שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    איחוד הקאמבק חוזר: פעם היו כאן להקות
    בגלל הכסף, בגלל הנוסטלגיה, ובגלל שלאף אחד כבר לא דחוף לריב עם הבסיסט: מכוורת, דרך תיסלם, ועד טיפקס, הלהקות הוותיקות חוזרות. מתי זה יקרה גם לנוער שוליים ושוטי הנבואה?

    אז כוורת חוזרת - נדמה לי שכולנו הבנו. ועכשיו גם טיפקס. להבדיל, הרבה יותר בקטנה, ובכל זאת. הרכב פופולרי מאד, שהפסיק לפעול לכמה שנים טובות (ומזכיר לא מעט את כוורת, בהקשר ההומוריסטי) - חוזר אל הבמות. אם תוסיפו לרשימה את הבילויים, את איפה הילד, שחזרו עם אלבום וסיבוב הופעות חדש, את תערובת אסקוט - שמפגינים סוג של קאמבק, את פורטרט (כנ"ל), את שב"ק ס', את קרח תשע, את האיחוד הרגעי של כרמלה גרוס ואגנר שהחל לפני כשנה, ואפילו את השמועות הבלתי פוסקות בדבר איחוד של החברים של נטאשה - תבינו שכבר יש כאן מגמה.

     

    עוד תווי שי בערוץ המוזיקה של ynet

    כוורת סוגרת: זקני הפארק עושים זאת שוב

    זמן להתעורר: הדג נחש שומרים על הגחלת

    איפה הכסף? לא אצל האמנים

     

    ברקע, מרחפים ממעל הקאמבקים של משינה ושל תיסלם, שהפכו כבר מזמן לסוג של להקות פעילות, אבל בדגש מוחלט על להיטי העבר; וגם הקאמבק של אתניקס, שמעולם לא התפרקו באופן רשמי, אבל בהחלט העבירו כמה וכמה הילוכים קדימה בשנים האחרונות.

     

    ואקום מתמשך: עכשיו גם טיפקס מתאחדים

     

    אז מה קורה כאן, בעצם? זה שילוב של כמה גורמים. קודם כל - ואקום מתמשך בתחום הלהקות: מאז תחילת שנות השמונים, עם הפצעתן של תיסלם ובנזין, היה כאן מקום של כבוד ללהקות רוק מסחריות ומצליחות. זה המשיך עם משינה, התחזק עם גל להקות הרוקסן של תחילת שנות התשעים, קיבל טוויסט מפתיע בעלילה דרך גלגולי השאנטי של שבע ושוטי הנבואה ושרד באמצעות הרכבי גרוב כמו שב"ק ס' והדג נחש.

     

    אבל בשלב מסויים, כמעט כולם נפוצו לכל עבר. כבר עשור לפחות, שאין במוזיקה הישראלית להקות דומיננטיות (פרט לדג נחש, תהיו חזקים). הרכבים קמים כל הזמן, חלקם גם עושים רעש באיזורי האינדי (אלקטרה, נערות ריינס, כל החתיכים אצלי), אבל לא מצליחים לפרוץ את קיר הברזל של ההכרה הרחבה. וכשיש ואקום, מישהו צריך למלא אותו. מה יותר פשוט ממילוי מוכן, שרק צריך לחמם מחדש?

     

     היה להם מקום של כבוד. תיסלם

     

    עניין נוסף הוא הקהל. זה כבר לא ממש סוד, שהכסף היחיד שעדיין מתגלגל במוזיקה הישראלית מגיע מהופעות. עכשיו, עם כל הכבוד, ויש המון, לצעירים בני עשרים ומשהו שמוכנים להתנסות במוזיקה ישראלית חדשה - המאסה הקריטית של הקהל עם הכסף, זה שמגיע לזאפות ולקיסריות - מורכבת מאנשים בני 40 פלוס. קהל שמרני מאד, שצורך בעיקר את המוזיקה שהוא גדל עליה, לפני 20 שנה (בהכללה, בהכללה). ולפני 20 שנה, הלהקות שלטו בכיפה. מה גם שהופעה של להקה תמיד נתפסת כמלהיבה ו"עשירה" יותר ממופע יחיד. יוצא שכשנושא האיחוד עומד על הפרק, כמעט תמיד ניתן לזהות פוטנציאל כלכלי - ולו גם רגעי, למהלך כזה.

     

    מה שמוביל לנקודה השלישית: קר שם בחוץ. יותר ויותר קשה להתפרנס כאן כמוזיקאי. גם אם אתה מנוסה, רב מוניטין ורב להיטים. בחיבור מחודש ללהקה יש גם פיתוי כלכלי (אני משוכנע שעבור חלק מחברי כוורת, למשל, ההכנסות מהמופעים העתידיים, גם אם יחולקו לשבע, יעלו בהרבה על ההכנסה שלהם כסולנים, באותה שנה); אבל גם סוג של הקלה, במישור הנפשי. מתיש להתנהל בישראל כמוזיקאי בודד. אתה צריך להילחם בכל כך הרבה חזיתות, עד שהמחשבה על חלוקת הנטל עם עוד כמה חברים נשמעת פתאום מפתה.

     

     רגעי השיא האמיתיים כחלק מקולקטיב. כוורת

     

    תוסיפו לכך את אלמנט הגיל והתנפצות האשליות: כשהלהקה שלך מצליחה ואתה בן פחות משלושים, נדמה לך שאם תלך במסלול הסולו תגרוף את כל הקופה. אבל כשאתה בן ארבעים, עם ילדים ומשכנתא, פתאום הריבים הישנים עם החברים ללהקה נראים כמעט ילדותיים וחסרי טעם. ואתה גם מבין - לפחות בעומק הלב - שרגעי השיא האמיתיים שלך היו כחלק מקולקטיב, ולא לבד על הבמה. מכאן, הדרך לאיחוד כבר סלולה.

     

    אבל אז עולה השאלה: מה בעצם היעד של איחוד כזה? האופציה הקלה - סיבוב הופעות קצר, שישלשל מעט כסף לכיסי החברים, יציף מחדש את המורשת המוזיקלית של הלהקה, ודי. אלא שהאופציה הזו בדרך כלל מומרת מהר מאוד באופציה ב', שהיא: נראה מה יהיה. כלומר, אנחנו יוצאים רק לסיבוב קצר, אבל אם הקהל ילחץ/ נרגיש שאנחנו עוד רלוונטיים/ יהיה לנו פתאום כיף לעבוד על חומרים חדשים/ כל התשובות נכונות - אולי נתאחד על אמת. אחרי הכל, כמעט ברוב המקרים, רגעי הקסם האמיתיים של החברים היו בזמן שהותם בלהקה, והם רוצים לשחזר אותם.

     

     שוטי הנבואה. מתי הם יתאחדו?

     

    זאת אופציה טריקית מאד, כי היא מכניסה את הקאמבק למצב דמדומים, שבו כבר אין יותר יעד מוגדר. תוסיפו לכך את הדינמיקה הקבועה, והעגומה, של איחודים בישראל - זו שבה הם מתחילים בקול תרועה רמה, ואז מתפיידים לאטם בתוך מספר חודשים - ותקבלו תרחיש מאד לא אטרקטיבי.

     

    מה גם שבכל המקרים כמעט, החומרים החדשים שמוקלטים אחרי האיחוד נופלים ברמתם ובמידת הצלחתם מהקלסיקות הישנות. ואז הלהקה פוגעת בנכס הכי גדול שנשאר לה: המוניטין. שורה תחתונה - צריך לחשוב טוב טוב, ואז לחשוב מחדש, לפני שיוצאים לאיחוד.

     

    ואם אנחנו כבר שם, את מי עוד היינו רוצים לראות שוב יחד על הבמה? האפשרויות הולכות ומצטמצמות. קשה לדבר על להקה ישראלית מפורקת

    (ומצליחה, בזמן אמיתי), שיש ממש כמיהה לאיחוד שלה. נשארנו עם נוער שוליים - יצרנית להיטים שמעולם לא התאחדה (והסולן שלה, מיקיאגי, פרש כמעט לגמרי מעסקי המוזיקה); עם החברים של נטאשה, שכאמור - מתאחדת מדי שנה, אבל רק על תקן ידיעה בעמוד האחורי של העיתון; עם בנזין - שאיחוד שלה עשוי לרגש באמת, אבל נראה בלתי אפשרי לאור היחסים הגרועים בין יהודה פוליקר וקיטש אמסלם, וחזרתו בתשובה של בנג'ו קמחי הבסיסט.

     

    האיחוד שנראה לי הכי מדגדג, מבחינת רלוונטיות וביקוש מצד הקהל, הוא זה של שוטי הנבואה. גם כאן, הצלחתו של אברהם טל, בניגוד להיעלמותם ההדרגתית של יתר חברי ההרכב, עשוייה להפריע. אבל אני אופטימי. את החומרים הכי טובים של השוטים יצא לי לשמוע ממש ערב הפירוק שלהם, והם מעולם לא יצאו לאור. הגיע הזמן לסיים את החושך.

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    הטבות למנויים
    הטבות למנויים
    מומלצים