שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    אורי וידיסלבסקי: "הניגון היהודי שוכן בתוכי"
    כבר שלושה עשורים שאורי וידיסלבסקי יוצר מוזיקה לתיאטרון. בעיבוד החדש ל"איש חסיד היה", הוא נותן לניגון החסידי טוויסט עכשווי והופך את המוזיקה לדמות מרכזית: "זו אמנות מסובכת, אסור להתבטל מול הדרמה ובה בעת אסור להאפיל עליה"

    זו המוזיקה, הצליל, הניגון שלרגע מחזיר את השומע למקום ולזמן אחר, לזיכרון קולקטיבי עמום. זו לא נוסטלגיה, אלא חזרה אל שורש של מסורת תרבותית חומקת שהלכה והורחקה עם השנים. "איש חסיד היה", הצגה מוזיקלית שתתמודד בסוף השבוע על פרס התיאטרון הישראלי, מבקשת להחזיר את הניגון היהודי אל המרחב החברתי החילוני, שבחלקו לא נחשף אליו מעולם.

     

    בתיאטרון המוזיקלי הישראלי, שמזה שנים מאמץ בעיקר להיטים מווסט-אנד וברודוויי, יש משהו מרענן בהפקה שמחברת בין התרבות היהודית ומִצְלוֹלה לבין פעימת החיים הקצבית של ישראל. ההפקה הנוכחית, קופרודוקציה של תיאטרון חיפה והבימה, היא עיבוד חדש לגרסה המקורית שהעלתה בימות ב-1968.

     

    ההפקה המקורית, שביים יוסי יזרעאלי, עשתה גלים בעיקר בשל העובדה שאת החסידוּת, תנועה מיסטית יהודית, החליפה הרוח החופשית של מהפיכת שנות ה-60, את הניגון והפיוט החליף בלוז יהודי ואת החסידים,החליפו ביטניקים בג'ינס. אלה ביקשו תיקון הנפש בעולם הבא, ואלה ביקשו תיקון החברה בעולם הזה. מה שהטריד את מנוחתם של רבים היתה סצנת הסיום בה יהודים מובלים לטבח בידי נאצים ושרים בכריעת ברך שיר חסידי. "זו זוועה לעיניים ולאוזניים. הדבר פסול מבחינה רעיונית ואסתטית", זעקו כותרות.

     

    רבות מהביקורות היו צוננות. עיתון "דבר" פרסם מאמר מסויג שכתב יורם קניוק, אז מבקר צעיר. "יש משהו מחריד ומגוחך בהעמדת החסידות כמין להקה צבאית עם תודעה יהודית", כתב קניוק. בעיתון "מעריב" הגדיר נפתלי קראוס את התוכן והרעיון ככישלון חרוץ: "לגלם את הבעש"ט בג'ינס ובראש גלוי, מעיד על טעם היוצרים. בחירת הקטעים והגשתם עושה את החסידות לקריקטורה גרועה, מציגהּ בראי עקום ונוטלת נשמתה ממנה".

     

    "איש חסיד היה". מוזיקה של שמחה, עצב וכמיהה אל הנשגב (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    "איש חסיד היה". מוזיקה של שמחה, עצב וכמיהה אל הנשגב(צילום: דניאל קמינסקי)

     

    אבל היו גם קולות אחרים, שגרסו כי ההצגה משחררת מיראת הכבוד המשתקת כלפי נושאים בעלי משמעות היסטורית. "העובדה שקבוצות צעירים ישראלים, שהתחנכו בבתים חילוניים ובעצמם אפיקורסים, יכולים להתחבר עם עולם החסידות, שכולו להט אמונה והתמסרות לבורא, היא עדות לתהליך ההתבגרות של ההוויה התרבותית בישראל", כתב העיתונאי בן עמי נחמן. גם נשיא המדינה דאז, זלמן שזר, יצא להגנת היצירה. "הוצאתם את הנצח מן החולף. מעומק התהילים עשיתם להתפשטות הגשמיות. יש בהצגה גם השגב וגם החול והחן של שיחה בלתי-אמצעית אל אלוהים, כאילו הוא נמצא בכל מקום".

     

    ההפקה הנוכחית, בבימויו של איציק ויינגרטן, שונה בתכלית. המעשיות והמשלים שליקט דן אלמגור מעולם החסידות נערכו מחדש על ידו, ואת הניגונים והפיוטים עיבד אורי וידיסלבסקי, מבכירי יוצרי המוזיקה לבמה. נהוג לומר ש"הטון עושה את המוזיקה", אך בהצגה החדשה המוזיקה היא שנותנת את הטון. השמחה והעצב, החֲיוּת וסכנת המוות המרחפת מעל לקהילה היהודית בגולה, חינהּ וחולשתהּ ובעיקר הכמיהה אל הנשגב, כל אלה מצויים בניגונים של וידיסלבסקי שלדבריו ביקש ליצור פסקול ישראלי יהודי עכשווי. הוא חיבר בדרכו בין ניגונים אשכנזים לפיוטים מהמזרח, בין מקצבים מעולמות שונים, בין צלילי געגוע להוויה.

     

    כישרון ושנים של עשייה לא מזערו את החששות שליוו את מסע החיפושים אליו יצא. "לעשות חידוש לא טוב, זו בכייה לדורות", הוא אומר. "חידוש מוחק את המקור עבור קהל שלא מכיר משהו אחר. זו אחריות גדולה. היה חשוב לנו לפצח את החומר אבל לקחת בחשבון שהעולם השתנה. צריך קונספציה חדשה שתיתן סיבה לחידוש. רצינו להזיז את האַרְמָדָה הזו".

     

    אורי וידיסלבסקי. לחדש זו אחריות גדולה (צילום: איתן ויתקון) (צילום: איתן ויתקון)
    אורי וידיסלבסקי. לחדש זו אחריות גדולה(צילום: איתן ויתקון)
     

     

    כשהוא מדבר על עולם משתנה, מכוון וידיסלבסקי למהפך שעברה החברה הישראלית בנוגע לשאלת האמונה. "ההתעסקות בנושא האמונה הרבה יותר מורכבת היום. רבים חזרו בתשובה. רבים חזרו בשאלה. כולנו מפרפרים סביב נושא היהדות והחרדים. זה דיון שונה לחלוטין מזה שהתקיים בשנות הששים ולכן לשחזר יהיה מגוחך".

     

    "טבעי לי להלחין פסוקים"

    בהצגה הזו לא נדרש להרחיק ממקורותיו. שורשיו המשפחתיים נעים בין קצוות ונטועים בחלקם בעולם החסידות. פלג ממשפחתו שייך לדור העלייה השנייה ונטמע בקיבוץ עין חרוד מאוחד. פלג אחר משתייך לחסידות גור בירושלים. "זה חיבור שנשמע הזוי - סבתא אחת בעמק יזרעאל ואחרת בירושלים. זה מה שספגתי. אני יודע שזה נשמע כמו הפכים שחיים בכפיפה, אבל בעיני אין הבדל גדול בין חסידות גור לעלייה השנייה. אלה כמו אלה חסידים באותה הרמה, מבחינת מידת האדיקות והטוטליות. היום אני יודע שהניגון היהודי בתוכי והוא קרוב אלי. אני יכול לכתוב בוסה נובה, מקצבים אפריקניים וג'אז, אבל זו תחפושת, מיומנות, לא הדבר האמיתי. המוזיקה היהודית מחזירה אותי לשורש ואי אפשר לברוח מזה. טבעי לי להלחין פסוקים מהסידור ומהתנ"ך. זה הדבר שאני הכי אוהב".

     

    חנוך לוין. מתגעגע אליו, אל תהליך העבודה איתו, אל המחויבות (צילום: מיכאל קרמר) (צילום: מיכאל קרמר)
    חנוך לוין. מתגעגע אליו, אל תהליך העבודה איתו, אל המחויבות(צילום: מיכאל קרמר)

     

    מי שדחף אותו בחזרה אל השורש היה המחזאי שמואל הספרי, במהלך עבודה על המחזה "נוצות" בתיאטרון הבימה. "התחלתי בווריאציה על ניגון מסורתי. כשהוספתי ללחן הקלטה של חזן, הספרי אמר: 'יוצאים לסיור בבתי כנסת'. זה היה עולם של גילויים ועל כך אני חב לו תודה ענקית. מעולם לא הייתי עד אז בבית כנסת. אבי, שלמד בישיבה תיכונית, הוריד את הכיפה. המילה 'אלוהים' לא נשמעה אצלנו בבית. לא דיברנו על דת".

     

    הוא צלל לתוך הסידור, למד להבחין בין המצלול והמשקל של הפיוט האשכנזי לבין זה שמתנגן בבתי הכנסת הספרדיים. היום הוא מתייחס למוזיקה היהודית כאל צבע דומיננטי בקשת יצירותיו. "בעבודה על 'איש חסיד היה' זה הזדכך. הבנתי שאני מובל לשם, שזה חזק ממני. למזלי איציק ויינגרטן, שהיה לצדי, אפשר לי לנסוק. זה לא ברור מאליו".

     

    כלומר?

     

    "עבודה במקומות מקובעים הופכת גם את העבודה שלך למקובעת. נדרש במאי אמיץ ונטול אגו כדי לתת למוזיקה לנשום. המילה והדימוי בחברה הישראלית הם חזות הכל והמוזיקה מאיימת, משום מה, על הסדר הקיים. בתיאטרון זה קיצוני - בכל רגע של הגות, צליל, צבע או תנועה, כולם בפאניקה שהקהל יברח. זו מלחמה אינסופית שלא מובנת לי - הרי לא מדובר בשני עולמות מתנגשים. היו הרבה שנים של מאבק הישרדותי על הנכחת המוזיקה בתיאטרון נטול צלילים. היום אני מבין שזו האחריות שלי לדחוף את עצמי בכל פעם מחדש קדימה, לא לפחד, להניע תהליכים ולא להיות מונע. דריכה במקום היא אזור סכנה".

     

     

    "איש חסיד היה". ניגון חסידי במקצב אפריקני (צילום: דניאל קמינסקי) (צילום: דניאל קמינסקי)
    "איש חסיד היה". ניגון חסידי במקצב אפריקני(צילום: דניאל קמינסקי)

     

    לתפיסתו, החיבור לחומר זהה בחשיבותו לחיבור עם במאי. "בלי לשאול שאלות, לתהות ולחקור ביחד, רוב הסיכויים שתחזור לאזורי הנוחות, תמחזר את עצמך, תייצר תוצאה בינונית. התמזל מזלי לעבוד עם במאים שאין סיכוי לשקוע איתם לסטגנציה. במבט לאחור זו היתה סערה מתמשכת".

     

    הוא עבד עם במאים שונים בתכלית על הצגות שמקומן על המדף המרכזי בארון הספרים של התיאטרון הישראלי: "פונדק הרוחות" של דודי מעיין, "כריתת ראש" של חנוך לוין, "הדיבוק" של יוסי יזרעאלי, "גורודיש" של הלל מיטלפונקט, "יהוא" של חנן שניר, "החילוני האחרון" של הספרי, ההפקה המקורית של "מנדרגולה" בבימויו של אילן רונן ושורת הצגות שביים ויינגרטן. "יש משהו בחיבור הזה שמזכיר זוג נשוי", הוא משתעשע על חשבון עצמו, "אנחנו כמעט לא מדברים בעבודה. יש איזו הבנה בסיסית. אני מעריץ אותו על אומץ הלב, הוויתור על האגו, הקשב האמיתי והסקרנות".

     

    מי הבמאים שהשפיעו עליך במיוחד?

     

    "כל אחד טוען אותך בדברים שונים. מיזרעאלי למדתי על געגוע וזמן בתיאטרון. העבודה עם שניר למדה אותי תהליכי נפש. כל מפגש עם הספרי היה חוויה מרעננת ולמדתי ממנו אומץ מרדנות ולא מעט על החוצפה להעז. אלו דברים שנשארים איתך. הספרי לימד אותי 'עשה ואל תעשה' במקצוע. הוא לימד אותי מה זו מחויבות פוליטית ואיך להתבונן בתהליכי עומק חברתיים שהם הבסיס, כי מהו מקור ההשפעה שלך אם לא המקום בו גדלת? יש בי געגוע מאד גדול לְחַנוֹךְ. אהבתי אותו, את תהליך העבודה איתו, את המחויבות המוחלטת. יש במאים שהעבודה איתם חסרת משמעות ולא נותר ממנה זכר. אחרים דוחפים אותך כל הזמן קדימה. זה מה שהיה לי עם חנוך".

     

    המוזיקה שהוא יוצר רבת רבדים, מִתְגַוֶונת ומִשְתנה. זו לא רק הטקסטורה של הסאונד שלוקחת בכל פעם למקום אחר, או הסגנונות שנעים על סקאלה רחבה, זו ההתייחסות לכתיבה כאל מעבדה ענקית של ניסויים. "זו לא סקרנות, זה פחד מטורף לדרוך במקום", הוא אומר, "יש בי צעירוּת גדולה, אולי זה בא משם. יזרעאלי אמר פעם שהדבר שהכי מבהיל אותו, זה איש צעיר-זקן. זה משפט שנחרט בי. החיים יכולים לקמט אותנו, להגביל את האפשרויות. זה משתק וגורם לכל החשיבה היצירתית להיות מבוהלת. אני לא רוצה להיות שם".

     

    מה זה אומר, "כתיבה לבמה"?

     

    "יצירה מתוך מקום צנוע ובידיעה צלולה שבמקביל למוזיקה מתקיימת על הבמה התרחשות לא פחות גדולה. זו אמנות מסובכת. אסור להתבטל מול הדרמה ובה בעת אסור להאפיל עליה. כשאומרים לי שהמוזיקה בהצגה נפלאה, זו בעיה כי משמעות הדבר שהיא מאפילה על המתרחש.

    זו תקופה שבה רוב מה שאנחנו שומעים זו מוזיקת מים לא משמעותית. בכתיבה לבמה חייבים לצאת מהשורה, ליצור התאמה מבלי להרכין הראש, להתנגח עם הדרמה, להיות נוכח בלי להיות נוכח. זה אידיאל שבו כל מי שלוקח חלק, צריך להילחם על מקומו בלי להפריע".

     

    אפשר ללמוד את זה?

     

    "אני לא חושב. נולדים עם זה. אני יכול לומר לך מיד מי שייך למוזיקה בימתית ומי לא. היום אני מרגיש שייך. אני מדבר את השפה, היא חלק מה-DNA שלי. לכתוב לתיאטרון זה לא רק להיות מוזיקאי או כותב שירים, זה להבין את הדרמה".

     

    כשההצגה יורדת אין למוזיקה שלך חיים. זה לא קשה?

     

    "גם החיים מתכלים וזו העוצמה שבהם. מה שנשאר הוא זיכרון, וזה בסדר מבחינתי. גם המקצוע שלי היה פעם מקצוע של שוליות. היום זה אחרת, הכל משתנה ובתנועה. זה סוד הקסם. כל יום אני לומד משהו חדש על טעמים, צבעים, פסיכולוגיה של אנשים, עולמות תרבותיים שונים. יוצר מבשיל עם הזמן, וזה יפה בעיני. אני מאמין שאם אתה מצליח לשרוד לאורך זמן, זה אומר משהו".

     

    נשמע שאתה במקום טוב.

     

    "היום כן. למדתי כמה דברים על העולם הזה, כמו שלצניעות אין תחליף ועל אף כל מה שעשינו אנחנו לא יודעים כלום. זה שומר אותי שפוי. לקח לי זמן להבין שהחתירה לשלמות היא חיובית ושצריך להשתחרר מהתסכול שהדרך לשם עלולה לעורר בי. יכול להיות שברגע מסוים נגעת בנקודה פורצת דרך אבל זה אומר כלום. תיזהר לא להישאר בתחושה הזו, זה תוקע. נוחות היא דבר מסוכן".

     

     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: איתן ויתקון
    אורי וידיסלבסקי. הניגון היהודי בתוכי
    צילום: איתן ויתקון
    הטבות למנויים
    מומלצים