שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    ישראל אלירז: "השירה היא אריסטוקרטית"
    ישראל אלירז הוא אחד המשוררים המנוסים והמגוונים בזירת השירה המקומית. יחד עם זאת, שירתו נשמרת כמו סוד בין יודעי דבר. "שירה היא מחויבות לכותב ולא לקורא", הוא אומר בראיון מיוחד על שינויי השפה ועל המקום האמיתי בו טמון השיר

    "ויושב ואוכל ושותק ורואה וחושב וזוכר// אתה נוגע בכתפו של מי/ שעובר במחשבותיך/ ואין מי יאמר לך/ די,/ אתה תיקלע/ לכאב גדול/ לאין מוצא// אתה מבקש לדבר על/ מה שאפשר גם לא/ לדבר עליו/ ומצטברת איזו מעשיות/ שיש לוודא, למשש,/ ליעל, ליד/ צלחת סכין מזלג/ כאילו מאורע גדול עומד להתרחש הבוקר".

     

    • לכל העדכונים החמים: היכנסו לפייסבוק של ynet

     

    כך פותח המשורר ישראל אלירז את ספר שיריו "הלא ייאמן פשוט ישנו" מ-2007. שם הספר הזה, יכול אולי להיות הכותרת למכלול יצירתו של אלירז, כי הרי בזה עוסקת שירתו - בלא ייאמן הכי ייאמן, שנוכח כל רגע ורגע, בפלא היותנו, בדברים החולפים, באהבה, בגוף, בחיפוש האינסופי אחר הדבר עצמו. השירה שלו מתבוננת, חוקרת, מתפלאת, מתכווצת, מתרחבת. "אסכולה של איש אחד", הגדירה אותו יפה המשוררת חוה פנחס-כהן.

     

    ישראל אלירז. "שירה אינה עלילה" (צילום: מוטי קיקיון) (צילום: מוטי קיקיון)
    ישראל אלירז. "שירה אינה עלילה"(צילום: מוטי קיקיון)

     

    לא מזמן ראה אור ספר שירה חדש שלו, שנקרא "כמה זמן עוד נשאר איננה שאלה אלא דלת", והוא מספר על אהבה שהיתה ואיננה, על שברון לב, ועל הניסיון הנואש לבטאו במילים. אלירז, שחוגג בימים אלו 77 שנות קיום, כותב הרבה ומפרסם הרבה, אבל עדיין שמור ליודעי ח"ן, אולי משום שהקריאה בו מאתגרת תמיד.

     

    עדות הלשון

    הוא נולד בירושלים ב-1936. היה מורה, מחנך ומנהל בית ספר. את דרכו הספרותית החל דווקא כסופר ומחזאי, מחזותיו הוצגו בהבימה ("הלוך חזור"), בחאן ("הפרוטוקולים הפרסיים"), בתיאטרון חיפה ("מורד ומלך"), והוא גם כתב ליבריות לאופרות. רק בגיל 40 החל לכתוב שירה. את ספר שיריו הראשון, "דרך בית לחם" מ-1980, פירסם בשם בדוי: ג'ורג' מתיא אברהים. כך קרה גם עם ספר שיריו השני, "הר פתוח" מ-1984. מאז ועד היום פירסם כ-30 ספרי שירה.

     

    בדרך כלל מתחילים לכתוב שירה, כי יש בה משהו ראשוני מאוד, ורק אחר כך עוברים לפרוזה. אתה עשית דרך הפוכה.

     

    "כך התפתחו הדברים. כנראה הייתי צריך לעבור התבשלות ממושכת בפרוזה, תיאטרון, אופרה. בניגוד לאחרים שמגיעים בתוליים אל השירה, אני משום מה הגעתי עם ניסיון ממושך".

     

    איך זה שהתמסרת לשירה ועזבת את שאר הסוגות?

     

    "כנראה כך בנויה הנפש שלי, אני לא עוסק בכמה דברים באותה שעה עצמה. בימים שכתבתי פרוזה - כתבתי פרוזה בלבד. עכשיו שירה בלבד. ירד גרזן על התקופות הקודמות, נגמרה תקופה ונפתחה תקופה. זו עובדה כמעט ביוגרפית: אני לא כותב מחזות מזה 30 שנה. אני בא לסיפוק מוחלט עם המבנה השירי. בעוד פרוזה ומחזות צריכים יותר את האחר, השיר צריך את עצמך, את הכותב. השירה הרבה יותר אריסטוקרטית, לא נותנת את דעתה על מה צריך הקורא אלא יותר על מה מחויב הכותב, מה מחויבת הלשון".

     

    אתה יכול להבחין באבולוציה שלך כמשורר מהספר הראשון ועד האחרון?

     

    "שירה אינה עלילה, היא לא מציירת את התפתחות עולמי, זה לא שהספר הראשון ב-1980 סיפר את מה שהתחולל בי אז. שירה היא ניסיון להיות יותר ויותר מפוכח לגבי התודעה שלך, שמנסה לתפוס את הנצחי. פתאום חשוב לך זבוב קטן שהולך על עלה, אבל בעצם חשובה לך הלשון שיכולה לתת עדות על כך. מפליא איך הלשון עושה מה שהיא עושה.

     

    • אוהבים לקרוא? היכנסו לפורום הספרים שלנו

     

    "הספרים הראשונים שלי היו הצטברות של שירים בודדים, כשהצטברה כמות שירים מספקת, הופיע ספר. אבל מאיזשהו שלב התחלתי לכתוב ספרי שירה, כספרים שהם שלמים בפני עצמם. לא אסופת שירים אלא תמה עקרונית או חוויית יסוד עקרונית בספר. הספרים האלה הם קצת כמו טיול, 'בשבח הדברים החולפים', 'הלא ייאמן פשוט ישנו', 'הלדרלין' - הם ספרים שעוסקים בעניין מסוים".

     

    אתה יכול למצוא קו מחבר בין ספרי השירה שלך?

     

    "הלשון והעין. אני משורר שמתבונן - פנימה או החוצה. העין הרואה היא המנחה אותי בהתרחשות השירית. יש משוררים שהאוזן מובילה אותם. יש משוררים שתפיסה פילוסופית או השקפת עולם מובילה אותם. אבל אחד האלמנטים הכי מרכזיים בשירה שלי היא העין המתבוננת".

     

    מבחר ספריו של אלירז. מוכר רק ליודעי ח"ן (צילום: ברני ארדוב) (צילום: ברני ארדוב)
    מבחר ספריו של אלירז. מוכר רק ליודעי ח"ן(צילום: ברני ארדוב)

     

    אז איפה העין המתבוננת ביחס למצב הישראלי שבתוכו אתה חי וכותב?

     

    "המצב הישראלי מבחינתי הוא מצב השפה העברית. איך אנשים מביעים את עצמם בתוך הלשון העכשווית. כמו שהעברית משתנה, כך השירה משתנה. אני לא כותב היום בעברית שכתבתי ב-1980. לכן יבוא עוד ספר ועוד ספר, כי הלשון נמצאת ברעידת אדמה מתמדת. לשון זה מבנה המשפט. משפט כמו, 'איש רואה אישה בשדה', השאלה היא איך אתה מניח את ארבע המילים הללו היא שאלה מוזיקלית ממש. זה לא רק שינוי סמנטי באיזו מילה תשתמש, אלא איך אתה נושם את השפה ויוצר הפסקות והארכות. האם השיר כתוב מאונך או מאוזן על גבי העמוד. מתי יהיה רציף ומתי שבור, ושבירת השורות היא בעלת ערך יוצא מן הכלל. אתה מכוון את הקורא שלך איך לקרוא את השיר".

     

    יש בשיריך יסוד רליגיוזי, חיבור לפעימה הגדולה שמעבר לדברים.

     

    "יש משהו מאחורי הדברים. אבל זה משום טבע השפה: היא לעולם לא יכולה לתת את השולחן או הספר, היא רק צוברת מילה ליד מילה ומרמזת לדבר מה. מאחורי הדברים ישנו היעדר שמבקש להתמלא, געגועים למשהו שאולי יתממש ואולי לא. רליגיוזיות במובן שהחפץ לא עומד בעירומו, בבדידותו בעולם החפצים, אלא הוא תמיד מטיל צל, ובצל הזה עוסק השיר. השיר עוסק בצל, בשבח הדברים החולפים. הנה עצב אבל אתה יכול לשמוח, הכל נמצא בנזילות מסוימת, ולמצוא את המילים לכך - זו עבודת השירה".

     

    במבט לאחור, יש ספרים שלך שאתה קשור אליהם במיוחד?

     

    "כתבתי את הספר 'פה קרוע' בעקבות אירועים משפחתיים שקרעו אותי. זה ספר שכמעט ראוי להצפין אותו, כי עד כמה הקורא יכול להיקרע. 'הלא ייאמן פשוט ישנו' פתח את התקופה האחרונה בכתיבה שלי. האמונה שכל דבר, אם אתה מתבונן בחיים הזורמים, יש בו חידה ופלא. הלא ייאמן נמצא כאן בינינו, בתוכנו, על השולחן. אתה צריך רק למצוא את המילה הנכונה שתפתח אותו.

     

    איפה אפשר למקם אותך על מפת השירה העברית העכשווית? אתה תופעה ייחודית.

     

    "באמת לא הייתי רוצה שימקמו אותי. מאז ומעולם לא הייתי חלק מקבוצה, לא התווכחתי עם אף אחד ולא ניסיתי להרוס אף אחד כדי לבנות משהו. אני קורא הכל, שירה אנגלית, צרפתית, גרמנית. זה לא כמו פעם, שמשורר עברי קורא רק מה כתב ביאליק או טשרניחבוסקי, היום הכל מפולש יותר. אתה נמצא בדיאלוג עם ויטגנשטיין מחד, ופאול צלאן מאידך, בדיוק כמו עם רביקוביץ או חדווה הרכבי. השירה יונקת מהרבה עטינים, הרבה יותר מאי פעם. רילקה חשוב בעיני לא פחות מביאליק. פתאום כל המזרח הרחוק נפתח לפניך, כל השירה הסינית, היפנית.

     

    "אני מהופנט על ידי החידה הזאת, מנסה להבין איך אני 'כאן ועכשיו' בתוך העברית שלי ובתוך הרי ירושלים, יכול לפתור את חידת היותי בתוך העולם. אז אני קורא את הפתרון של המשורר הסיני, היפני, הצרפתי, האמריקני. אני לא רואה עצמי כמשורר נבחר או משורר נביא. אין אלתרמן עכשיו, אי אפשר לכתוב יותר את 'הטור השביעי', כבר אין הזדהות עצומה כזאת עם ההתחוללות ההיסטורית. אלתרמן היה על צומת שבו התרחשו כל הדברים הגדולים: מלחמות העולם, משברים, העליות הגדולות, מלחמת העצמאות, כל זה העניק לשירה שלו מידות כמעט משיחיות.

     

    "אבל באותה מידה היה כאן ס' יזהר, ומה שעשה יזהר בסיפוריו האחרונים ב'אצל הים' זה חוויה ישראלית מטורפת. אני רואה את ס' יזהר כאחד המשוררים הגדולים שלנו במאה ה-20. הוא לא צריך לכתוב בשורות קצרות כדי שנשמע את המוזיקה שלו".

     

    שירתו של אלירז זכתה להכרה בישראל ובעולם, הוא זכה בפרס ביאליק וכמה פעמים

    בפרס ראש הממשלה. האם גם פרס ישראל על הפרק? "פרס ישראל הוא מסוג הדברים שאינם תלויים בך, אלא במי יושב בוועדה. אני לא יושב ומחכה", הוא אומר. "אני יושב בסטודיו שלי ליד השולחן וכותב, כל יום כותב. אני לא יודע מה עושים אנשים אחרים, אבל יודע שמוזיקאי יושב כל היום ליד פסנתר, וצייר נכנס לסטודיו ומצייר. אני לא רק כותב אלא גם מוחק וגם קורא וגם משנה, אלה הם חיי".

     

    וממה מתפרנסים?

     

    "רוב חיי עבדתי כמורה והתפרנסתי יפה מאוד, אני פנסיונר כבר הרבה שנים, מעולם לא התפרנסתי משירה. אם מישהו רוצה לעשות כסף, מוטב שיכתוב רומן מצליח וימכור ל-34 ארצות. בשנים האחרונות מודדים לכמה ארצות תירגמו אותך. אבל מה נעשה עם עגנון או יזהר או ספרות כמו של ר' נחמן מברסלב, שקשה לתרגם את הדקויות שלהם? אני לא חושב שבאמת אפשר לתרגם שירה. מישהו אמר פעם, את הדבר שאי אפשר לתרגם - שם נמצא השיר. משוררים מתרגמים משוררים אחרים רק כדי לגלות את המנגנון הלשוני שלהם, לחשוף את הסודות".

     

    ריגול תעשייתי?

     

    "תירגול באמנויות".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    ישראל אלירז. "השירה מנסה לתפוס את הנצחי"
    צילום: מוטי קיקיון
    לאתר ההטבות
    מומלצים