות קשים מקובלים, שההורים שם בשבילו גם ברגעים קשים.

רמת האמון שלו בהורים, בעולם ובעצמו גדלה. הוא גם נעשה אמין יותר, כי אין נושאים שהם טאבו, והקשיים שלו מתקבלים כחלק ממכלול הרגשות הלגיטימיים שלו.

ההורים מראים לו כי הם סמכותיים, לא מתרגשים אך גם לא אדישים, מוכנים להכיל את הכאב אבל לא פוחדים ממנו. ילד שמקבל תגובה כזו לא יאמץ מודל של התקפי זעם כנשק במאבקי כוח עם ההורים.

הילד לומד מההורה את המודל: סמכותי, בוגר, עומד על שלו, לא לחיץ, רגוע במצבי לחץ ואמפאתי.

הכותב הוא מטפל בכיר בילדים ותינוקות ברפואה סינית, מרצה ומנחה הורים