שפיכה מהירה? חוסר זקפה? זו רק נקמה של הגבר

• רוצים לקרוא את כל החדשות במקום אחד? היכנסו לפייסבוק של ynet
  

לא שכבתם כבר חודשיים, או אולי כבר שנתיים? האישה שלך אינה חווה תשוקה? אתה לא מצליח לשמור על זקפה לאורך זמן, או שאתה שופך מהר מדי? יש לך יובש בנרתיק או וויגיניסמוס (כיווץ בנרתיק שאינו מאפשר חדירה)? הגיע הזמן לחשוף את התרמית: הפרעות בתפקוד מיני אינן מחלות, הן אינן קשיים, הן גם אינן סימפטומים לבעיות אחרות, הן פשוט כלי נשק. כלי נשק במלחמה העתיקה ביותר, המלחמה בין גברים ונשים.

עוד כתבות בתחום היחסים :

• למה לא שלישייה? גיווני סקס לשימור הזוגיות
• כבר לא תירוץ: סקס מעביר כאב ראש - כמו כדור
• שפיכה מוקדמת: מהן שיטות הטיפול היעילות?
  

עבור אנדריאה דבורקין, סופרת פמיניסטית אמריקאית רדיקאלית, התשובה ברורה: הגברים ניצחו במלחמה. מעצם זה שהם אלה החודרים ולא הנחדרים, הם כבר ניצחו. היא כותבת: "הוא משתלט עליה בכך שהוא דוחף עצמו לתוכה. הדחיפה לתוכה מתפרשת ככנעתה לו, כלכובש. זוהי כניעה פיזית שלה לו. הוא כובש אותה ומושל בה, מבטא את שליטתו הבסיסית בה בבעלותו עליה בזיון".

מה, כבר גמרת?(צילום: shutterstock)

אלוהים, לפחות מהאמור בפרק ג' בספר בראשית, מסכים: "אל אישך תשוקתך והוא ימשל בך".

אך מצד הגברים הסיפור נשמע קצת אחרת. אנדרו, גבר בן ארבעים ואחת, נשוי פלוס שתיים מזה שש שנים,ממורמר על כך שאישתו אינה שוכבת איתו. כך הוא כותב לבטינה ארדנט, המחברת של "יומנים מחדר המיטות": "למה נשים חושבות שהן יכולות לשנות את החוקים לטובתן באמצע המשחק - ולצפות מהגבר שלהן שיקבל את זה? אילו אנחנו היינו מתחילים יום אחד להתעלל בהן או להתייחס אליהן בצורה מגעילה, זה היה לגמרי לא לגיטימי, אבל מבחינתן להתנהג ככה אלינו - זה חלק מהחיים ומקובל לחלוטין. אני פשוט לא מבין את זה !!! מה עם הזכר???"

המפתח לאושר נמצא בין הרגליים

אנחנו במלחמה עתיקת יומין, ולרוב אנחנו נוטים להציג את עצמנו, משום מה, כצד המפסיד. נשים מדגישות את הכוח הפיזי הרב של גברים, את העובדה שהם מרוויחים יותר, את העובדה שהם חופשיים יותר לעשות כרצונם, את העובדה שהם משתתפים בשיחה, רק כ"שבא להם".

גברים מדגישים בעיקר את העובדה שהמפתח לאושרם, נמצא אצלה, אצל האישה. אם היא "תיתן" להם, הם יהיו מאושרים, אבל אם לא, הם יהיו אומללים. ובגלל שהמפתח לאושרם נמצא אצלה, הם, כדי לשמור עליה מפויסת ופתוחה להצעות, חייבים לעזור לה בבית, להקשיב לה, לקנות לה יהלומים. אכן עסקה מורכבת.

במלחמה בין המינים אנחנו משתמשים בכלי נשק רבים. איברי הרבייה שלנו הם הראשונים. אפילו השמות שלהם (בהרבה שפות) "כלי זין" ו"נרתיק" מעידים על כך. כלי נשק אחרים אנחנו משתדלים מאוד להסתיר, איננו מוכנים להודות שהם אכן כלי נשק. במקום זה אנחנו טוענים שהם מחלות, הפרעות וקשיים שלנו או של בני זוגנו.

אצל מי הכוח, אצלו או אצלה?(צילום: shutterstock)

כלי הנשק הנסתרים הללו הם מה שנקרא בשפה המקצועית "הפרעות תפקוד מיני": שפיכה מוקדמת, אין אונות, חוסר תשוקה מינית, יובש בנרתיק, וגיניסמוס ועוד.

כן, אני רוצה להכריז בזאת על מהפכה תפיסתית. אם היא תתפוס, "פייזר", היצרנית של הויאגרה, תפשוט את הרגל: רוב הגברים, המתלוננים על שפיכה מהירה או אימפוטנציה, אינם רק "סובלים" ממנה, ורוב הנשים, המתלוננות על בעיות הורמונאליות שגורמות להן לחוסר תשוקה, ליובש בנרתיק או לווגיניסמוס, אינן רק "סובלות" מהתופעות הלא נעימות הללו. התופעות הללו הן גם, ואולי אפילו בעיקר, טקטיקות במאבק כוח.

ומה בנוגע לטראומות ילדות, עקבות, רגשות אשמה, חרדות, איסורים על רקע דתי ומוסרי, חוסר בטסטוסטרון ושאר ההסברים הפסיכולוגיים והפיזיולוגיים שמקובלים כיום על רוב אנשי המקצוע, האם בכל אלה אין אמת?

בוודאי שיש אמת. חלק מהנשים והגברים הסובלים מהפרעות בתפקוד מיני אכן חוו טראומות ילדות הקשורות להיחשפות מוקדמת מדי למיניות של מבוגרים. אחרים גודלו על מסרים שמיניות היא דבר מלוכלך, מעוות או חייתי, ואצל אחרים יש הפרעות פיזיולוגיות שונות. אך כשמעבירים את המבט מהקשיים של היחיד למערכת היחסים עצמה, מתגלה אמת נוספת. האישה שחוותה התעללות מינית בילדותה או הגבר שגדל על מסרים מעוותים

אינם רק סובלים מההפרעה שלהם, אלא גם נהנים לאמלל בעזרתה את בן הזוג שלהם. הם משתמשים בהפרעה ככלי נשק במאבק הכוח שלהם, ואינם ששים להיפתר מההפרעה, כפי שהיו רוצים שבן זוגם יחשוב.

היכולת שלנו להסתיר, אפילו מפני עצמנו, את העובדה שהפרעת התפקוד המינית שלנו היא כלי נשק, היא לא פחות ממעוררת התפעלות. אנחנו כנראה יודעים שברגע שנודה באמת, כלי הנשק שלנו יאבד מכוחו. אנחנו חייבים לרמות אפילו את עצמנו, לשכנע אפילו את עצמנו שאנחנו חולים ואומללים, העיקר לא לחשוף את כוחנו הנסתר.

בואו ונראה איך זה עובד -

יעקב זועם על ורד, אישתו שהיא "לא נותנת לו" כבר חודשיים. כשהם נכנסים סוף סוף למיטה הוא גומר תוך חצי דקה. הוא מתבייש בכך וחש מושפל. היא מאוכזבת וכועסת. הוא טוען שהגמירה המהירה היא התוצאה של "כאב הביצים" שחש מכך שהם לא שכבו כבר חודשיים. אמת נוספת היא שלאחר חודשיים שבהם היא "עינתה" אותו בכך שלא שכבה איתו, הדבר האחרון שיעקב רוצה לעשות זה לענג אותה. לגמור מהר זה לא לתת לורד את מה שהיא רוצה. זהו עונש.

עוד דוגמה: למיכל יש חשק מיני מופחת משל עומרי. בין שניהם, הוא נחשב למומחה למין. לכאורה יש לו ניסיון עצום עם נשים ולה אין. בתחילת הקשר ביניהם עומרי מלמד את מיכל והיא מוכנה להיות תלמידה. אך עם הזמן נראה שהיא "נכשלת" שוב ושוב במשימה. שנים עוברות והחשק המיני, הרצון שלה ליזום, והרפרטואר של מיכל רק הולכים ומתכווצים. מדוע זה קורה? האמת היא שזה לא יכול לקרות אחרת. במאבק הכוח בינו לבינה עומרי צבר כוח על ידי הסטטוס של "הבריא" ו"המומחה" מינית.

אם מיכל תסכים ללמוד ממנו ולהתפתח, כל התפתחות שלה תהיה "בזכותו". במערכת היחסים הזאת היא לעולם לא תצליח להשתוות אליו בסטטוס ולהיות "מומחית" כמוהו, כיוון שכל מה שלמדה, למדה ממנו. הדרך היחידה של מיכל להשתוות אל עומרי בכוח הוא "להכשל". כשהיא נכשלת היא מונעת ממנו את התענוג של להיות "המומחה". פוליטיקה.

זה כל מה שיש לך להציע? לא בא לי!(צילום: shutterstock)

לעיתים המלחמה החלה בכלל במקום אחר. אנחנו נוקמים בבן אדם הלא נכון. גברים שחשו מושפלים על ידי נשים הופכים למיזוגניים, שונאי נשים, ומשפילים נשים חדשות. נשים שהושפלו על ידי גברים בעברם, מענישות דווקא את הגבר הנחמד שנמצא עכשיו איתן. מטופלת שאביה אנס אותה בילדותה סיפרה לי איך התעללה בשלושה גברים "מלאכים" שהיו בני זוג שלה לאורך שנות העשרים שלה, עד שהתיאשו ממנה ועזבו אותה. כשלבסוף התחתנה בחרה בבן זוג מתעלל. אנחנו סוחבים איתנו את המלחמות שלנו ליחסים חדשים ומשחזרים אותן שם.

מדוע אנחנו נלחמים? מדוע איננו פשוט אוהבים? אנחנו נלחמים כיוון שאנחנו מרגישים תלויים. כיוון שאנחנו מאמינים שאושרנו נמצא אצל בן הזוג שלנו, אצל בן המין השני. ולאחר ששמנו את המפתח לאושרנו אצל בן הזוג שלנו, אנחנו מתחילים לשנוא אותו. לשנוא אותו על כך שהפכנו תלויים בו.

ככל שבני זוג תופסים את עצמם יותר כנתונים לחסדי בן הזוג שלהם, כך הם ישתמשו יותר בכלי נשק במאבק עמו.

ככל שבני זוג תופסים את עצמם יותר כאחראיים לאושר של עצמם, יותר כמסוגלים לאהוב, להעריך ולספק את עצמם,

כך הם נזקקים פחות למאבקי כוח ולמלחמות.

אז אם יש לכם, או לבני זוגכם, ארסנל של כלי נשק מניפולטיביים כאלה, אולי הגיע הזמן לחשוף את עצמכם ולהניח את הנשקים?

חשבו על האפשרות הבאה: במקום להמשיך להלחם, אתם מודים, בכנות, באומץ ובאינטימיות רבה, בפני בן הזוג שלכם שהייתם לא לגמרי ישרים, ושאתם לא באמת כל כך חלשים ומסכנים כפי שתפסתם את עצמכם וכפי שרציתם שהוא יחשוב.

וההודאה הזאת ב"אשמה" כבר גורמת לכם ולבן זוגכם לכבד ולהעריך אתכם הרבה יותר. מכאן הדרך פתוחה לדו שיח כנה על צרכים, על רצונות, על כמיהות, על סגנונות שונים, על דרכי ביטוי. אולי כנות כזו תוכל לפתוח את הדרך עבורכם ועבור בן זוגכם לביטוי עצמי אותנטי יותר ולסיפוק עמוק יותר ביחסים. לא תנסו?